אדר כ"ג אדר - יום פטירת החידושי הרי"ם (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי יצחק מאיר אלתר (רוטנברג) (תקנ"ט – כ"ג אדר ה'תרכ"ו) היה האדמו"ר הראשון של חסידות גור, ומחבר ספר חידושי הרי"ם.

אביו, רבי ישראל רוטנברג, צאצא למשפחת רבנים המיוחסת למהר"ם מרוטנבורג ולרש"י, כיהן כרב בכפר מגנישוב, פולין, והיה מחסידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב והמגיד מקוזניץ. מסופר כי אמו, חיה שרה, היתה רווקה מבוגרת וקרובתו של המגיד מקוזניץ, ולבקשתו הסכימה להינשא לרבי ישראל, שהיה אלמן מבוגר ונטול אמצעים, ובברכתו שיוולד לה בן שיאיר עיני ישראל, ועל כן נקרא מאיר. בשם יצחק נקרא לבקשת רבי לוי יצחק, על אף היותו עדיין בחיים.

בהמשך שינה רבי יצחק מאיר את שם משפחתו ל'אלטר', אך הדעות חלוקות מהי הסיבה בעטיה הוא עשה זאת: יש התולים זאת עקב החשד להשתתפותו במרד הפולני בשנת ה'תקצ"א, אך אחרים טוענים שהיה זה בעקבות גזירת הלבוש בשנת תרי"א.

נישא לרבנית פייגא בתו של רבי משה ליפשיץ "חלפן" (שהיה גם חמיו בזיווג שני של הרבי מקוצק). שלושה עשר ילדיו - למעט בתו אסתר - נפטרו בחייו, ולפי המסופר תלה זאת בקפידתו של הרבי משה מקוז'ניץ. בנו הבכור רבי אברהם מרדכי היה מגדולי חסידי קוצק, ואף היה מחותנו של הרבי מקוצק בהיותו חמיו של בנו רבי בנימין מקוצק. רבי יצחק מאיר גידל את נכדו היתום רבי יהודה לייב בעל ה"שפת אמת", בן בנו רבי אברהם מרדכי, שהתמנה למנהיג חסידות גור ארבע שנים לאחר פטירת סבו. כמו כן גידל רבי יצחק מאיר את נכדו - בן בתו צינה פסיל - רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן בעל ה"שפתי צדיק", שנלקח כחתן אצל דודו רבי אברהם מרדכי, ולאחר פטירת גיסו ה"שפת אמת" נהג באדמורות בפילץ. כמו כן גידל את בן אחיו רבי יעקב יוסף, רבי אברהם חיים ראובן, שהיה לאחר מכן רבה של ודיסלב.

בצעירותו נחשב רבי יצחק מאיר ל"עילוי מוורשה". למד אצל רבי אריה לייב צינץ מפלוצק, וגם היה מקורב מצעירותו למגיד מקוז'ניץ, ואחריו לבנו רבי משה מקוז'ניץ. הוא נסע אליו במשך כשלוש שנים, ואז עזב אותו לטובת רבי שמחה בונים מפשיסחה, שם היה לאחד מגדולי החסידים. רבי יצחק מאיר הפך למייצגה של חסידות פשיסחה בוורשה עקב היותו מוכר גם כגדול בתורה, ובחתונה הגדולה באוסטילה - אליה התקבצו רבים מגדולי החסידות, נשלח מטעם רבו רבי שמחה בונים מפשיסחה להגן עליו מפני מתנגדיו שחפצו להחרימו במעמד זה. לאחר פטירת רבי שמחה בונים בשנת תקפ"ז, קיבל עליו את מרותו של רבי מנחם מנדל מקוצק, שם היה לגדול העדה. בניגוד לרוח הסוערת בקוצק, היה מתון יותר בהליכותיו, ועמד בקשרים קרובים עם רבים מרבני הדור וצדיקי החסידות האחרים. ביניהם: רבי ישראל מרוז'ין, רבי חיים מצאנז, רבי ישעיה מושקט מפראגה, רבי יצחק מוורקא, רבי אברהם מטשכנוב, רבי יצחק מאיר מז'ינקוב בן הרבי מאפטא, רבי שלמה מרדומסק בעל ה'תפארת שלמה', רבי דב בר מייזלש ורבי חיים דוידזון.

בשבע שנותיו האחרונות, לאחר פטירת רבי מנחם מנדל מקוצק, עבר לעיירה גורא-קלאווריה הסמוכה לוורשה, שם הקים את חסידות גור. שנים אלו נקראו בפי חסידיו 'שבע שנות השובע', על שם השפע הגדול ברוחניות ובגשמיות שהשפיע אז על חסידיו.

היה מגדולי הפוסקים בדורו, ורבי חיים מצאנז מזכירו בתשובה כאחד המפורסמים שבין גדולי הדור. חיבורו על שולחן ערוך חושן משפט שהתעתד להדפיס גרם לרבו רבי מנחם מנדל מקוצק להורות לו להשמיד אותו, מחשש שהלומדים יזנחו את לימוד הש"ך ויעסקו בספרו.

