תשרי כ"ה תשרי - יום פטירת החת"ם סופר (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי משה סופר (שרייבר) (ז' בתשרי ה'תקכ"ג – כ"ה בתשרי ה'ת"ר), נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), היה ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב השקפת ציבור שומרי התורה והמצוות. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

החתם סופר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי משה הערש פוקס אב"ד גראסווארדיין, כי פעם בא קרוב משפחה אל הגאון רבי מנחם כץ אב"ד צעהלים, וביקשו לבוא עמו לפרעשבורג, כדי להשתדל אצל רבינו החתם סופר, שיתן לו כתב קבלה על הלכות שחיטה, דבר שיהיה לו לתועלת רבה, ויקבל על ידי כך משרה בנקל. מילא את מבוקשו.

באמצע הדרך שאל אותו רבי מנחם, אם למד היטב דיני שחיטה – כדי שלא יבוש ולא יכלם כשהחת"ס יבחן אותו. השיב האיש כי איננו ירא מאומה, כי הוא בקי בטריפות כרבי יוחנן… ומלבד זה, טען, הוא יודע שהרבנים אינם לומדים כל כך דיני שחיטה, ורק עוסקים בהלכות ציצית וכדומה…

כאשר באו לפני החת"ס, הציעו לפניו את בקשתם. הנהן החת"ס בראשו כמי שמוכן למלא את בקשתם, אולם מקודם, אמר החת"ס, הוא רוצה לשאול את האיש איזה דין ב…הלכות ציצית.

ה'שוחט' לא ידע להשיב, ונרתע לאחור. אמר לו החת"ס: "סע נא עתה לביתך, ולמד דינים אלו אשר נחוצים המה לכל ישראל כשר, ועד שתבוא בחזרה, תלמד אף גם הלכות שחיטה. אז אמלא את בקשתך ואתן לך קבלה כראוי וכיאות". ויהי לפלא.
​

('ספרא דמלכא' – אוצר אמרות החת"ס בהוצאת 'עוז והדר)​

 

[גרינפלד]

דפיקה נשמעה בדלתו של מרן ה'חתם סופר' זי"ע, עת ישב ולמד עם שניים מתלמידיו. לפניהם עמד ראש הקהל של קהילת 'פרשבורג' ובידו מעטפה עם כסף, "הנה אני מחזיר לרבינו את הכסף שהלווה לי… וכאות תודה הבאתי אף מתנה… טבעת משובצת באבן יקרה…".

נטל ה'חתם סופר' את הטבעת, הביט בה אנה ואנה, המעידה לפני האור ואמר בהשתאות: "טבעת כה יקרה ונאה לא ראיתי מעודי… נראה כי אין לאף אחד בעירנו אבן כה יקרה… היא נקיה… היא מבריקה… מדהים!"

התלמידים נדהמו, וכי מורם ורבם אינו זוכר את האיסור 'ריבית'?! הרי לקבל מתנה עבור הלוואה זהו ממש ריבית דאורייתא… הם שוחחו ביניהם בשקט ודנו כיצד ומי מהם יזכיר לרבם את האיסור ריבית.

בעודם דנים, הם שומעים שה'חתם סופר' אומר לראש הקהל: "אכן זו אבן יקרה ונאה מאוד, אך לו היית מביא לי אותה לפני ההלוואה, הייתי מתרצה ונוטל אותה ומודה לך מאוד, אך כיון שהבאת לי אותה כמתנה עבור ההלוואה הרי זה איסור ריבית, והתורה אסרה מתנות כאלו…".

עתה גדלה תמיהת התלמידים שבעתיים, אם רבם זכר את האיסור ריבית, מדוע נטל בכלל את הטבעת ושבחה כל כך, וכי נזכר באיסור רק תוך כדי התבוננות ופליאה מן הטבעת…?!

הם לא נשארו תמהים, ושאלו על כך את ה'חתם סופר': "תורה היא וללמוד אנו צריכים…!"

"יפה שאלתם", השיב להם רבם, "אלא שאת מנהגי זה למדתי ממורי ורבי הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה:

"פעם נאלץ מורי ורבי זי"ע לנסוע לדבר מצוה, ענין של פיקוח נפש, ומפני נחיצות הדבר יצא במוצאי שבת בשעת לילה. ראשי הקהל ניסו להניא אותו מלצאת בשעות אלו, גם משום שהשלג היה רב ובחוץ שרר קור גדול. הם ניסו לומר לו שהיציאה בקור כזה עלולה לסכן את בריאותו, בהיותו איש חלש מאוד, אך הוא לא נענה לטענתם וציווה עלי להביא עגלה רתומה לשני סוסים חזקים. עשיתי כמצוותו ובקשתי ממנו להצטרף אליו לנסיעה. הוא נענה לי, ועליתי איתו אל העגלה.

"לפתע עצרה העגלה, והעגלון הודיע כי אין כוח לסוסים למשוך את העגלה. רבי נתן הוסיף לעגלון חמשה זהובים וביקש ממנו שילך לכפר הקרוב להביא עוד סוס או שניים שיעזרו בנשיאת העגלה, בינתיים ישבנו בעגלה ועסקנו בלימוד תורה.

"כעבור כמה שעות הגיע העגלון עם הבהמות והחל לרתום אותן לעגלה. כשהתבונן רבינו במעשיו, הוא קפץ מן העגלה, וכתוצאה מהקפיצה נפלו נעליו, וכך כשהוא בלי נעליים, החל לרקוד על השלג הקר כבחור צעיר ונמרץ… לא הבנתי מה אני רואה לנגד עיני… קפצתי אחריו וניסיתי להחזירו ולהושיבו בעגלה, אך הוא קפץ שוב מן הגלה וקרא לעברי: "אינך רואה מה קורה כאן..?!" והראה באצבעו לכיוון העגלון שרתם שני שוורים לעגלה… איסור כלאים דאורייתא…

"קראתי לעגלון והסברתי לו שתורתנו אוסרת לנו לרתום שור וחמור יחדיו, ובקשתי ממנו שילך אל הכפר, יחזיר את השוורים ויחליפם בסוסים, כמובן ששילמנו אף על זה…

"כשציפינו לשובו של העגלון עם הסוסים, שאלתי את מורי ורבי זי"ע: "מדוע שמח כל כך, עד כדי ריקוד על השלג הקר…?

