- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,441
- נקודות
- 1,280
בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו (כא, לד).
בפרשיות המזיקים בתורה, מצאנו כמה סוגי לשונות לחיוב התשלומין - 'בעל הבור ישלם' - 'כסף ישיב לבעליו' - 'שלם ישלם שור תחת השור' - 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'.
ועיין בגמרא (ב"ק ה.) שהביאו בזה ארבע לשונות כלליים - 'תחת' 'נתינה' 'ישלם' 'כסף'. עיי"ש שלמדו זה מזה לעניין תשלומי מיטב.
ומשמע כי ישנם כמה גדרים וגוונים בחיובי התשלומין, שכן זה פשוט ומבואר שכל לשון מורה על עניין אחר, וכל ביטוי מביע גדר מיוחד של חיוב תשלומין.
ואכן אחרי ההתבוננות בזה נמצא, שמלבד הסברא היסודית שעצם התייחסות הנזקים אל האדם מחייבת אותו לשאת בהפסידם כיון שהוא ה'בעלים' שלהם - ישנם גדרים וסברות נוספות לחיוב התשלומין. כלומר שבגדר זה עצמו - של נזקים המתייחסים אליו - ישנן סברות נוספות לחייבו בתשלומין. והנפקא מיניה בין סברות אלו הוא לעניין צורת התשלומין, כי מכל סברא נובע גדר אחר של תשלומין, וכל גדר גורם לדינים מיוחדים בצורת התשלומין.
ומצינו בזה שלוש סברות נוספות לחיוב התשלומין, מלבד הסברא היסודית שביארנו.
הסברא הראשונה היא, מפני שההיזק הוא עוול כלפי חבירו, ועל כן מוטל עליו 'לתקן' את הנזק. כלומר, שכשם שמתחילה אסור לו לאדם להזיק את חבירו, כן אחר שכבר הזיקו, עליו לתקן את הדבר הניזק, ולהסיר את העוול שנגרם על ידו לחבירו. וכל עוד שאינו מתקן את הנזק יש כאן עוול כלפי חבירו.
הסברא השניה היא, מפני שכל נזק שמזיק האדם את חבירו יש לראותו כעין 'לקיחה'. שעצם מעשה הכילוי הוא מעשה של בעלות על החפץ וניצולו, שהרי לוקחו מתוך רשותו של חבירו ומנצל אותו לעצמו.
ולפיכך עליו 'להשיב' את הדבר הניזק לבעלים.
והסברא השלישית שיש לבאר בחיוב התשלומין, היא מצד 'עלות' הנזקים. שכיון שבסדר חייו של האדם וחיי בהמתו וחפציו, קיימת מציאות של נזקים הבאים על ידם, אם כן הדין נותן שהאדם זה הוא אשר ישלם את שווי נזקים אלו, שהרי אי אפשר שעלות חייו יהיו על חשבון חבירו, על כן עליו 'לשלם' לחבירו את עלות חייו וחיי חפציו.
נמצינו למדים שבכל נזק המתייחס אליו ישנם ארבע סיבות לחיוב התשלומין. א. מפני שהנזק 'שלו' ועליו לשאת בהפסד הנזק. ב. משום שעליו 'לתקן' את הנזק, ולהסיר את העוול כלפי חבירו. ג. שעליו 'להשיב' את הדבר אשר 'נלקח' מחבירו. ד. מצד שמחיר הנזקים הם מכלל 'עלות' חייו וחיי חפציו.
וארבע סיבות אלו נבדלות הן בעיקר גדרי התשלומין המתחייבים מהן. כי מצד הסיבה הראשונה - שהיא היותו ה'בעלים' של הנזק - גדר החיוב, שהוא ישא בהפסד הממוני. ומצד הסיבה השניה, גדר החיוב הוא, 'לתקן' את הנזק ולהשלימו לחבירו. ומצד הסיבה השלישית הגדר הוא, 'להשיב' לבעלים את אשר נלקח ממנו. ולפי הסיבה הרביעית הגדר הוא, 'לשלם' לחבירו את 'עלות' הנזקים.
ומכל גדר מגדרי חיוב נזיקין אלו, נובעים דינים מסויימים בחיוב התשלומים, אשר אינם מתחייבים מצד שאר הגדרים. ולפי זה היו ראויים להיות הבדלים בדיני התשלומים בין סוגי המזיקים השונים, באופן שכל מזיק יתחייב רק בגדר התשלומין שנתפרש אצלו בתורה, ותו לא. אמנם מבואר בגמרא (ב"ק ה.) שלהלכה אין הבדל בזה בין המזיקים, כיון שאנו למדים כל המזיקים זה מזה. והביאור בזה הוא, משום שבאמת בכל אחד מן המזיקים שייכות במידה מסויימת כל ארבע הסיבות, אלא שהתורה נקטה אצל כל מזיק את הלשון, כפי גדר החיוב הראוי לו ביותר. אמנם למעשה ילפינן כל גדרי החיוב זה מזה, כלומר שכל הגדרים שייכים אצל כל המזיקים".