בנוסף לגדולתו בתורה, התפרסם כעסקן, שהשתדל רבות לטובת יהודי פולין, הוא נסע רבות לערי השלטון ברוסיה יחד עם רעו רבי יצחק מוורקא, ונפגש עם אנשי ממשל רבים. בימי צו הלבוש של המושל איוואן פסקביץ' (החל מ-ה'תר"ו), שכפה על היהודים להמיר את ביגודם המסורתי, הסכים יחד עם רבי אברהם לנדא מטשכנוב על פסק הלכה שלפיו הדין הוא יהרג ואל יעבור, למרות דעתו הנגדית של רבו רבי מנחם מנדל מקוצק שהיה שותף לקו המתון שאחזו בו כמעט כל רבני פולין. בפועל, הצו התמסמס מאחר שהיה בלתי-ניתן לאכיפה, והיהודים ניצלו את האפשרות לבחור בלבוש רוסי שהיה חריג דיו בסביבה הפולנית וקרוב לסגנונם המסורתי.

מאוחר יותר הופץ סיפור לפיו נאסר ב-ה'תרי"א בשל סירוב להיענות לדרישות המושל ושוחרר לאחר הפגנות רחוב המוניות שהביאו גם לביטול הפקודה; מאחר שמאורע כזה לא מופיע כלל ברשומות והצו נותר על כנו וחודש ב-ה'תרי"ג, הסיק ההיסטוריון גלן דיינר שמדובר בבדותא. אך זוהי מסורת מקובלת שתוארה בפרוטרוט בימים שהיו עדיין רבים שיכלו להכחיש. הצו אכן לא שונה (ומציאות זו לא הייתה אפשרית בימי השלטון הרוסי בפולין) אלא לאחר תיווכים הגיעו לידי פשרה שכללה נסיגה מהדרישה לגילוח זקן ופאות ולבוש קצר, לדרישה להתלבש בלבוש רוסי שכלל כובע דמוי מצחיה ('דאשיק, יידיש היטעל'), צעיף על הצוואר, שסע בחליפה מאחור, גרביים בתוך מכנסים ארוכות (במקום אברקיים), מגפיים ולגדל זקן כמנהג רוסיה המזרחית.

במחלוקת בין דפוסי ווילנא וסלאוויטא, צידד במדפיסי סלאוויטא, ואף ערך כמה מכתבים בנושא לרבי עקיבא אייגר בהם חלק על דעתו. בפולמוס שהתעורר נגד מצות המכונה, יצא בחריפות רבה כנגד הניסיון, וכינה את היוזמים 'מתלמידי ירבעם בן נבט'.

היה נשיא קופת רבי מאיר בעל הנס - כולל פולין, ועשה רבות למען תושבי ארץ ישראל.

בצעירותו קיבל הדרכה מרבו שלא יעבור עליו יום ללא חידוש, וללמוד בעיון ובשקידה בספרו של בעל המאור, ולעמול לתרץ את השגות ספר המלחמות עליו. היה מפורסם בלימוד עיונו, וספריו על הש"ס ועל השולחן ערוך ידועים בדרך הפלפול שבהם, אך עם זאת לא זנח את הבקיאות ודרש מתלמידיו לדעת לפחות עשרים דפים מן התלמוד בעל פה.

בחסידות דרש את האמת מחסידיו, ושם דגש רב על לימוד התורה.

נפטר בכ"ג באדר ה'תרכ"ו, בעיר גור שבפולין, ונקבר באהל בבית הקברות המקומי, כאשר לימים נקבר לצדו נכדו השפת אמת האדמו"ר השני בשושלת חסידות גור.

על שמו נוסדה ישיבת חידושי הרי"ם של חסידות גור לה יש סניפים בתל אביב ובבני ברק. כמו כן נקראו על שמו רחובות בבני ברק ובירושלים.​

 

[צריך עיון]

דברים נפלאים משמו על אכילה בשבת וכל השבוע, ראה כאן

 

[ממגד שמים]

כאמור בתחילת הנהגתו אמר "ואני אנהיגם בתורה"[-כמובן לא הסתפק ללמד באופן שיטחי בגמ' רש"י ממסכתות קלות]
חריפותו הרימה את קרן החסידים
רבים מחבריו היו מתנגדים, [-עד"מ התפארת יעקב] אבל קשר עליון דאורייתא .

 

[מבקש תורה]

[-כמובן לא הסתפק ללמד באופן שיטחי בגמ' רש"י ממסכתות קלות]

לחץ כדי לכווץ...

חבל להכניס את הענק שבענקים לנישות קטנות ולוויכוח חסר משמעות,
מעיון קל בספריו מבוארת שיטתו בדרך הלימוד.
אם כי כנראה שיש כאלו שאינם מכירים את ספריו וחושבים שחידושי הרי"ם זה שם של רחוב בבני ברק ותו לא מידי.