"הסביר לי רבי: "יודע אתה שיצאתי לנסיעה זו במסירות נפש, נגד רצונם של ראשי הקהל, והנה תיכף ומיד שילם לי ה' שכר על מעשיי במצוה אחרת, שהרי 'שכר מצוה מצוה'. לו הייתי נשאר בעיר, לא הייתי זוכה לקיים מצווה זו של זהירות מאיסור כלאים, וכי מתי מזדמנת קיום מצוה זו…?! והנה עתה שזכיתי לקיים מצוה כה חשובה, איך לא ארקוד משמחה…?!"

"אף אני", הסביר להם ה'חתם סופר' זכיתי עתה לקיים מצוות זהירות מאיסור ריבית, שהיא מצוה שאינה מצויה אצל רבנים, וכי מי יהין לתת ריבית לרב…? ועתה כאשר נפלה בחלקי הזדמנות לקיום מצוה זו, שמחתי גדלה שבעתיים, ע"כ התבוננתי בשמחה באבן היקרה ממנה ניצלתי מאיסור ריבית…".​

 

[גרינפלד]

ה"חתם סופר" זצ"ל כותב, כי מטבע הלשון של חכמינו ז"ל (ר"ה כט/ב), "יום טוב של ראש השנה", מעיד כאלף עדים כי אין מתענים בו, שהרי אין יום טוב אלא יום שיש בו אכילה ושתיה.​

 

[גרינפלד]

בספר "חוט המשולש" מובא, שפעם הביאו לרבי נתן אדלר זצ"ל פיסת העץ מהעץ שהיה באלוני ממרא – אותו עץ אשר אברהם אמר למלאכים "והישענו תחת העץ".

ה"חתם סופר", תלמידו של רבי נתן אדלר, היה מוהל. הוא לקח את העץ הזה, עשה ממנו קת לסכין המילה והחל להשתמש בו בבריתות הרבות שערך. וראה זה פלא: מאותו יום שרתה ברכה שלמה במעשה ידיו, מעולם לא אירעה תקלה על ידו.

כשנפטר ה"חתם סופר", אחד המוזיאונים הגדולים באנגליה רכש את הקת הקדושה הזו. בדרך למוזיאון הקת עלתה באש. מן השמים לא רצו שהיא תמצא את מקומה בתערוכה מוזיאונית.​

 

[גרינפלד]

מעשה שאירע בקהילה קטנה בהונגריה, משפחה הכינה מצבה לקרוב משפחה שנפטר בכתובת על האבן בתוך דברי השבח על הנפטר הם כתבו את שם ה'. רב הקהילה סבר שהדבר אסור מפני כבוד שם השם, זה ע"פ מה שהיה נראה לו ממסכת סופרים, וציווה שלא להעמיד את המצבה , אולם המשפחה סירבה. והנה כאשר העמידו את המצבה היא נשברה.

השאלה הגיעה למרנא החתם סופר (שו"ת ח"ו סימן ה.) החתם סופר שהה אז בשלהי חודש אב במקום הנופש ביערגן שם היה נופש בקיץ ויש כמה וכמה תשובות ממנו שכתב שם. החתם סופר פותח את התשובה ומציין שהוא הלך לנוח וגם אין עמו ספרים ככל הצורך וכותב 'ברוך המקום שלא שהה לעלבונו של תלמיד חכם ולאלו שמרדו ברבם שקיל הקדוש ברוך הוא למטרפסיה דהני אינשי ונשבר האבן'. היינו שמחמת שלא שמעו בקול הרב קיבלו את גמולם עונש משמים.

והנה למרות אלו הדברים פוסק החתם סופר שאין כל איסור בלהעמיד מצבה עם שם ה' . אמנם המצבה נשברה מחמת אלו שמרדו ברבם אע"פ שהרב טעה. החתם סופר כותב שאילו הוא היה שם הוא היה שואל את הרב שאסר מה הוא יענה על מה שנכתב על מצבת הרי"ף שם נכתבו שלושה משמות ה' : "נכסף אל האלהים נפשו' ובצל שדי ישב נצחו' כי מלאכי האל בך פגשו". כשהשמות נכתבו בלי הפסק בין האותיות והחתם סופר מבאר שאי אפשר לומר שנכתבו בצורה שאין בהם קדושת השם. לעצם העניין מוכיח החתם סופר שאין איסור בדבר וגם השמות לא יבואו לידי ביזיון וכותב: "המסדר דברים שיר ושבח להקב"ה או אפילו לשבח צדיק ביראת ה' וכדומה וכעין מצבת הרי"ף ז"ל, אינו אלא ככותב פרשה בתורה ומה לי על עצים או על האבנים או על הגוויל. ומשה רבנו ע"ה כתב כל התורה על האבנים ובפרט מצבה שלא יבואו להשתמש בה, וגם לא יכניסו אותה למקום הטינופת אין לאסור כלל וכלל".
​

(דברים ערבים – המבשר התורני, פר' וישלח תשע"ו, הרב יוסף ויכלדר)​

 

[גרינפלד]

הגה"ק רבי משה סופר זצ"ל נולד בז' בתשרי תקכ"ג לאביו רבי שמואל סופר. בצעירותו למד אצל אביו ואח"כ אצל רבו המובהק הגה"ק רבי נתן אדלר אשר לימדו גם את תורת הנסתר וידו לא זזה מתחת ידו. כן למד אצל הגה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה תלמיד המגיד הק' ממעזריטש זי"ע.

