- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,020
- נקודות
- 885
רבי יצחק מאיר אלתר (רוטנברג) (תקנ"ט – כ"ג אדר ה'תרכ"ו) היה האדמו"ר הראשון של חסידות גור, ומחבר ספר חידושי הרי"ם.
אביו, רבי ישראל רוטנברג, צאצא למשפחת רבנים המיוחסת למהר"ם מרוטנבורג ולרש"י, כיהן כרב בכפר מגנישוב, פולין, והיה מחסידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב והמגיד מקוזניץ. מסופר כי אמו, חיה שרה, היתה רווקה מבוגרת וקרובתו של המגיד מקוזניץ, ולבקשתו הסכימה להינשא לרבי ישראל, שהיה אלמן מבוגר ונטול אמצעים, ובברכתו שיוולד לה בן שיאיר עיני ישראל, ועל כן נקרא מאיר. בשם יצחק נקרא לבקשת רבי לוי יצחק, על אף היותו עדיין בחיים.
בהמשך שינה רבי יצחק מאיר את שם משפחתו ל'אלטר', אך הדעות חלוקות מהי הסיבה בעטיה הוא עשה זאת: יש התולים זאת עקב החשד להשתתפותו במרד הפולני בשנת ה'תקצ"א, אך אחרים טוענים שהיה זה בעקבות גזירת הלבוש בשנת תרי"א.
נישא לרבנית פייגא בתו של רבי משה ליפשיץ "חלפן" (שהיה גם חמיו בזיווג שני של הרבי מקוצק). שלושה עשר ילדיו - למעט בתו אסתר - נפטרו בחייו, ולפי המסופר תלה זאת בקפידתו של הרבי משה מקוז'ניץ. בנו הבכור רבי אברהם מרדכי היה מגדולי חסידי קוצק, ואף היה מחותנו של הרבי מקוצק בהיותו חמיו של בנו רבי בנימין מקוצק. רבי יצחק מאיר גידל את נכדו היתום רבי יהודה לייב בעל ה"שפת אמת", בן בנו רבי אברהם מרדכי, שהתמנה למנהיג חסידות גור ארבע שנים לאחר פטירת סבו. כמו כן גידל רבי יצחק מאיר את נכדו - בן בתו צינה פסיל - רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן בעל ה"שפתי צדיק", שנלקח כחתן אצל דודו רבי אברהם מרדכי, ולאחר פטירת גיסו ה"שפת אמת" נהג באדמורות בפילץ. כמו כן גידל את בן אחיו רבי יעקב יוסף, רבי אברהם חיים ראובן, שהיה לאחר מכן רבה של ודיסלב.
בצעירותו נחשב רבי יצחק מאיר ל"עילוי מוורשה". למד אצל רבי אריה לייב צינץ מפלוצק, וגם היה מקורב מצעירותו למגיד מקוז'ניץ, ואחריו לבנו רבי משה מקוז'ניץ. הוא נסע אליו במשך כשלוש שנים, ואז עזב אותו לטובת רבי שמחה בונים מפשיסחה, שם היה לאחד מגדולי החסידים. רבי יצחק מאיר הפך למייצגה של חסידות פשיסחה בוורשה עקב היותו מוכר גם כגדול בתורה, ובחתונה הגדולה באוסטילה - אליה התקבצו רבים מגדולי החסידות, נשלח מטעם רבו רבי שמחה בונים מפשיסחה להגן עליו מפני מתנגדיו שחפצו להחרימו במעמד זה. לאחר פטירת רבי שמחה בונים בשנת תקפ"ז, קיבל עליו את מרותו של רבי מנחם מנדל מקוצק, שם היה לגדול העדה. בניגוד לרוח הסוערת בקוצק, היה מתון יותר בהליכותיו, ועמד בקשרים קרובים עם רבים מרבני הדור וצדיקי החסידות האחרים. ביניהם: רבי ישראל מרוז'ין, רבי חיים מצאנז, רבי ישעיה מושקט מפראגה, רבי יצחק מוורקא, רבי אברהם מטשכנוב, רבי יצחק מאיר מז'ינקוב בן הרבי מאפטא, רבי שלמה מרדומסק בעל ה'תפארת שלמה', רבי דב בר מייזלש ורבי חיים דוידזון.
