בספר 'חיים שיש בהם' מובא מעשה נפלא אודות ה'חתם סופר' זצ"ל, המראה על גודל ענוותנותו, על גדלותו העצומה ועל זהירותו המופלגת בכל הנהגה ומעשה בין אדם לחבירו.
את הסיפור סיפר רבי עזריאל יהודה ליבוביץ בשם רבי אברהם פרנקפורט ששח לו, כי פעם אחת הגיע לבקר את האדמו"ר ממונקאטש בעל 'מנחת אליעזר'. במהלך שיחתם שאל אותו האדמו"ר האם יודע הוא מדוע ה'חתם סופר' התקבל בכל תפוצות ישראל, אפילו יותר מגאוני הדורות הקודמים, והוא נערץ כל כך בכל העולם?
השיב לו ר' אברהם: יודע אני על עובדה אחת שאותה שמעתי מרבי ר' ישראל יצחק אהרן לנדסברג שהיה תלמידו של ה'חתם סופר', וסבורני שיש בה כדי להשיב על שאלה זו.
הרב לנדסברג, אשר כונה בין תלמידי הישיבה 'איציק אהרן שולסבורג' על שם עיירת מוצאו, הגיע לישיבה בגיל י"ב, וכבר אז נודע לעילוי נפלא, בעל חכמה וכישרונות ברוכים.
ה'חתם סופר' נהג לחזור כעבור שלש שנים על אותן סוגיות שנלמדו בישיבה, כשהוא חוזר תחילה על מה שנתחדש בפעמים הקודמות, ולאחר מכן אומר את החידושים החדשים.
איציק אהרן משולסבורג, שהיה בחור צעיר ומחוסר אמצעים, הציע לחבריו, שמאחר ולא כל אחד מסוגל לזכור את החידושים כפי שאמרם ה'חתם סופר' בפעם הקודמת, מוכן הוא לכתוב מילה במילה את כל מה שאמר ה'חתם סופר', וסיכומים אלו ימכור לחבריו.
בני הישיבה הגיבו כי אם נכונים דבריו, והוא אכן יצליח לכתוב בדיוק את כל החידושים, מוכנים הם לשלם לו עבורם חמישה זהובים, סכום אשר יאפשר לו להתקיים במשך זמן רב.
הבחור התלהב, ובהתפעלותו הוסיף כי בנוסף לכך מוכן הוא להוסיף ולתאר בדיוק נמרץ את כל תנועותיו של רבו תוך כדי אמירת החידושים, ולומר להם: כאן דפק באצבע צרדה על השולחן, כאן משך במעילו וכיוצא בכך.
'אם תעשה זאת' – נענו חבריו לעומתו – 'מוכנים אנו לשלם לך סך נוסף של חמישה זהובים'.
ואכן, כשפתח ה'חתם סופר' את שיעורו וחזר על הנלמד לפני שלש שנים, החל איציק אהרן לחקות מתחת לשלחן את התנועות שעשה רבו בפעם הקודמת שאמר את הדברים האלה, וכל מי שראה זאת לא יכול היה לכבוש את חיוכו.
וזאת למודעי, שיעוריו של ה'חתם סופר' היו נאמרים באימה וביראה כמו בשעת מתן תורה, ללא כל חיוך על שפתיו. אי לכך, תוך רגעים אחדים הוא חש שמשהו איננו כשורה, במקום שתלמידיו ישבו לפניו באימה וביראה כתלמיד לפני רבו כפי שתמיד נהגו להיות, הם נראים כמו בימי הפורים.
'מה יום מיומיים?', שאל. באחת נמחה החיוך משפתותיהם של כל הבחורים. הם נשתתקו במבוכה ובפחד, ולא הרהיבו לענות על שאלת רבם.
ה'חתם סופר' לא הרפה מהם, והוסיף לחקור ולדרוש אודות הסיבה להתנהגותם השונה, ומכיון שלא זכה לתשובה, קרא אליו את הבחור ר' אהרן דוד דייטש, שהיה נער צעיר כבר י"ד שנה, מאוכלי שולחנו, ואמר לו: 'אהרן דוד בני, אמור נא לי את האמת, מה ארע כאן עתה?'
בלית ברירה השיב אהרן דוד, כי איציק אהרן משולסבורג התערב עם הבחורים שהוא יכול לחזור על חידושי רבינו מן הפעם הקודמת, ולהעלותם על הכתב, ובנוסף לחזור גם על התנועות של הרב.
'האמנם כך הוא הדבר', הגיב ה'חתם סופר' בקפידה, 'יצחק אהרן 'חוטף' ממני את השיעורים?' ובמילים אלו סגר את הגמרא ועזב את המקום מבלי להוסיף מילה.