 

[מבקש תורה]

בשנת תשע"ו הוציא לאור חסיד גור בשם אברהם מרדכי אלברט ספר בשם 'שדה הרי"ם'
בטענה שמצא כתב יד המשוייך לחידושי הרים שהיה טמון במרגלות כבשני מחנה השמדת גוף קדושים וטהורים הי"ד. (כך כלשונו).
הראיות שמביא שזה שייך לחדושי הרי"ם הם מכח זה שהכתב יד דומה לכתב ידו של החידוה"ר המקובל אצלנו
הספר נמצא בהיברו בוקס כאן

למי שיש מידע על הספר ועל מהימנותו אשמח לדעת.

 

[ירושלמי]

על מה מצא מרן האדמו"ר מגור זיע"א זמן לטרוח בכתיבת מכתב בערב יום הדין?

כ"ק מרן האדמו"ר החידושי הרי"ם מגור זצוק"ל במכתב יסודי:
"ואי אפשר בשום אופן שיכנס בלב ילד דברי תורה אם לבו לדברים אחרים!"​

...ה"משכילים" שבעצמם התרברבו בלאומיותם הפולנית, ביקשו לאכוף את הגזירה הנוראה של התערבות הממשלה והכנסת לימודים זרים גם על ה"חדרים". הם מצאו אצל השלטונות אוון קשבת, אותם המשכילים שיניקתם הרוחנית היתה מבארותיו הנשברים של מ. מנדלסון שר"י מחולל תנועת ההשכלה בגרמניה, לא יכלו נשוא את העובדה כי דור העתיד שלה מתחנך על ברכי התורה והמסורה. הם ניצלו את קשריהם עם הקרובים למלכות, כדי להסית נגד היהודים "הבטלנים והחשוכים", בתארם אותם לפניהם כמבלי עולם, כמפגרים בתרבות ובכל הליכותיהם. הם טענו לפני פקידי הממשלה הרוסית, כי סיבת עקשנותם של היהודים החרדים להחזיק בנושנות וסירובם להידמות אל גויי הארץ, נובעת משנאתם העיוורת לתרבות הרוסית ולשפתה. בהשפעתם התחילו פקידי הרשות להתערב בסדרי הלימודים של ה"חדר", בנסותם לחוות דעה משלהם.
בעיני כ"ק מרן האדמו"ר רבי יצחק מאיר אלתר זצ"ל בעל החידושי הרי"ם ומייסד חסידות גור גזירה זו היתה אחת הגזירות הקשות ביותר, הוא ראה בה כגזירת שמד ולחם נגדה בכל כוחו ומרצו, כמו"כ נפגש עם השתדלן היהודי סיר משה מונטיפיורי ז"ל, בהפצירו בו שיפעיל את מלוא כח השפעתו לבטל את גזירת השפה הזרה ולימודי החול מעל ה"חדרים".
כדי לנטרל השפעתם לגמדה ולצמצמה נפגש עם אברהם ווינאוויר, גם הוא מן העשירים הבולטים שבעיר, שלעומת מ.ראזן שאיבד כל צלם יהודי - הרי שהוא הגם שקרוב היה במעט בדעותיו לדעתם של המשכילים המתונים, לא איבד כל הלחלוחית שהוחדרה בו בנעוריו. הרי"מ מבקר בביתו ומבטיחו חלק לעולם הבא באם יעשה ויפעל כל שביכולתו לבטול מגמת חקיקת חוק החינוך על ידי הממשלה.
אברהם ווינאוויר נענה לפנייתו של החידושי הרי"ם, אך מבקשו לנסות להפגש עם רוזן המשכיל ולדבר עמו כי יחדל הוא ממאמציו לשכנע השלטונות בכיוון ההפוך. על אף סלידתו מכל מפגש עם המשכילים ומרשיעי ברית, נפגש האמרי אמת עם ראזן זה ועל תוצאות פגישתו עמו מספר הוא בין היתר במכתב ששיגר לאברהם ווינאוויר בערב ראש השנה תר"ד, בטרם ועזב את ווארשא בנסיעתו לקאצק (על נכונותו של הנ"ל לעשות למען בטול הגזירה מזכהו האדמו"ר בתוארים רמים בפתיחת מכתבו):