בשבע שנותיו האחרונות, לאחר פטירת רבי מנחם מנדל מקוצק, עבר לעיירה גורא-קלאווריה הסמוכה לוורשה, שם הקים את חסידות גור. שנים אלו נקראו בפי חסידיו 'שבע שנות השובע', על שם השפע הגדול ברוחניות ובגשמיות שהשפיע אז על חסידיו.
היה מגדולי הפוסקים בדורו, ורבי חיים מצאנז מזכירו בתשובה כאחד המפורסמים שבין גדולי הדור. חיבורו על שולחן ערוך חושן משפט שהתעתד להדפיס גרם לרבו רבי מנחם מנדל מקוצק להורות לו להשמיד אותו, מחשש שהלומדים יזנחו את לימוד הש"ך ויעסקו בספרו.
בנוסף לגדולתו בתורה, התפרסם כעסקן, שהשתדל רבות לטובת יהודי פולין, הוא נסע רבות לערי השלטון ברוסיה יחד עם רעו רבי יצחק מוורקא, ונפגש עם אנשי ממשל רבים. בימי צו הלבוש של המושל איוואן פסקביץ' (החל מ-ה'תר"ו), שכפה על היהודים להמיר את ביגודם המסורתי, הסכים יחד עם רבי אברהם לנדא מטשכנוב על פסק הלכה שלפיו הדין הוא יהרג ואל יעבור, למרות דעתו הנגדית של רבו רבי מנחם מנדל מקוצק שהיה שותף לקו המתון שאחזו בו כמעט כל רבני פולין. בפועל, הצו התמסמס מאחר שהיה בלתי-ניתן לאכיפה, והיהודים ניצלו את האפשרות לבחור בלבוש רוסי שהיה חריג דיו בסביבה הפולנית וקרוב לסגנונם המסורתי.
מאוחר יותר הופץ סיפור לפיו נאסר ב-ה'תרי"א בשל סירוב להיענות לדרישות המושל ושוחרר לאחר הפגנות רחוב המוניות שהביאו גם לביטול הפקודה; מאחר שמאורע כזה לא מופיע כלל ברשומות והצו נותר על כנו וחודש ב-ה'תרי"ג, הסיק ההיסטוריון גלן דיינר שמדובר בבדותא. אך זוהי מסורת מקובלת שתוארה בפרוטרוט בימים שהיו עדיין רבים שיכלו להכחיש. הצו אכן לא שונה (ומציאות זו לא הייתה אפשרית בימי השלטון הרוסי בפולין) אלא לאחר תיווכים הגיעו לידי פשרה שכללה נסיגה מהדרישה לגילוח זקן ופאות ולבוש קצר, לדרישה להתלבש בלבוש רוסי שכלל כובע דמוי מצחיה ('דאשיק, יידיש היטעל'), צעיף על הצוואר, שסע בחליפה מאחור, גרביים בתוך מכנסים ארוכות (במקום אברקיים), מגפיים ולגדל זקן כמנהג רוסיה המזרחית.
במחלוקת בין דפוסי ווילנא וסלאוויטא, צידד במדפיסי סלאוויטא, ואף ערך כמה מכתבים בנושא לרבי עקיבא אייגר בהם חלק על דעתו. בפולמוס שהתעורר נגד מצות המכונה, יצא בחריפות רבה כנגד הניסיון, וכינה את היוזמים 'מתלמידי ירבעם בן נבט'.
היה נשיא קופת רבי מאיר בעל הנס - כולל פולין, ועשה רבות למען תושבי ארץ ישראל.
בצעירותו קיבל הדרכה מרבו שלא יעבור עליו יום ללא חידוש, וללמוד בעיון ובשקידה בספרו של בעל המאור, ולעמול לתרץ את השגות ספר המלחמות עליו. היה מפורסם בלימוד עיונו, וספריו על הש"ס ועל השולחן ערוך ידועים בדרך הפלפול שבהם, אך עם זאת לא זנח את הבקיאות ודרש מתלמידיו לדעת לפחות עשרים דפים מן התלמוד בעל פה.
בחסידות דרש את האמת מחסידיו, ושם דגש רב על לימוד התורה.
נפטר בכ"ג באדר ה'תרכ"ו, בעיר גור שבפולין, ונקבר באהל בבית הקברות המקומי, כאשר לימים נקבר לצדו נכדו השפת אמת האדמו"ר השני בשושלת חסידות גור.