מרוב פחד ואימה נותרו הבחורים קפואים במקומותיהם ולא העזו לפצות פה, מעולם לא אירע כדבר הזה!
היראה מפני קפידתו של ה'חתם סופר' היתה מוחשית.
למחרת הגיעה הוראה חד משמעית מן ה'חתם סופר', להודיע שכל הבחורים ללא יוצא מן הכלל יגיעו היום לשיעור, ואיש בל יעדר. מי שלא יבוא – הוסיף ה'חתם סופר' – לא יורשה להמשיך ללמוד בישיבה.
הוא הזהיר כי גם איציק אהרן חייב לבוא, ככלל תלמידי הישיבה, ואם יסרב, על חבריו להביאו אף בניגוד לרצונו.
לא היתה לאיציק אהרן כל ברירה, אפוא.
גופו עדיין רעד כעלה נדף מן המעשה של יום האתמול, רגליו לא הצליחו לשאת אותו, וחבריו נשאו אותו על כפתיהם לאולם הישיבה. הוא היה שבור ורצוץ, ומשוכנע כי הרבי ישלח אותו מן הישיבה…
דממה שררה במקום כאשר ה'חתם סופר' הורה לכולם לשבת במקומותיהם, ורק קולו נשמע:
'בני היקרים' – פתח ה'חתם סופר' – 'אתמול בעת השיעור אבדתי עשתונותיי, במקום לשבח את הבחור יצחק אהרן משולסבורג על מידת החביבות שלו לחידושי התורה של רבו, ולחביבות התורה שלו בכלל, ועל כשרונותיו הנעלים וזכרונו הנפלא, נכשלתי בעוון החמור של 'מלבין פני חברו ברבים".
באמרו זאת פרץ ה'חתם סופר' בבכי קורע לב שזעזע את כל הנוכחים. רגעים ארוכים חלפו, ועדיין מנסר בחלל הישיבה קול בכיו של ה'חתם סופר', כשהוא שב וחוזר על כך שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ועל כן איננו רואה עצמו כראוי להמשיך ללמד בישיבה!
אבל ברצוני לפייסו – המשיך החתם סופר, ובכה – על כן אני מבקש מכם חנוני בני, חנוני! אנוכי מבקש מהקב"ה שימחל לי, יותר לא אעשה כדבר הזה, וממך יצחק אהרן, אני מבקש אלף מחילות, אנא, בני, מחל לי!
ואז הרים את עיניו אל יצחק אהרן ושאל: 'האם הנך מוחל?'
יצחק אהרן התקשה להאמין למשמע אזניו. איבריו רטטו ללא שליטה ויכולת הדיבור ניטלה מפיו. האמנם מורו ורבו הגדול, הענק שבענקים, גדול הדור, מבקש ממנו הקטן והדל מחילה על דבר שלמעשה הוא צריך היה לבקש עליו מחילה?
ראשו נשמט, וגופו כאילו קפא על מקומו.
הבחורים שסביבו, אשר ראו בצער רבם, ניסו לדחוף אותו ולעורר אותו מקפאונו, כדי שיאמר מיד שהוא מוחל. יצחק אהרן התאמץ אולם קולו לא נשמע…
ומולו ממלמל ה'חתם סופר': 'אינני יכול ללמד… אינני יכול'…
לבסוף הצליח יצחק אהרן לגמגם: 'כ… כן אני מוחל…
'בלב שלם?' שאלו ה'חתם סופר' – 'אין לך קפידה עלי?'
כעת אזר יצחק אהרן עוז וקם ממקומו, הוא נשק את ידי רבו ואמר: 'רבי, לא ולא, אין בליבי שום קפידה, חלילה'.
'כעת ראוי אני להמשיך ללמד' – נענה ה'חתם סופר' ואמר.
שלש מאות ותשעים בחורים נכחו באותו מעמד – סיים ר' אברהם פרנקפורט את סיפורו לאדמו"ר ממונקאטש – ועתה שואל אני את כבודו: כמה פרקים מחובות הלבבות, שבט מוסר וקב הישר חייבים ללמוד כדי להקנות את המידות שה'חתם סופר' הקנה לתלמידיו באותו מעמד?!
זו היתה גדולתו של ה'חתם סופר', ובשל כך הוא נתקבל בכל מקום, ושמו נישא בהערצה בכל קצוות תבל.
(מתוך עלון 'א גישמאקע ווארט' ע"פ 'ומתוק האור')
www.hamichlol.org.il