בעזהי"ת יום ו' ער"ה תר"ד לפ"ק
החיים והשלום וכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג חכם ושלם המהולל הגביר המפורסם מנהל ומנהיג יקר רוח איש תבונות מו"ה אברהם ווינאוויר נ"י.
הנה טרם נסעי מביתי, בהיותי אצל רו"מ ודברנו אודות הרעה אשר חורשים רשעי ופריצי עמנו, להשבית תנוקת של בית רבן אשר על הבל פיהם העולם עומד, ולעשות סדר כחפצם, ועשיתי כאשר אמר רו"מ והייתי אצל הג' ראזין ודברתי עמו הרבה ואמר כי הוא אינו עושה דבר, אבל לעשות נגד העושים, גם כן אצלו דבר זר, אשר לא יעלה על לב, יען כי טוב בעיניו, ואי אפשר להבינהו כלל כי כל היהדות תלוי בזה, מאחר שהוא צדיק בעצמו, אף שעובר על כל התורה כולה, רוצה שגם אחרים יהיו צדיקים כמותו, מה נאמר ומה נדבר אוי לנו שכך עלתה בימינו, ולא די להם מה שעוברים בפומבי על התורה ואין דובר להם דבר, אבל עוד כקוצים בעיניהם, אשר יזכר שם ישראל בעולם, המחזיקים בתורת ה', אשר לא היתה כזאת מיום היות ישראל לגוי קדוש, והנה אבקש ואחלה מאוד מרו"מ אשר אתו החכמה והמדע, לעשות כל מה דאפשר בענין הזה, אשר מחשבותם לא תקום, ואל יקטן בעיניו כי אין לשער ולספר המסתופף מזה אף בדבר מעט לשנות הסדר מתלמידים של בית רבן אשר אין מבטלין אותם לבנין בית המקדש אף כי ללמוד לשונות, ואי אפשר בשום אופן שיכנס בלב ילד דברי תורה אם לבו לדברים אחרים, ואקווה כי רו"מ יוכל לעשות בזה הרבה, ורק אלוקי ישראל יהיה בעזרו, כי מי שיכול לעשות טובה לישראל קונה לו חיי עוה"ב, בפרט בדבר גדול עצום כזה, וה' יתן לו כתיבה וחתימה טובה כנפשו ונפש ידידו דו"ש.​

הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל​

בפרסום המכתב הוסיף וכתב הגאון רבי אליהו עקיבא רבינוביץ זצ"ל מפולטבה ב'המודיע' דאז וז"ל: "ומהאגרת הקודש הזאת ש"מ תלת: א') כי שינוי סדר הלמודים המסור לנו מרבותינו הק' מביא חלילה לידי הריסת הדת לגמרי ומגפת השמד רח"ל שהיא היום מכה מהלכת בין הצעירים, שהרחיקו מלימודי החדרים, עד כמה הטיב רבינו הק' לראות מראשית אחרית.
ב') שאין להתרשל ולסמוך על הנס כי אם נחוץ לעשות ולהשתדל בכל מה דאפשר לבלתי תת את המשחית לבוא אל בתינו לנגוף חלילה.
ג') כי אף שאין קטיגור נעשה סניגור בכל זאת אין אנו פטורים מלבקשו לפחות שלא יוסף הרע בקודש. והיינו שמהיום והלאה יהיו בבחינת שוא"ת למצער".

"פרסומו של המכתב" נכתב ב'מאור הגולה', "עורר סערה, פסקו הנחרץ של פוסק הדור, כי כל שינוי ולו הקטן ביותר הרי הוא הרה אסון, מכוון להביא כליה רח"ל, על קיומה של היהדות כולה. המשכילים קבלו הערכה המגיעה להם בגלוי, הוקעו קבל עם ועדה כפורקי עול תורה ועוברים על כל עבירות שבעולם, לא נותר להם כל סדק של תמימות מעושה בה יופיעו בפני הציבור בדורשי טובתם".​

[מקורות: תולדות החינוך התורתי, מאור הגולה, אלפי שנאן]​

 

[מבקש תורה]

חיבורו על שולחן ערוך חושן משפט שהתעתד להדפיס גרם לרבו רבי מנחם מנדל מקוצק להורות לו להשמיד אותו, מחשש שהלומדים יזנחו את לימוד הש"ך ויעסקו בספרו.

לחץ כדי לכווץ...

יש רבים שמכחישים את הסיפור הזה.

וכן רבים הם המכחישים את הסיפור שבכל נסיעה שנסע לרר"ב מפשיסחא נפטר אחד מילדיו
כקפידא מהרבי מקוז'ניץ (ר' משה אליקים בריעה) בנו של המגיד מקוז'ניץ שבתחילה נסע אליו ואח"כ עזבו.

 

[אחד יחיד]

בהקדמה לספר 'שארית מנחם' (ח"ב) מספר כדלהלן: סיפר לי מלמד של תלמיד אחד אטום המוח, שיגע עליו מלמדו בוורשה להעמידו על דרגא, לו אף קטנה, בלימוד ובפרשה, שלימים עלתה על דעתו של אבי הנער, שהחידושי הרי"ם ז"ל ינסה [=יבחן] את בנו ה'תכשיט'.

מובן שימים אחדים לפני המבחן חזר איתו המלמד את כל תורתו בשניה ובשלישית, באשר ידע המלמד שבנפשו הוא, ובכשלון קל הוא יאבד לחמו. אבל מה היה לו להמלמד המסכן הלזה לעשות בכדי להכניס למוח האטום הלזה משהו מן הלימודים?