על שמו נוסדה ישיבת חידושי הרי"ם של חסידות גור לה יש סניפים בתל אביב ובבני ברק. כמו כן נקראו על שמו רחובות בבני ברק ובירושלים.
אביו, רבי ישראל רוטנברג, צאצא למשפחת רבנים המיוחסת למהר"ם מרוטנבורג ולרש"י, כיהן כרב בכפר מגנישוב, פולין, והיה מחסידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב והמגיד מקוזניץ. מסופר כי אמו, חיה שרה, היתה רווקה מבוגרת וקרובתו של המגיד מקוזניץ, ולבקשתו הסכימה להינשא לרבי ישראל, שהיה אלמן מבוגר ונטול אמצעים, ובברכתו שיוולד לה בן שיאיר עיני ישראל, ועל כן נקרא מאיר. בשם יצחק נקרא לבקשת רבי לוי יצחק, על אף היותו עדיין בחיים.
בהמשך שינה רבי יצחק מאיר את שם משפחתו ל'אלטר', אך הדעות חלוקות מהי הסיבה בעטיה הוא עשה זאת: יש התולים זאת עקב החשד להשתתפותו במרד הפולני בשנת ה'תקצ"א, אך אחרים טוענים שהיה זה בעקבות גזירת הלבוש בשנת תרי"א.
נישא לרבנית פייגא בתו של רבי משה ליפשיץ "חלפן" (שהיה גם חמיו בזיווג שני של הרבי מקוצק). שלושה עשר ילדיו - למעט בתו אסתר - נפטרו בחייו, ולפי המסופר תלה זאת בקפידתו של הרבי משה מקוז'ניץ. בנו הבכור רבי אברהם מרדכי היה מגדולי חסידי קוצק, ואף היה מחותנו של הרבי מקוצק בהיותו חמיו של בנו רבי בנימין מקוצק. רבי יצחק מאיר גידל את נכדו היתום רבי יהודה לייב בעל ה"שפת אמת", בן בנו רבי אברהם מרדכי, שהתמנה למנהיג חסידות גור ארבע שנים לאחר פטירת סבו. כמו כן גידל רבי יצחק מאיר את נכדו - בן בתו צינה פסיל - רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן בעל ה"שפתי צדיק", שנלקח כחתן אצל דודו רבי אברהם מרדכי, ולאחר פטירת גיסו ה"שפת אמת" נהג באדמורות בפילץ. כמו כן גידל את בן אחיו רבי יעקב יוסף, רבי אברהם חיים ראובן, שהיה לאחר מכן רבה של ודיסלב.
בצעירותו נחשב רבי יצחק מאיר ל"עילוי מוורשה". למד אצל רבי אריה לייב צינץ מפלוצק, וגם היה מקורב מצעירותו למגיד מקוז'ניץ, ואחריו לבנו רבי משה מקוז'ניץ. הוא נסע אליו במשך כשלוש שנים, ואז עזב אותו לטובת רבי שמחה בונים מפשיסחה, שם היה לאחד מגדולי החסידים. רבי יצחק מאיר הפך למייצגה של חסידות פשיסחה בוורשה עקב היותו מוכר גם כגדול בתורה, ובחתונה הגדולה באוסטילה - אליה התקבצו רבים מגדולי החסידות, נשלח מטעם רבו רבי שמחה בונים מפשיסחה להגן עליו מפני מתנגדיו שחפצו להחרימו במעמד זה. לאחר פטירת רבי שמחה בונים בשנת תקפ"ז, קיבל עליו את מרותו של רבי מנחם מנדל מקוצק, שם היה לגדול העדה. בניגוד לרוח הסוערת בקוצק, היה מתון יותר בהליכותיו, ועמד בקשרים קרובים עם רבים מרבני הדור וצדיקי החסידות האחרים. ביניהם: רבי ישראל מרוז'ין, רבי חיים מצאנז, רבי ישעיה מושקט מפראגה, רבי יצחק מוורקא, רבי אברהם מטשכנוב, רבי יצחק מאיר מז'ינקוב בן הרבי מאפטא, רבי שלמה מרדומסק בעל ה'תפארת שלמה', רבי דב בר מייזלש ורבי חיים דוידזון.
בשבע שנותיו האחרונות, לאחר פטירת רבי מנחם מנדל מקוצק, עבר לעיירה גורא-קלאווריה הסמוכה לוורשה, שם הקים את חסידות גור. שנים אלו נקראו בפי חסידיו 'שבע שנות השובע', על שם השפע הגדול ברוחניות ובגשמיות שהשפיע אז על חסידיו.