בשנת תקנ"ד נתקבל לאב"ד דרעזניץ אח"כ כיהן במאטערסדארף. בשנת תקס"ז נתקבל לאב"ד פרעשבורג. בזיוו"ש נשא את בתו של הגאון הק' רבי עקיבא אייגר מפוזנא וממנה נולדו ילדיו הגאונים. נודע כגאון ישראל וקדושו והיה מנהיגה ופארה של יהדות הונגריה בפרעשבורג, הרביץ תורה לתלמידים בישיבתו הגדולה ממנה יצאו כמעט כל גדולי ישראל שהיו לימים בהונגריה. היה בקי בכל החכמות ואף פיוטים וחרוזים נפלאים חיבר. הגאון רבי מרדכי בנט זי"ע אמר עליו הלכה כמשה בכל מקום.

בכ"ה בתשרי שנת ת"ר נתבקש לישיבה של מעלה, ותלמידיו נשאו לפני ארונו יותר מתשעים ספרים וכתי"ק שחיבר על כל מקצועות התורה.

תיאור נורא ומרטיט מקריאת שמע אצל מרנא החתם סופר סיפר הרה"ג רבי ליפמאן ראזענבערג מק"ק קראסנע, שרבו המהר"ם שיק היה רגיל לנסוע בכל שנה לאיזה כפר סמוך לעיר חוסט כדי לפוש קמעא. בכפר ההוא ראה, שבין מנחה למעריב מעבירים אנשים את הזמן בדברים בטלים. לכן ציוה להם שיקבעו שיעור בלימוד תורה בזמן זה, בהוסיפו, שרבו מרנא החתם סופר זצ"ל היה רגיל בין מנחה למעריב ללמוד עם בעלי הבתים הלכות פסוקות ודינים פשוטים שצריך כל אחד לדעת, עד שכל האנשים הפשוטים ביותר ידעו את כל ההלכות הנוגעות להם.

שאל אותו אחד, אם ידעו הלכות רבות כל כך, מדוע קרא להם אנשים פשוטים, השיב להם: "אז איך זאג דיר אז זיי זענען געווען פראסטע יידן – זענען זיי געווען פראסטע יידן" [כשאני אומר לך שהם היו אנשים פשוטים – הם היו אנשים פשוטים], וסיפר לו לדוגמה, שהוא היה רגיל להקשיב לשיעורו זה של רבינו, ופעם אחת לאחר הלימוד שמע שאחד המשתתפים בשיעור אמר לחברו: "ער פרעדיגט וואסער – און טרינקט וויין"… [הוא מטיף מים – ושותה יין] כלומר, שאינו נאה דורש ונאה מקיים. זאת כאשר בשיעור אמר רבינו החת"ס שבשעת קריאת שמע צריך הקורא להשמיע לאוזניו, כאשר רבינו בעצמו רק שפתותיו נעות בעת קריאת שמע, וקולו לא ישמע כלל.

על כך אמר המהר"ם שיק, שלא כן הדבר, אלא כאשר קרא רבו מרן החת"ס את הפסוק הראשון בקריאת שמע, היה רגיל לשפשף במצחו בדבקות עצומה, ופניו נעשו כאש להבה, עד שכאשר סיים את הפסוק הראשון, היו ידיו נופלות מעיניו בלי כח ונשתנתה צורתו ונתחוורה כסיד. לכן היו רק שפתותיו נעות מרוב דבקות, וכאשר הש"ץ הסתכל בפניו, וראה שפסקו שפתותיו מלנוע, ידע שגמר ואמר "ה' אלוקיכם אמת". ואילו האיש הפשוט הזה, דימה בנפשו שרבינו אינו קורא קריאת שמע כהלכה – "איז ער נישט געווען קיין פראסטער ייד?!" [האם לא היה אדם פשוט?!]
​

(אור לישרים – “ספרא דמלכא” – אוצר אמרות החת”ס מאת רש”צ גנץ שליט”א)​

 

[גרינפלד]

כאשר אחד מהשרים מטעם המלוכה ביקר אצל הרה"ק ה’חתם סופר’ זיע”א, הוא ראה כי על השולחן אשר הוא לומד מונחים בתיבה קטנה בולי דואר חדשים מקורעים לחתיכות קטנות.

התפלא השר ושאל את ה’חתם סופר’ על כך, שהרי הוא הפסד ממון בידים. תשובת ה’חתם סופר’ היתה: הנה ידוע לכל כי זהו הכנסת מס המלך לטובת המדינה, וכמה פעמים נזדמן אצלי שהוכרחתי לשלוח מכתב על ידי שליח מיוחד מכמה טעמים, וכנגד זה אני קורע ‘מארקע’ חדשה, שלא לגרום היזק להכנסת המדינה.

השר עמד משתומם על גודל ישרותו ואמונתו של ה’חתם סופר’ לטובת כלל המדינה, מה שאינו עולה על רעיון שום איש לעשות ככה. הוא סיפר את זאת לכל שרי המלוכה, וכולם הודו ואמרו: אשרי העם שככה לו.
​

(אור לישרים – ספיר ויהלום פר’ נח ע”ח – להגה”ח ר’ מנחם מנדל פומרנץ שליט”א)​

 

[גרינפלד]

כתב בספר 'חוט המשולש', אודות מרן ה'חתם סופר': כאשר כיבדו לזקני זצ"ל את הנשיאות מארץ הקדושה, שלחו לו משם חתיכת עץ מן העץ אשר נשענו תחתיו המלאכים אצל אאע"ה! והוא לקח האיזמל אשר מל בו רבו הגאון הקדוש רבי נתן אדלער זצ"ל, ונתנו לאומן שיעשה מן העץ בית יד להאיזמל של מילה הזה – משובץ בכסף טהור, וחקוק עליו: 'והנה שלשה אנשים נצבים עליו'. ושמעתי שאמר זקני זצ"ל, מעת אשר שימש באיזמל זה, לא אירע לו שום תקלה בהימולו את בנ"י".​

 

[גרינפלד]

לפני מרנא החתם סופר, באה פעם אחת מעין קובלנה כלפי פרנסי הקהילה של פרעשבורג, שמת שם אחד מעשירי הקהילה, והיורשים, מן התקיפים בעיר, דרשו שיקברו את אביהם המת באותה שורה ששם מנוחתו כבוד של רבי משולם איגרא ז״ל, אבל פרנסי הקהילה דרשו מחיר רב בעד קבר זה.