ויהי היום והנער הלזה נבחן, והנה זה פלא, בוחנו החידושי הרי"ם פסק עליו – 'נישקאשע' (לא רע), ולשמחת האב לא היה גבול, אחרי שהגאון והקדוש הרבי אמר עליו כך.

המלמד שלא נוכח בשעת הבחינה, בראותו את התוצאות, שאל אח"כ את בעל החידושי הרי"ם: ילמדנו רבנו, איך אמר על בור זה 'נישקאשע'?

וענהו: "און מיר קענען דען?" [וכי אני כן יודע?!]. אילו היה לה לתורה גבול, אפשר היה להגביל את מדת הטוב והרע, אבל כיון שארוכה מארץ מדה, הלא בין הנער שעבר את גבול הא"ב ובין הגאון – שניהם כאחד חשובים לעומת גדלה של התורה…

[הובא בגיליון 'דברים של טעם']

 

[אחד יחיד]

דבר מעניין בעניין "ובחרת בחיים", מביא בספר "עבד המלך" כאן (לר' שמואל הומינר זצ"ל), שהרב הצדיק ר' אברהם מרדכי בנו של החידושי הרי"ם חלה בצעירותו במחלה קשה והרופאים אמרו שהוא מסוכן מאד ואין רואים שום תרופה למחלתו, החידושי הרי"ם ניגש לבנו ולחש לו באזניו, "תדע שמצוה על האדם שירצה לחיות בעולם ויש דעה בין המחברים שזה בכלל המצוה "ובחרת בחיים" ואני מקוה שתרצה לחיות ותוליד בן זכר טוב.

לשמע הדברים האלו התאמץ רבי אברהם מרדכי וישב על מיטתו ואמר "רבונו של עולם תן לי במתנה עוד שנות חיים ותזכני להוליד בן זכר ואקרא את שמו יהודה ואקיים מה שנאמר הפעם אודה את השם".

השי"ת הקים אותו מחוליו ובאותה שנה נולד לו בן הוא האדמו"ר מגור הגאון הקדוש רבי יהודה אריה לייב בעל המחבר "שפת אמת".

(קב ונקי)

 

[אחד יחיד]

בליל שבת־קודש ערך הרי״ם את שולחנו הראשון בנוכחות קהל אלפים. חרדת־קודש אפפה את המוני החסידים, ברגע שפתח האדמו״ר והשמיע את דברי תורתו המסולאים, לאמור:״הרבי הקדוש מקוצק אמר: 'ויקחו לי תרומה׳ – קחו אותי מורם, נבדל ונפרש מהבלי העולם־הזה״… החסידים צריכים מנהיג, ומבקשים אנו מהשם יתברך: 'יפקוד ה׳ אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם׳- אשר יַנְחם בדרך אבות – 'ואשר יבוא לפניהם׳ – שיהיה מוכן ומזומן להיות כפרתו של הקטן בישראל – 'ואשר יוציאם׳ מתחת ידי הסטרא־אחרא – 'ואשר יביאם׳ אל תחת כנפי השכינה – 'ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה׳ – לבל יהיו בני ישראל הפקר כצאן אשר כל ריק ופוחז יוכל להיות עליהם רועה ומנהיג״.

״רבי׳לה אינני״ המשיך הרי״ם בדבריו ״כבוד אינני צריך, וכסף אינני רוצה.״ מי שיבקש להיוושע רק בפרנסה, שידוכים, ושאר כל עניני החומר, מוטב יחפץ לעצמו רבי אחר… אנחנו נועדנו להטות את לב ישראל לאביהם שבשמים… שימרו איפוא והזהרו לבל תקלקלו… אם תלכו בדרך הישנה, נוכל לגמול לכם טובה, אולם על ריקים ופוחזים לא אוכל להיות רבי… לזאת היה מסוגל רק דוד המלך, שעליו נאמר: 'ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר' – אני אי אפשי בכך״.

(מרביצי תורה מעולם החסידות עמ' נד)

 

[אחד יחיד]

ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל היה אומר: לכל אברי האדם הגלויים יש כיס: לפה יש שני כיסויים – השיניים והשפתיים, לעיניים יש את העפעפיים, לאזנים יש את התנוך.

אולם למחשבה אין 'כיס'. אמנם, המוח קבוע היטב במקומו, אבל למעשה אין דבר העוצר את המחשבות. בלי שישלטו בהן ויעצרו אותן, הן מתעופפות כציפור דרור, ללא שום פיקוח ובקרה.

ועל כך דרשו חז"ל על הפסוק "צו את אהרן": "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – רמז למחשבות שאין להן 'כיס', וכדי לשלוט עליהן נדרש עמל וחיזוק רב. (רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א- נאה דורש)

 

[אחד יחיד]

מעשה ב'חדושי הרי"ם' שהבחין באחד ממקורביו כשהוא מכה אברך צעיר, לאחר שהלה הציק לו מאד ומנע בעדו למלא את תפקידו. כאשר הגיעה שעת תפלת המנחה ביקש ה'חדושי הרי"ם' מאותו מקורב לכנס תשעה אנשים אל החדר כדי שיוכלו להתפלל יחדיו במנין. אסף המקורב שמונה אנשים וכנסם אל החדר, בסוברו לכלול אף אותו עצמו בתוך התשעה שיצטרפו עם הרבי למנין.