היה מגדולי הפוסקים בדורו, ורבי חיים מצאנז מזכירו בתשובה כאחד המפורסמים שבין גדולי הדור. חיבורו על שולחן ערוך חושן משפט שהתעתד להדפיס גרם לרבו רבי מנחם מנדל מקוצק להורות לו להשמיד אותו, מחשש שהלומדים יזנחו את לימוד הש"ך ויעסקו בספרו.
בנוסף לגדולתו בתורה, התפרסם כעסקן, שהשתדל רבות לטובת יהודי פולין, הוא נסע רבות לערי השלטון ברוסיה יחד עם רעו רבי יצחק מוורקא, ונפגש עם אנשי ממשל רבים. בימי צו הלבוש של המושל איוואן פסקביץ' (החל מ-ה'תר"ו), שכפה על היהודים להמיר את ביגודם המסורתי, הסכים יחד עם רבי אברהם לנדא מטשכנוב על פסק הלכה שלפיו הדין הוא יהרג ואל יעבור, למרות דעתו הנגדית של רבו רבי מנחם מנדל מקוצק שהיה שותף לקו המתון שאחזו בו כמעט כל רבני פולין. בפועל, הצו התמסמס מאחר שהיה בלתי-ניתן לאכיפה, והיהודים ניצלו את האפשרות לבחור בלבוש רוסי שהיה חריג דיו בסביבה הפולנית וקרוב לסגנונם המסורתי.
מאוחר יותר הופץ סיפור לפיו נאסר ב-ה'תרי"א בשל סירוב להיענות לדרישות המושל ושוחרר לאחר הפגנות רחוב המוניות שהביאו גם לביטול הפקודה; מאחר שמאורע כזה לא מופיע כלל ברשומות והצו נותר על כנו וחודש ב-ה'תרי"ג, הסיק ההיסטוריון גלן דיינר שמדובר בבדותא. אך זוהי מסורת מקובלת שתוארה בפרוטרוט בימים שהיו עדיין רבים שיכלו להכחיש. הצו אכן לא שונה (ומציאות זו לא הייתה אפשרית בימי השלטון הרוסי בפולין) אלא לאחר תיווכים הגיעו לידי פשרה שכללה נסיגה מהדרישה לגילוח זקן ופאות ולבוש קצר, לדרישה להתלבש בלבוש רוסי שכלל כובע דמוי מצחיה ('דאשיק, יידיש היטעל'), צעיף על הצוואר, שסע בחליפה מאחור, גרביים בתוך מכנסים ארוכות (במקום אברקיים), מגפיים ולגדל זקן כמנהג רוסיה המזרחית.
במחלוקת בין דפוסי ווילנא וסלאוויטא, צידד במדפיסי סלאוויטא, ואף ערך כמה מכתבים בנושא לרבי עקיבא אייגר בהם חלק על דעתו. בפולמוס שהתעורר נגד מצות המכונה, יצא בחריפות רבה כנגד הניסיון, וכינה את היוזמים 'מתלמידי ירבעם בן נבט'.
היה נשיא קופת רבי מאיר בעל הנס - כולל פולין, ועשה רבות למען תושבי ארץ ישראל.
בצעירותו קיבל הדרכה מרבו שלא יעבור עליו יום ללא חידוש, וללמוד בעיון ובשקידה בספרו של בעל המאור, ולעמול לתרץ את השגות ספר המלחמות עליו. היה מפורסם בלימוד עיונו, וספריו על הש"ס ועל השולחן ערוך ידועים בדרך הפלפול שבהם, אך עם זאת לא זנח את הבקיאות ודרש מתלמידיו לדעת לפחות עשרים דפים מן התלמוד בעל פה.
בחסידות דרש את האמת מחסידיו, ושם דגש רב על לימוד התורה.
נפטר בכ"ג באדר ה'תרכ"ו, בעיר גור שבפולין, ונקבר באהל בבית הקברות המקומי, כאשר לימים נקבר לצדו נכדו השפת אמת האדמו"ר השני בשושלת חסידות גור.
על שמו נוסדה ישיבת חידושי הרי"ם של חסידות גור לה יש סניפים בתל אביב ובבני ברק. כמו כן נקראו על שמו רחובות בבני ברק ובירושלים.