היורשים באו לקבול עליהם לפני ה״חתם סופר״' ואחרי שרבה של פרעשבורג שמע טענת שני הצדדים, ענה ואמר: על הכתוב: ״וישמע אברהם אל עפרון וישקו לאברהם לעפרון את הכסף, ארבע מאות שקל כסף״ – אמרו חכמינו (מדרש רבה, פר׳ נח): ״נבהל להון איש רע עין״ (משלי כח) זה עפרון, ואולם רש״י ז״ל מביא בשם המדרש: שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מחו״ל ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה, בשביל חלקך במערה. ולכאורה הדבר תמוה: עפרון שלקח בעד הקבר רק ארבע מאות שקל כסף, נקרא ״רע עין״, ומדוע לא אמרו כן על עשו שלקח בעד הקבר כל כסף וזהב, שהביא יעקב מבית לבן? אבל התשובה היא ברורה ופשוטה – סיים הרב ״חתם סופר״ את דבריו – בשעה שמכר עפרון את המערה לאברהם, הרי מלבד אדם וחוה לא היה קבור תוך המערה שום צדיק, ואם הוא לקח בעד קבר פשוט סכום של ארבע מאות שקל, הרי הוא ״רע עין״, ואולם כשמכר עשו ליעקב את קברו במערת המכפלה, הלא כבר היו קבורים צדיקים וצדקניות כאברהם ושרה, יצחק ורבקה! ואם רוצים להיקבר באותה שורה של צדיקים – צריך באמת לשלם בכסף מלא…
​

(חוט המשולש)​

 

[גרינפלד]

כידוע, ה'חתם סופר' היה מסוגל להרצות שיעור של ארבע וחמש שעות ברצף, ואשתו הרבנית ע"ה שדאגה לשלומו ולבריאותו, היתה מניחה לפניו על השולחן צלחת עם עוגה קטנה וכוס שתיה. אך בדרך כלל ה'חתם סופר' לא היה טועם מן העוגה, אלא רק באופן שאפסו כוחותיו לגמרי.

פעם אירע שחלש לבו של הגבאי והוא חמד את העוגה. הוא שם לב, כי בכל השבוע האחרון רבו ה'חתם סופר' לא נגע בעוגה, ושיער בדעתו, כי מסתמא גם היום הוא לא יגע בה, ועל כן הרשה לעצמו לאוכלה. אולם לרוע מזלו, בדיוק באותו יום, תוך כדי הרצאת השיעור, אפסו כוחותיו של ה'חתם סופר'. הניח את ידו בצלחת כדי ליטול את העוגה, והבחין כי היא איננה.

הוא פנה לגבאי ושאל: "מה קרה היום? הרבנית לא הביאה עוגה?", והגבאי שהתקשה לעמוד בנסיון שיקר ואמר: "הרבי כבר אכל את העוגה".

לתשובתו המרעישה והחדה של ה'חתם סופר' הוא בוודאי לא ציפה: "אם אכלתי את העוגה או לא – בהחלט יתכן שאני טועה, ומבלי משים לב אכלתיה. אולם ברור אצלי כשמש, שאילו הייתי מברך 'בורא מיני מזונות' הייתי זוכר, ואם אינני זוכר סימן שלא בירכתי"…

מרעיש! אצל ה'חתם סופר' לא היה יכול להיות ספק אם בירך או לא, כי לא היה אצלו מושג כזה להוציא ברכה מהפה בלי שימת לב.​

 

[גרינפלד]

בספר 'חיים שיש בהם' מובא מעשה נפלא אודות ה'חתם סופר' זצ"ל, המראה על גודל ענוותנותו, על גדלותו העצומה ועל זהירותו המופלגת בכל הנהגה ומעשה בין אדם לחבירו.

את הסיפור סיפר רבי עזריאל יהודה ליבוביץ בשם רבי אברהם פרנקפורט ששח לו, כי פעם אחת הגיע לבקר את האדמו"ר ממונקאטש בעל 'מנחת אליעזר'. במהלך שיחתם שאל אותו האדמו"ר האם יודע הוא מדוע ה'חתם סופר' התקבל בכל תפוצות ישראל, אפילו יותר מגאוני הדורות הקודמים, והוא נערץ כל כך בכל העולם?

השיב לו ר' אברהם: יודע אני על עובדה אחת שאותה שמעתי מרבי ר' ישראל יצחק אהרן לנדסברג שהיה תלמידו של ה'חתם סופר', וסבורני שיש בה כדי להשיב על שאלה זו.

הרב לנדסברג, אשר כונה בין תלמידי הישיבה 'איציק אהרן שולסבורג' על שם עיירת מוצאו, הגיע לישיבה בגיל י"ב, וכבר אז נודע לעילוי נפלא, בעל חכמה וכישרונות ברוכים.

ה'חתם סופר' נהג לחזור כעבור שלש שנים על אותן סוגיות שנלמדו בישיבה, כשהוא חוזר תחילה על מה שנתחדש בפעמים הקודמות, ולאחר מכן אומר את החידושים החדשים.