הביט הרבי בנאספים ותמה: "היאך אוכל להתפלל, והלא רק שמונה אנשים מלבדי נמצאים כאן?", ובטרם הספיק אותו מקורב להגיב המשיך ואמר: "שמא סבור אתה כי אף אתה מצטרף, דבר זה אינו אפשרי שהלא הכית היום איש יהודי!"

(וכל מאמינים – מאיר עיני הגולה' אות תקמו)

 

[אחד יחיד]

יהודי בא לפני בעל החידושי הרי"ם זצ"ל ושח לו בצער רב כי רופאיו הודיע לו שראייתו הולכת ונחלשת וסופו להגיע לידי עיורון רח"ל.

אמר לו החידושי הרי"ם: לך ולמד מסכת אחת, אשר לכשתתעוור תוכל לשננה על פה. הלך הלה ולמד מסכת תענית.

חזר אל החידושי הרי"ם וסיפר לו זאת. גער בו החידושי הרי"ם: מה עשית?! נתתי לך ברכה שלא תתעוור עד שתלמד את המסכת; היה עליך ללמוד מסכת בבא בתרא שהיא ארוכה פי כמה וכמה…

(מאורות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

סיפר הג׳׳ר אברהם ברדקי זצ"ל ששמע בשמועה נאמנה איש מפי איש מפה קדשו של רבינו הגאון ר' שמואל מסלנט זצ"ל, שבכל עת ששמע שמו של בעל החידושי הרי"ם זצ"ל היה קם ממקומו.

את טעם הדברים נימק במעשה שהיה כשביקר בוורשא אצל החידושי הרי"ם ודיברו ביניהם בלימוד בשעת בוקר מאוחרת והחידושי הרי"ם כיבדו במאכל, אך הוא עצמו לא אכל. כששאלו לפשר הדבר, השיבו שעוד לא התפלל שחרית מפני שהלך לישון מאוחר.

והיה תמוה בעיניו מדוע בעל החידושי הרי"ם אינו הולך לישון מוקדם כדי לקום מוקדם ולהתפלל מוקדם. השיבו החידושי הרי"ם שאילו בערב היה יודע שעולה למשכבו וקם בבוקר, היה עושה כן, אבל מאחר והחזרת הנשמה בבוקר אינו אלא מחסדי השי"ת שבחמלה רבה נותן לנו במתנת חינם, ואין הוא יודע אם יזכה לזה הנס בבוקר, לכן מתאמץ בלילה כל עוד נשמתו בו להתייגע בתורה עד אשר נופל על משכבו לקראת הבוקר ומתאחד בקימתו.

כששמע זאת הגאון ר' שמואל מסלנט, פעם לבו בקרבו על גודל ענוותנותו ואמונתו ומאז היה קם ממקומו כששמע את שמו.

(דברים ערבים – מהספר: "ברכת אברהם" פט׳׳ז.)

 

[אחד יחיד]

הגאון הצדיק מגור, בעל "חדושי הרי"מ", היתה לו הרגשה נפלאה להבחין בכל דבר מאכל אם יש בו נדנוד של חשש אסור, אפילו אם מצד הדין הוא כשר. פעם אחת היתה איזו שאלה על עוף שנתבשל בביתו, והלכה המשרתת לשאול את הרב, שהורה כי העוף כשר. המשרתת היתה חדשה, ולא ידעה מנהגו של הצדיק שלא לאכל משום דבר שהורה בו חכם, ולכן לא ספרה כלל לאנשי הבית שהיתה איזו שאלה על העוף.

כשהמשמש של הצדיק הביא את הקערה עם התבשיל לפניו, נתן הצדיק את עיניו בהקערה, הסתכל קצת, וציווה להסירה מן השלחן ולא רצה לטעום. הלך המשמש אצל הרבנית להיוודע מה קרה כאן, ושניהם הלכו אצל המשרתת, שספרה להם את המאורע.

מעשים כאלה קרו לרוב, והצדיק אמר פעם, וודאי אתם חושבים כי זהו ענין השייך לרבי. אין הדבר כך, וכל איש ישראל אם ירצה יוכל להרגיש אם לבו נותן לו לאכל דבר זה אם לא. והוא שאמר הכתוב "ובין החיה הנאכלת" כלומר, הנתנת להאכל ('וואס עס לאזט זי עסן')", "ובין החיה אשר לא תאכל (וואס עס לאזט זיך ניט עסן)".

