סיון כ"ו סיון - יומא דהילולא של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' (1 צופה)

[אחד יחיד]

שנה אחת בערב חג הסוכות, סיכם רבינו עם נכדו, שבערב לאחר סעודת החג יבוא אליו ללמוד, "ואם תראה כי פניתי לנוח מעט" – אמר הסבא – "תעיר אותי בבקשה!".

הסעודה בבית הנכד התמשכה מעט, וכשהגיע לבית הסבא הגדול, מצא כי אכן רבינו פנה לנוח, והוא התנמנם על מיטתו בסוכה. ידע הנכד את סדריו העמוסים לעייפה של רבינו, על אחת כמה וכמה בטרדות ערב החג, ועד כמה נחוצה שינה זו לסבו, שגם בגילו המופלג אינו נותן מנוח לעצמו, נמנע מלהעירו והלך לדרכו.

למחרת הביע רבינו את צערו העמוק על שלא העירוהו, ועל השעות שהלכו לבטלה מבלי שוב. ניסה הנכד לנחמו, ואמר: "הלא אותן שעות לא הלכו לבטלה, הסבא הרי קיים באותו זמן מצוה דאורייתא של שינה בסוכה".

ורבינו הישיש, שמאחוריו עשרות שנים של עמל ויגיעה בתורה והרבצתה, אינו מתנחם: "אוי, ממצוות שכאלו הלא אשאר עם הארץ גמור".

 

[אחד יחיד]

תלמידו הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, מתאר נרגשות את לימודו של רבי מיכל יהודה באישון ליל:

"כאשר למדנו אצלו, ניגשנו אליו כמה בחורים, ואמרנו לו שאנחנו מעוניינים לעשות 'משמר' בלילה, אבל מה נעשה אם ניתקל בגמרא או תוספות מוקשים באישון ליל, את מי נשאל? ורבינו ענה לנו בפשטות: 'בכל זמן ושעה יכולים אתם לבוא ולשאול… תבואו לביתי, תדפקו, ואני אפתח לכם ואבאר לכם מה שאינכם מבינים'.

"ואכן באחד הלילות שישבנו ועשינו 'משמר', נתקלנו בתוספות מוקשה, וככל שהפכנו בדבריו, לא הצלחנו להבינו ולבארו. השעה כבר היתה שתים או שלוש לפנות בוקר, ילדות היתה בנו, והחלטנו: הולכים לשאול את ראש הישיבה…

"צעדנו שלושה בחורים במשעולי בני ברק החשוכים. עלינו בהר, חצינו את הפרדס, והגענו אל ביתו – 'הצריף' שבמעלה הרחוב. הבית כולו היה חשוך, ניסינו להטות את אוזנינו ולא שמענו מאומה, ובאכזבת מה, החלטנו לסוב על עקבותינו. אך קודם לכן הקפנו את הצריף, ואז הבחנו באור קלוש המנצנץ מחלון המטבח. הצצנו מבעד לחלון, וראינו את רבינו יושב ליד השולחן, כשמנורת נפט קטנה יוצרת מעגל של אור קלוש על דפי הגמרא הפתוחה לפניו. אחד הבחורים חשב שאין מן הראוי להפריע את רבינו מעיונו, וביקש לסגת ולשוב לישיבה, אולם חברו נקש שתי נקישות קלות על הדלת, וכהרף עין היא נפתחה ורבינו עומד בפתח. במאור פניו הוא מכבדנו להיכנס ומוביל אותנו אל המטבח הצר.

"הצטופפנו שלושה בחורים על כסא אחד, והוא בסבלנותו הידועה שמע את שאלתנו. ובמשך כעשרים דקות ביאר לנו את כל הסוגיה מתחילתה – את דברי הגמרא, פירוש רש"י ואחר כך התוספות, עד שהיה בטוח שהכל ברור ונהיר לנו. לאחר מכן כיבדנו בכוס מים ונפרד מאתנו לשלום.