איציק אהרן משולסבורג, שהיה בחור צעיר ומחוסר אמצעים, הציע לחבריו, שמאחר ולא כל אחד מסוגל לזכור את החידושים כפי שאמרם ה'חתם סופר' בפעם הקודמת, מוכן הוא לכתוב מילה במילה את כל מה שאמר ה'חתם סופר', וסיכומים אלו ימכור לחבריו.

בני הישיבה הגיבו כי אם נכונים דבריו, והוא אכן יצליח לכתוב בדיוק את כל החידושים, מוכנים הם לשלם לו עבורם חמישה זהובים, סכום אשר יאפשר לו להתקיים במשך זמן רב.

הבחור התלהב, ובהתפעלותו הוסיף כי בנוסף לכך מוכן הוא להוסיף ולתאר בדיוק נמרץ את כל תנועותיו של רבו תוך כדי אמירת החידושים, ולומר להם: כאן דפק באצבע צרדה על השולחן, כאן משך במעילו וכיוצא בכך.

'אם תעשה זאת' – נענו חבריו לעומתו – 'מוכנים אנו לשלם לך סך נוסף של חמישה זהובים'.

ואכן, כשפתח ה'חתם סופר' את שיעורו וחזר על הנלמד לפני שלש שנים, החל איציק אהרן לחקות מתחת לשלחן את התנועות שעשה רבו בפעם הקודמת שאמר את הדברים האלה, וכל מי שראה זאת לא יכול היה לכבוש את חיוכו.

וזאת למודעי, שיעוריו של ה'חתם סופר' היו נאמרים באימה וביראה כמו בשעת מתן תורה, ללא כל חיוך על שפתיו. אי לכך, תוך רגעים אחדים הוא חש שמשהו איננו כשורה, במקום שתלמידיו ישבו לפניו באימה וביראה כתלמיד לפני רבו כפי שתמיד נהגו להיות, הם נראים כמו בימי הפורים.

'מה יום מיומיים?', שאל. באחת נמחה החיוך משפתותיהם של כל הבחורים. הם נשתתקו במבוכה ובפחד, ולא הרהיבו לענות על שאלת רבם.

ה'חתם סופר' לא הרפה מהם, והוסיף לחקור ולדרוש אודות הסיבה להתנהגותם השונה, ומכיון שלא זכה לתשובה, קרא אליו את הבחור ר' אהרן דוד דייטש, שהיה נער צעיר כבר י"ד שנה, מאוכלי שולחנו, ואמר לו: 'אהרן דוד בני, אמור נא לי את האמת, מה ארע כאן עתה?'

בלית ברירה השיב אהרן דוד, כי איציק אהרן משולסבורג התערב עם הבחורים שהוא יכול לחזור על חידושי רבינו מן הפעם הקודמת, ולהעלותם על הכתב, ובנוסף לחזור גם על התנועות של הרב.

'האמנם כך הוא הדבר', הגיב ה'חתם סופר' בקפידה, 'יצחק אהרן 'חוטף' ממני את השיעורים?' ובמילים אלו סגר את הגמרא ועזב את המקום מבלי להוסיף מילה.

מרוב פחד ואימה נותרו הבחורים קפואים במקומותיהם ולא העזו לפצות פה, מעולם לא אירע כדבר הזה!

היראה מפני קפידתו של ה'חתם סופר' היתה מוחשית.

למחרת הגיעה הוראה חד משמעית מן ה'חתם סופר', להודיע שכל הבחורים ללא יוצא מן הכלל יגיעו היום לשיעור, ואיש בל יעדר. מי שלא יבוא – הוסיף ה'חתם סופר' – לא יורשה להמשיך ללמוד בישיבה.

הוא הזהיר כי גם איציק אהרן חייב לבוא, ככלל תלמידי הישיבה, ואם יסרב, על חבריו להביאו אף בניגוד לרצונו.

לא היתה לאיציק אהרן כל ברירה, אפוא.

גופו עדיין רעד כעלה נדף מן המעשה של יום האתמול, רגליו לא הצליחו לשאת אותו, וחבריו נשאו אותו על כפתיהם לאולם הישיבה. הוא היה שבור ורצוץ, ומשוכנע כי הרבי ישלח אותו מן הישיבה…

דממה שררה במקום כאשר ה'חתם סופר' הורה לכולם לשבת במקומותיהם, ורק קולו נשמע:

'בני היקרים' – פתח ה'חתם סופר' – 'אתמול בעת השיעור אבדתי עשתונותיי, במקום לשבח את הבחור יצחק אהרן משולסבורג על מידת החביבות שלו לחידושי התורה של רבו, ולחביבות התורה שלו בכלל, ועל כשרונותיו הנעלים וזכרונו הנפלא, נכשלתי בעוון החמור של 'מלבין פני חברו ברבים".

באמרו זאת פרץ ה'חתם סופר' בבכי קורע לב שזעזע את כל הנוכחים. רגעים ארוכים חלפו, ועדיין מנסר בחלל הישיבה קול בכיו של ה'חתם סופר', כשהוא שב וחוזר על כך שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ועל כן איננו רואה עצמו כראוי להמשיך ללמד בישיבה!

אבל ברצוני לפייסו – המשיך החתם סופר, ובכה – על כן אני מבקש מכם חנוני בני, חנוני! אנוכי מבקש מהקב"ה שימחל לי, יותר לא אעשה כדבר הזה, וממך יצחק אהרן, אני מבקש אלף מחילות, אנא, בני, מחל לי!

ואז הרים את עיניו אל יצחק אהרן ושאל: 'האם הנך מוחל?'

יצחק אהרן התקשה להאמין למשמע אזניו. איבריו רטטו ללא שליטה ויכולת הדיבור ניטלה מפיו. האמנם מורו ורבו הגדול, הענק שבענקים, גדול הדור, מבקש ממנו הקטן והדל מחילה על דבר שלמעשה הוא צריך היה לבקש עליו מחילה?