פעם אחרת אמר לחסידיו, דעו שאין בזה שום מדרגה כלל, וכל אחד מכם יכול בנקל להשיג הרגשה זו. כך לִמדנו בפשיסחא הצדיק רבי בונים ז"ל, והוא בדוק ומנסה, קודם שהאדם נותן לתוך פיו שום דבר מאכל או משקה יקבל על עצמו בהחלטה גמורה ובלב שלם, שאם יש, חס ושלום, איזה דבר אסור בהמאכל או בהמשקה, מוטב לו שיחנק בבליעה זו. ואז מודיעים לו מהשמים על ידי הרגשה ברורה שימנע מלבלוע אותו דבר. (הרב יצחק גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

את המעשה הבא סיפר מזכה הרבים הגאון רבי ברוך רוזנבלום שליט"א בשם הרה"ק בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זיע"א, בדרשה שמסר לרגל יום הפורים אשתקד:

מעשה היה בתקופתו של מרנא הבעל שם טוב זיע"א, ביהודי שהיה במצב רוחני ירוד רח"ל, ויראת השמים שלו לא היתה כראוי.

אותו יהודי אגר כסף במשך שנים רבות, והתכוון להשתמש בו למטרות לא כשרות. הוא ללא התברך באמצעים, אבל בחירוק שיניים צבר אגורה ועוד אגורה, וכך קיבץ עוד רובל ועוד רובל עד שהגיע לסכום של 500 רובלים.

ויהי היום, יצא היהודי העירה, כשצרורו בידו, וכשאין יראת שמים בלבו, היצר הרע וחבורת מלאכי החבלה שלו ששו ושמחו בראותם יהודי הולך לדבר עבירה, אבל כשעבר באחד הכפרים בדרך שמע פתאום קול צווחה ויללה של אשה הבוכה בכאב מר.

נחרד האיש לשמע קול היללה, ופנה לראות מהיכן מקורה, והנה נגלו לנגד עיניו אשה יהודיה וילדיה הרכים, בוכים ומורטים שערות ראשם באבל כבד ואיום.

כשניסה לברר איזה אסון קרה למשפחה, עצרה האשה לרגע את בכיותיה הנוראות והסבירה: "מחר בבוקר עומדים לתלות את בעלי", היא אמרה ופרצה בבכי מחודש, "עכשיו נמסר לנו שמדובר בהחלטה סופית ואין לנו שום אפשרות לעצור את גזר הדין האיום והנורא הזה".

הוא המשיך לשאול והתברר לו שהסיבה שבגינה רוצה הפריץ לתלות את היהודי, היא כספית. הוא היה חייב לפריץ סכום של 500 רובלים, ולאחר שלא עמד בתאריך, והפריץ נתן לנו כמה הזדמנויות נוספות שלא עזרו לכך שהצליח להשיג את הסכום, מתכוון הפריץ לתלות אותו, כדי להטיל את אימתו על שאר התושבים באזור.

באותו רגע התחוללה מלחמה אדירה בליבו של האיש. מצד אחד הוא מחזיק בידיו סכום שבכוחו להציל את חייו של יהודי, אב למשפחה! הוא יכול להיות המלאך המושיע שלהם.

אבל מצד שני, הוא הרי אגר וצבר את הכסף בעמל ויזע במשך שנים, להנאתו ולטובתו. לא כדי לתרום אותו לאחרים…

המלחמה היתה כבדה במיוחד, אבל היצר הטוב ניצח. הוא תלש מעצמו את צרור הכסף, והפקיד בידיה של האשה שמירה לרוץ אל הפריץ ולחלץ את בעלה מחבל התלייה.

בשמים התחולל רעש גדול… יהודי שמוותר על רכושו למרות הניסיון הקשה, ונותן אותו כדי להציל נפש מישראל? מגיע לו שכר עצום… וכך הוחלט להעניק לו כח עוצמתי: כל היוצא מפיו ייעשה. בכוחו לברך יהודים, וכל הברכות שלו יתקיימו.

לאחר מכן קמו המקטרגים וטענה ניצחת בפיהם. אם ניתן בידיו של אדם כח בלתי מוגבל, הוא יוכל לשדד מערכות עולם, זה מסוכן לתת לו את הכח הבלתי מוגבל הזה.

אבל המתנה כבר ניתנה ואי אפשר לקחתה בחזרה, ולכן הוחלט לתת לו לצדה עוד 'מתנה' קטנה. חיבה עזה לטיפה המרה! הוא יהיה שיכור כל ימיו וכך לא יוכל לברך ולשנות סדרי בראשית.

מאותו יום הפך האיש לשיכור המתגולל בין בקבוקי יין ריקים, שותה ונהנה מכל רגע בחברתו של היין, חי חיי גן עדן לשיכורים, אבל לא יכול לברך איש.

באותה העת פרצה מגיפה, ובאו אל מרנא הבעל שם טוב הקדוש כדי לבקש ממנו שיעתיר בתפילה לעצור את המגיפה. אבל הבעל שם טוב הקדוש אמר שהיחיד שבכוחו לבטל את הגזירה הזאת, זה פלוני הצדיק מהכפר הסמוך…

הלכו השליחים לכפר הסמוך וחיפשו יהודי צדיק העונה לשם בו נקב מרנא הבעל שם טוב, אבל התברר להם שהיחיד בכפר שעונה לשם זה, הוא השיכור המדופלם שכבר מספר שנים אל היה מפוכח אפילו לא לרגע אחד בודד.