בפרשיות המזיקים בתורה, מצאנו כמה סוגי לשונות לחיוב התשלומין - 'בעל הבור ישלם' - 'כסף ישיב לבעליו' - 'שלם ישלם שור תחת השור' - 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'.
ועיין בגמרא (ב"ק ה.) שהביאו בזה ארבע לשונות כלליים - 'תחת' 'נתינה' 'ישלם' 'כסף'. עיי"ש שלמדו זה מזה לעניין תשלומי מיטב.
ומשמע כי ישנם כמה גדרים וגוונים בחיובי התשלומין, שכן זה פשוט ומבואר שכל לשון מורה על עניין אחר, וכל ביטוי מביע גדר מיוחד של חיוב תשלומין.
ואכן אחרי ההתבוננות בזה נמצא, שמלבד הסברא היסודית שעצם התייחסות הנזקים אל האדם מחייבת אותו לשאת בהפסידם כיון שהוא ה'בעלים' שלהם - ישנם גדרים וסברות נוספות לחיוב התשלומין. כלומר שבגדר זה עצמו - של נזקים המתייחסים אליו - ישנן סברות נוספות לחייבו בתשלומין. והנפקא מיניה בין סברות אלו הוא לעניין צורת התשלומין, כי מכל סברא נובע גדר אחר של תשלומין, וכל גדר גורם לדינים מיוחדים בצורת התשלומין.
ומצינו בזה שלוש סברות נוספות לחיוב התשלומין, מלבד הסברא היסודית שביארנו.
הסברא הראשונה היא, מפני שההיזק הוא עוול כלפי חבירו, ועל כן מוטל עליו 'לתקן' את הנזק. כלומר, שכשם שמתחילה אסור לו לאדם להזיק את חבירו, כן אחר שכבר הזיקו, עליו לתקן את הדבר הניזק, ולהסיר את העוול שנגרם על ידו לחבירו. וכל עוד שאינו מתקן את הנזק יש כאן עוול כלפי חבירו.
הסברא השניה היא, מפני שכל נזק שמזיק האדם את חבירו יש לראותו כעין 'לקיחה'. שעצם מעשה הכילוי הוא מעשה של בעלות על החפץ וניצולו, שהרי לוקחו מתוך רשותו של חבירו ומנצל אותו לעצמו.
ולפיכך עליו 'להשיב' את הדבר הניזק לבעלים.
והסברא השלישית שיש לבאר בחיוב התשלומין, היא מצד 'עלות' הנזקים. שכיון שבסדר חייו של האדם וחיי בהמתו וחפציו, קיימת מציאות של נזקים הבאים על ידם, אם כן הדין נותן שהאדם זה הוא אשר ישלם את שווי נזקים אלו, שהרי אי אפשר שעלות חייו יהיו על חשבון חבירו, על כן עליו 'לשלם' לחבירו את עלות חייו וחיי חפציו.
נמצינו למדים שבכל נזק המתייחס אליו ישנם ארבע סיבות לחיוב התשלומין. א. מפני שהנזק 'שלו' ועליו לשאת בהפסד הנזק. ב. משום שעליו 'לתקן' את הנזק, ולהסיר את העוול כלפי חבירו. ג. שעליו 'להשיב' את הדבר אשר 'נלקח' מחבירו. ד. מצד שמחיר הנזקים הם מכלל 'עלות' חייו וחיי חפציו.
וארבע סיבות אלו נבדלות הן בעיקר גדרי התשלומין המתחייבים מהן. כי מצד הסיבה הראשונה - שהיא היותו ה'בעלים' של הנזק - גדר החיוב, שהוא ישא בהפסד הממוני. ומצד הסיבה השניה, גדר החיוב הוא, 'לתקן' את הנזק ולהשלימו לחבירו. ומצד הסיבה השלישית הגדר הוא, 'להשיב' לבעלים את אשר נלקח ממנו. ולפי הסיבה הרביעית הגדר הוא, 'לשלם' לחבירו את 'עלות' הנזקים.
ומכל גדר מגדרי חיוב נזיקין אלו, נובעים דינים מסויימים בחיוב התשלומים, אשר אינם מתחייבים מצד שאר הגדרים. ולפי זה היו ראויים להיות הבדלים בדיני התשלומים בין סוגי המזיקים השונים, באופן שכל מזיק יתחייב רק בגדר התשלומין שנתפרש אצלו בתורה, ותו לא. אמנם מבואר בגמרא (ב"ק ה.) שלהלכה אין הבדל בזה בין המזיקים, כיון שאנו למדים כל המזיקים זה מזה. והביאור בזה הוא, משום שבאמת בכל אחד מן המזיקים שייכות במידה מסויימת כל ארבע הסיבות, אלא שהתורה נקטה אצל כל מזיק את הלשון, כפי גדר החיוב הראוי לו ביותר. אמנם למעשה ילפינן כל גדרי החיוב זה מזה, כלומר שכל הגדרים שייכים אצל כל המזיקים".