ראשו נשמט, וגופו כאילו קפא על מקומו.

הבחורים שסביבו, אשר ראו בצער רבם, ניסו לדחוף אותו ולעורר אותו מקפאונו, כדי שיאמר מיד שהוא מוחל. יצחק אהרן התאמץ אולם קולו לא נשמע…

ומולו ממלמל ה'חתם סופר': 'אינני יכול ללמד… אינני יכול'…

לבסוף הצליח יצחק אהרן לגמגם: 'כ… כן אני מוחל…

'בלב שלם?' שאלו ה'חתם סופר' – 'אין לך קפידה עלי?'

כעת אזר יצחק אהרן עוז וקם ממקומו, הוא נשק את ידי רבו ואמר: 'רבי, לא ולא, אין בליבי שום קפידה, חלילה'.

'כעת ראוי אני להמשיך ללמד' – נענה ה'חתם סופר' ואמר.

שלש מאות ותשעים בחורים נכחו באותו מעמד – סיים ר' אברהם פרנקפורט את סיפורו לאדמו"ר ממונקאטש – ועתה שואל אני את כבודו: כמה פרקים מחובות הלבבות, שבט מוסר וקב הישר חייבים ללמוד כדי להקנות את המידות שה'חתם סופר' הקנה לתלמידיו באותו מעמד?!

זו היתה גדולתו של ה'חתם סופר', ובשל כך הוא נתקבל בכל מקום, ושמו נישא בהערצה בכל קצוות תבל.
​

(מתוך עלון 'א גישמאקע ווארט' ע"פ 'ומתוק האור')​

 

[גרינפלד]

"הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד) ובמדרש מובא: על ידי "וראך ושמח בלבו", זכה לחושך המשפט על לבו.

ונשאלת השאלה, איזה שכר "מידה כנגד מידה" יש כאן בהבאת מתנה זו של חושן המשפט לאהרון?

שאלה זו שאל הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע בעת בואו לפרשבורג לראשונה כאשר נבחר להיות שם לרב המקום ויצאו לקראתו חשובי העיר ותלמידי חכמים בראשם. ותירץ: דהנה דרך העולם הוא בעת בא לעיר רב חדש, יוצאים לפניו בכל בני הקהילה ומכבדים אותו כראוי, אך כמו בכל מקום – תמיד ישנם את המתנגדים שהם מתחלקים לשלוש קבוצות אנשים: האחת- שאין יוצאים לקראתו כלל בבואו, ומגלים שנאתם בגלוי. והשניה – שיוצאים לקראתו, אך מצניעים קנאתם ושנאתם, ועומדים הם בקצה המחנה, ולא ידברו אתו ולא יראו פניו. והשלישית – אנשי מרמה המראים פניהם כאוהבים ומקבלים אותו בדברים ובסבר פנים אבל אין תוכם כברם, ובקרבם ישימו ארבם וישנאהו.

והבטיח הקב"ה למשה, שאצל אהרן לא יהיה אף אחד משלושה דברים הללו, אלא הוא "יצא לקראתך מעצמו", וגם "וראך", וכמו כן "ושמח בלבו" שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב… וא"כ מובן למה זכה לחושן המשפט על לבו, כי על ידי שהיה תוכו כברו, זכה גם לחושן המשפט ואורים ותומים שמגלים צפונות – מידה כנגד מידה!…
​

(גליון אגישמקע ווארט – חתם סופר)​

 

[גרינפלד]

מסופר על הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע שבשנה אחת נזדמן אל ביתו של אחד ממשכילי העיר פרשבורג בערב חג השבועות, וראה את ביתו מעוטר בירק כמנהג ישראל. לשנה אחרת שוב נזדמן לביתו של זה ולא מצא כל סימן לירק. כשהעיר לבעל הבית על כך, החל הלה לועג ומלגלג על מנהגי ישראל בכלל, ועל המנהג לשטוח ירק בחג השבועות בפרט…

כעס עליו החתם סופר ואמר: – דומני כי סוף סוף הצדק אתך. תמה הלה: הכיצד, גם רבנו מודה לדברי? השיבו החתם סופר: כך הייתה כוונתי: אשתקד עדיין היית "מודה במקצת", לכן היית חייב בשבועות (מלשון שבועה)… לא כן השתא שהנך כבר "כופר הכל" – וכופר הכל פטור מן השבועות…
​

(גליון פנינים)​

 

[גרינפלד]

רבו של כפר קטן הגיע פעם למרנא החתם סופר זצלה"ה, והלין באוזניו שמושל הכפר הנוכרי מתנכל ליהודים בכל עת מצוא, וממרר את חייהם. הרב ביקש ממרנא החתם סופר שינצל את ההשפעה הגדולה שיש לו בשמים ובארץ, כדי להביא לשינוי במצב, כי יהודי הכפר כבר לא יכולים עוד לשאת את הרדיפות הבלתי פוסקות מצד המושל האכזר.

שיגר מרנא החתם סופר שניים מבכירי תלמידיו, וביקש מהם שיקבעו פגישה עם המושל וינסו לדבר על לבו.

שני התלמידים עשו במצוות רבם, הם התכוננו כראוי לפגישה, ביקשו אותה בדרכים המקובלות, ונהגו בכל גינוני הכבוד המקובלים בקרב משפחות האצולה, כיאה וכיאות למושל הכפר שאתו הם עומדים להיפגש.

ואכן, כשהגיע מועד הפגישה התייצבו השניים, והחלו לדבר על לבו של המושל. הם הסבירו שהם שלוחיו של החתם סופר, הרבי של כל עם ישראל, תיארו את גדולתו בתורה ואת חוכמתו העצומה, והמושל האזין להם ברוב קשב.