בצר להם הגיעו אליו, ודרשו ממנו לגזור שתיעצר המגיפה. השיכור לא הבין מה הם רוצים ממנו ולא שיתף פעולה, רק אחרי שמנעו ממנו יין במשך מספר שעות, הוא נכנע ל'סחיטה' ונאלץ לשמוע בקולם. הוציא בפיו את הגזירה שתיעצר המגיפה, ואכן באותו הרגע נעצרה המגיפה.

אמר הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זיע"א: זה בדיוק מה שקורה איתנו ביום הפורים. זהו יום קדוש ונורא שבו 'כל הפושט יד נותנים לו'. זהו יום של שמחה בשמים, עת רצון מיוחדת, כל יהודי יכול לבקש כל משאלות לבו.

לכן ניתנה לנו גם המצווה לשתות יין עד דלא ידע, שלא ננצל את היום בצורה טובה מדי… לכן אנחנו עסוקים כל כך עם התחפושות ומשלוחי המנות וקריאת המגילה ומתנות לאביונים ועוד.

אבל אנחנו צריכים להיות חכמים, להבין עד כמה היום הזה קדוש ונורא, כמה נשגב הוא היום, וכמה עצום כוח התפילה ביום זה. אנחנו צריכים לנצל אותו!!!

 

[אחד יחיד]

בשנת תקע"ה נפטר המגיד מקוזניץ ורבנו קבל על עצמו את בנו רבי משה אליקים בריעה להיות לו לרב.

משחזר רבנו לווארשא ניסו חבריו שהיו ברובם חסידי פשיסחא להניאו מלנסוע אל רבו בקוזניץ וביקשוהו שיבוא איתם לפשיסחא, הרבה זמן היה נתון בבלבול ולא נסע לא לקוזניץ ולא לפשיסחא, רבנו רצה מאוד לנסוע לפשיסחא אך פחד שמא יקפיד עליו המגיד מקוזניץ, פעם אחת היה באפטא והיו שם הרבה חסידים בדרכם לפשיסחא והצליחו לשכנעו לבוא עמם לפשיסחא, ואכן כשחזר לביתו ראה שאחד מבניו נפטר ל"ע, אך הוא שנפשו נקשרה ביהודי הק' לא שם לבו על כך והמשיך לנסוע לפשיסחא, וכל פעם שנסע קרהו איזה אסון, שבע עשרה ילדים נולדו לו וכולם פרט לבן אחד ושלשה בנות נפטרו בחייו ל"ע. (אהלי צדיקים)

 

[אחד יחיד]

שאל הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע – מפני מה נקרא חג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו"? אלא הסביר ואמר: מפני ש"זמן מתן תורתנו" היה רק פעם אחת, לפני אלפי שנים , ואילו "זמן קבלת תורתנו" לא פסק מעולם… כי בקבלת התורה חייב יהודי לעסוק מידי יום ביומו…

 

[אחד יחיד]

יש וורט של החידושי הרי"ם ששאל חז"ל אומרים 'יש לו מנה רוצה מאתיים', ורואים את זה בחיים ומעשים בכל יום שכל אדם רוצה עוד ועוד, לא שמענו על אף עשיר או סתם אדם שאומר, זהו, יש לי מספיק כסף לא רוצה עוד כסף אלא אדרבה, הוא משתוקק ומתאמץ שיהיה לו עוד כסף רב. ומדוע שאדם לומד דף גמרא או מסיים מסכת, למה שם אנו לא רואים את ה'יש לו מנה רוצה מאתיים'? והשיב החידושי הרי"ם, הפשט הוא שגם את המסכת הראשונה אין לו, ולכן אין לו את ההשתוקקות לעוד מסכת.

 

[אחד יחיד]

בערוב ימיו, אמר החידושי הרי"ם זצ"ל למקורבו רבי הירש ליב מוורשא זצ"ל: "לא פעלתי רצוני. קיויתי שיעלה בידי לקרב לבבות כל ישראל לאביהם שבשמים, ולקרב הגאולה – ולא הצלחתי"…

בקש להפיס דעתו, ואמר: "אמת שלא עלה בידו לפעול על הכלל כרצונו – אבל אם על הכלל לא פעל, הרי על יחידים פעל ופעל. וכי מעטים התקרבו לבורא יתברך על ידו?!

הנה נכדו לייבלה (הוא הגאון הקדוש רבנו השפת אמת זצ"ל), כלי מחזיק ברכה!"

נהרו פני החידושי הרי"ם, והסכים: "אכן, כדבריך כן הוא! דמעות הרבה שפכתי שיגדל כרצוני, וברוך השם התקבלו עתירותיי!"

(מתוך 'מקרבן לתורה' –הגדה של פסח)