בעיצומה של השיחה, ביקש המושל ממשרתו שיגיש לו חלה חם לשתות, והוסיף שיביא שתי כוסות גם עבור שני האורחים הנכבדים המשוחחים עמו.

והנה הגיעו שלוש כוסות עם חלב מהביל, האחת הונחה לפניה מושל, ושתיים נוספות ניתנו לפני תלמידי החתם סופר שלא ידעו את נפשם מרוב מבוכה.

לשתות מהחלב? הרי יש איסור מפורש בשולחן ערוך שלא לשתות חלב עכו"ם. להימנע משתייה? הרי המושל בוודאי ייעלב ויכעס ואולי אפילו יבקש להעניש אותם בחומרה רבה על כך. הדבר בוודאי לא יעזור ליהודי הכפר שגם בלאו הכי סובלים מרורות מהמושל האכזר.

השניים החליטו להימנע משתייה. יהיה מה שיהיה, הם לא יעברו על סעיף מפורש בשולחן ערוך חלילה וחס.

המושל קירב את הכוס לשפתיו כדי לשתות את החלב, והבחין בכך שהשניים מניחים את הכוסות ולא מתכוונים לשתות.

"למה אתם לא שותים?", שאל לפני שילגום מהכוס. השניים השיבו לו תשובה כנה: "אסור לנו לשתות חלב שנחלב על ידי מי שאינו יהודי", הם אמרו, "אלא אם כן יהודי עמד והשגיח עליו".

פניו של המושל האדימו בחרון, הוא נעלב עד עמקי נשמתו. "אהה! אתם אומרים שאתם לא יכולים לסמוך עלינו? רק אם יהודי ישגיח עלי תוכלו לשתות מהחלב שלי! אין לכם בושה!!! ואתם עוד רוצים שנתייחס ליהודים בכבוד ובהבנה? אתם מבזים אותנו ומשפילים אותנו".

באותו הרגע נפתחה דלת חדרו של המושל בפראות, והממונה על המטבח פרץ פנימה כשהוא חיוור כסיד. המושל הזועם חשב לגעור בו על הכניסה הלא מנומסת, אבל הממונה על המטבח לא המתין לקבלת הנזיפה…

"אל תשתה!", הוא צעק למושל, "אל תשתה מהחלב, הוא מורעל".

הפעם החווירו פניו של המושל והפכו לבנות כסיד. "ממממה זאת אומרת מורעל? מי ירעיל את החלב שלי?".

הממונה על המטבח החל להסדיר את קצב נשימותיו והשיב: "אני לא יודע מי הרעיל, אבל אני נתתי את שאריות החלב לכלב האהוב שלך, אדוני המושל, הכלב רק ליקק ממנו מעט ומיד החל להתפתל מייסורים. בתוך דקה אחת הוא נפח את נפשו ומת".

המושל סירב להאמין וביקש שיביאו בעל חי נוסף מהחצר כדי לבדוק אם החלב אכן מורעל, הביאו בעל חי נוסף, נתנו לו לשתות לגימה אחת והוא נפל תחתיו ומת.

עכשיו הביט המושל בתלמידיו של החתם סופר בהערצה: "אתם הצלתם את חיי!", הוא אמר, "אם הייתם מקרבים את הכוסות לפיכם יחד איתי, הייתי שותה מהחלב ומת… רק בזכותכם נשארתי בחיים. אני חב לכם הכרת הטוב גדולה וצדקו דברי חכמיכם שאסרו עליכם לשתות חלב שאינו מפוקח כראוי. קיבלתי את בקשתכם, ומכאן ולהבא לא אגזור עוד גזירות על היהודים!".

כששבו שני התלמידים אל החתם סופר וסיפרו לו את הסיפור, הוא אמר: "דעו לכם שהסיבה שבגינה התאכזר המושל לתושבי הכפר היהודים, נעוצה בכך שהם הקלו בחלק מההלכות, בעניינים של 'דרבנן' כמו שתיית חלב עכו"ם וכדו', ולכן באו עליהם הייסורים הללו.

"אתם, בכח המסירות נפש שלכם, שהסכמתם להכניס את עצמכם לסכנה גדולה כדי שלא להיכשל באיסור מדרבנן, הסרתם באותו הרגע את הגזירה השמיימית מעל תושבי הכפר היהודים, ולכן הפך החלב להיות מורעל, למרות שאיש לא הרעיל אותו, ועל ידי כך התגלגלה הישועה לכם ולתושבי הכפר כולו".​

 

[גרינפלד]

מרן ה'חתם סופר' שקד להעלות פלפוליו וחידושיו על הכתב במחברות מסודרות, והיה מעיין בהן לפני שיעורו, לבחון מה התחדש ומה נתווסף. פעם נעלם אחד הקונטרסים, חיפשוהו, ולא מצאוהו. הצטער צער רב.

ומי נטלו? תלמיד אחד שהתקנא בחבריו המתנצחים בלימוד ומחדשים סברות, מסמיכים להם ראיות, ומתרצים בהן קושיות, וקרנם עולה, והם לשם, לתפארת ולתהילה. ואילו הוא נעדר כח החידוש. פחז עליו יצרו, ונטל את קונטרס החידושים. מאז היה כמעין המתגבר, והפליא את חבריו בקושיות קשות כברזל, ובחציבת יסודות איתנים שתירצו ויישבו הכל על מכונו. החלו להוקירו, ושבעתיים התפעלו כשעלה בידו לכוון לקושיות שהקשה רבם הנערץ בשיעורו, ופעמים רבות אף כוון לתירוצו!

לפני שחזרו לביתם לחופשת 'בין הזמנים', היו בני הישיבה באים לפני ה'חתם סופר', ומשמיעים מחידושיהם. אם לא הוטבו בעיניו, היה החתם סופר משמיע להם מחידושיו באותו ענין, כדי שיוכלו לדרוש בעריהם ולהעלות קרן התורה. אף אותו תלמיד נכנס, ובהרחבת הדעת הרצה מ'חידושיו', מערכה נפלאה מתוך הקונטרס האבוד.

בנו של ה'חתם סופר' זיהה מיד את מקור הדברים. גחן ולחש באזני אביו, שעכשיו יודע הוא היכן אותו קונטרס. שמע הלה ונתכרכמו פניו, ונשמט משם בכלימה.

פנה ה'חתם סופר' אל בנו בהקפדה: "כסבור אתה, שלא זיהיתי את מקור הדברים, אבל ראה מה עשית: על כבודי חסת, ועל כבוד אביך שבשמיים לא חסת! והלא כל יהודי קודש לה', והמבזהו מחלל קדשי שמים!"…​

 

[גרינפלד]

"ידוע מה שהעולם מספרים, שהאדמו"ר הגאון הקדוש מופת הדור מרן הישמח משה זיע"א, שלח חסידים להיות אורחים בליל הסדר אצל רכשבה"ג מרן החתם סופר זיע"א.

כשחזרו, סיפרו שהחתם סופר היה עורך סדר יפה אבל דבר משונה קרה, שבאמצע הסדר נכנס איכר אחד והחתם ספר נתן לו יין ושתה ואח"כ שתה מרן החתם סופר מהיין שלו. אבל החסידים לא נתנו לו שלום לאיכר ומאד התפלאו על זה. כאשר שמע מרן הישמח משה מה שסיפרו ומה שראו אצל החתם סופר בליל הסדר, השיב להם שהאיכר הנ"ל היה אליהו הנביא עליו השלום ולא היתה להם זכות ליתן לו שלום.

ויש מוסיפין שהחסידים לא רצו אפילו להסתכל עליו והישמח משה אמר להם שלא היה להם זכות לראות את אליהו הנביא זכור לטוב".
​

[דברים ערבים – הגדה ש"פ שערי זבול, עמוד צ"ג, הרב זבולון המבורגר]​

 

[גרינפלד]

מסופר על אחר ששלח שאלה לחתם סופר האם אשה יכולה להיות 'נזיר', בשאלתו פלפל ארוכות השואל והביא צדדים לכאן ולכאן, ערם ראיות הביא הוכחות, ואת הכל הציג בכתב ידו בארוכה ובאופן הנראה פלאי ממש, כשהוא מסיים ופונה לחתם סור ומבקש לשמו את חוות דעתו איזה צד הוא הנכון והאם אשה יכולה להיות נזיר אם לאו?

השיב לו החתם סופר: ספר קטן בביתי וחומש שמו, ובו נאמר: איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'.​

 

[גרינפלד]

לפני מרנא החתם סופר, באה פעם אחת מעין קובלנה כלפי פרנסי הקהילה של פרעשבורג, שמת שם אחד מעשירי הקהילה, והיורשים, מן התקיפים בעיר, דרשו שיקברו את אביהם המת באותה שורה ששם מנוחתו כבוד של רבי משולם איגרא ז״ל, אבל פרנסי הקהילה דרשו מחיר רב בעד קבר זה: היורשים באו לקבול עליהם לפני ה״חתם סופר״.

אחרי שרבה של פרעשבורג שמע טענת שני הצדדים, ענה ואמר: על הכתוב: ״וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף, ארבע מאות שקל כסף״ – אמרו חכמינו (מדרש רבה, פד ׳נח): ״נבהל להון איש רע עין״ (משלי כה) זה עפרון, ואולם רש״י ז״ל מביא בשם המדרש: שנטל כל כסף וזהב שהביא מחו״ל ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה, בשביל חלקך במערה. ולכאורה הדבר תמוה: עפרון שלקח בעד הקבר רק ארבע מאות שקל כסף, נקרא ״רע עין״, ומדוע לא אמרו כן על עשו שלקח בעד הקבר כל כסף וזהב, שהביא יעקב מבית לבן?

אבל התשובה היא ברורה ופשוטה – סיים הרב ״חתם סופר״ את דבריו – בשעה שמכר עפרון את המערה לאברהם, הרי מלבד אדם וחווה לא היה קבור בתוך המערה שום צדיק, ואם הוא לקח בעד קבר פשוט סכום של ארבע מאות שקל, הרי הוא ״רע עין״, ואולם כשמכר עשו ליעקב את קברו במערת המכפלה, הלא כבר היו קבורים צדיקים וצדקניות כאברהם ושרה, יצחק ורבקה! ואם רוצים להיקבר באותה שורה של צדיקים – צריך באמת לשלם בכסף מלא…
​

(חכו ממתקים – חכמתא לחכימין, חוט המשולש)​

 

[גרינפלד]

מספרים שהשאגת אריה לעת זקנותו עבר ליד העיר פרנקפורט, ופגש שם את החתם סופר שהיה אז ילד בן שש, והילד אמר לו את המשנה בתחילת ביצה: 'ביצה שנולדה ביו"ט, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל', ופי' רש"י 'תאכל – בו ביום'.

ושאל אותו השאגת אריה מנין לו לרש"י דבר זה, אולי הפשט הוא שלבית שמאי תאכל אחר יום טוב ולבית הלל לא תאכל עולמית.

ענה הילד: הלא רבינו הקדוש שנה במשנתינו ריש ביצה 'ג' דברים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט', ואם מחלוקתם היא לאחר יו"ט, נמצאת חומרא לבית שמאי, כי לדבריהם זה דבר שיש לו מתירין, ואם נתערב אינו בטל, ולב"ה שאסורה עולמית בטל, אלא על כרחך שמחלוקתם היא על 'בו ביום'.

ואמר בעל השאגת אריה להרב שמואל סופר אביו של בעל החתם סופר מובטחני שבנך זה יהיה גאון עולם ונשקו על ראשו.
​

(כאיל תערוג – רשימות רי"ס)​