"עד היום עומדת לנגד עיני התמונה הנפלאה הזאת, איך שרבינו יושב ולומד באישון ליל, לאורה של מנורת הנפט בצריפו הדל, רחוק ומנותק מכל הוויות עולם הזה, ואין לו בעולמו אלא לימוד התורה הקדושה"…

 

[אחד יחיד]

סיפר הגראי"ד שליט"א: "היה זה בט"ז תמוז תשכ"ח, עת זכינו לסיים מסכת קידושין. רבינו הורה להזדרז ולערוך את הסיום לפני השקיעה, שכן ימי בין המצרים הינם ימים של אבלות ועל כן אין להסיח דעת מהאבלות גם ע"י שמחה של מצוה, זאת באם אפשר לקיים את אותה שמחה קודם לכן. ואמנם על פי הוראתו של רבינו סיימנו את המסיבה לכבודה של תורה עוד קודם השקיעה של ליל י"ז בתמוז.

"והנה תיכף אחר השקיעה ראינו על פניו של רבינו שינוי מוחש. בעוד שבסיום עצמו בו השתתף רבינו ראינו על פניו שמחה גדולה בזמן ששרו ורקדו, הרי שמיד לאחר השקיעה ניכרת היתה על פניו עצבות גדולה על חורבן בית המקדש, עד כי היה נראה כאדם אשר מתו מוטל לפניו. למותר לציין ולהאריך עד כמה גדולה היתה ההשפעה על צעירי הצאן, אשר זכו לראות במוחש את הצער והאבלות על חורבן בית המקדש. עוד חרוטות בליבי תפילות תשעה באב, עת היה מתפלל בישיבה גדולה ובוכה כתינוק ממש על חורבן בית המקדש".

(מתוך 'דובב שפתי ישנים' תמוז תשע"ו על מרן רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצוק"ל)

 

[אחד יחיד]

בערוב ימיו, היה רבינו מתפלל בתשעה באב תפילת מנחה בישיבה הגדולה דפוניבז', והיה עולה למפטיר. צבע פניו היה חיוור כסיד מחולשה ומצער. וכשהיה מברך את ברכות ההפטרה, היו רגשותיו עולים על גדות לבו ההומה, וכשהוא משתנק בבכי היה מתחנן – "ולעלובת נפש תושיע…".

איש מסחר בעל עסקים מסועפים, זכה להקים ולהחזיק מסגרת משפחתית ספוגה באהבת תורה ללא מיצרים, וכל בניו וחתניו לימודי ה', בני תורה ותלמידי חכמים מופלגים.

כאשר נשאל איך זכה לכל זאת – למרות מעמדו וסביבתו בה הוא שרוי? אמר: בצעירותי למדתי אצל רבינו, ופעם בעת שיעור הלכה שנמסר על ידו לאחר תפילת שחרית, בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, למד את ההלכה שבראש שולחן ערוך אורח חיים: "ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" – פרץ לפתע בבכי.

"אותו בכי" – אמר איש העסקים – "מהדהד באזני מאז כל הימים, ומכח השפעה זו החזקתי את עצמי ובני ביתי קשורים לתורה באווירה זכה של אהבת תורה ויראת שמים!"

(דובב שפתיים)

 

[אחד יחיד]

שמעתי מיהודי יקר, שלפני כחמישים שנה זכה ללמוד בישיבת פוניבז' לצעירים, אצל מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. יום אחד הגיעו התלמידים אל השיעור היומי במצב רוח מרומם ותוסס, וחלקם המשיכו במעשי משובה תוך כדי השיעור.

אחד הבחורים רצה לשלוח לחברו מסר בכתב. הוא כתב וקיפל, חיכה לרגע שבו המגיד שיעור יסיט את עיניו, וזרק את הפתק. אך שוד ושבר, במקום שיגיע המכתב לתעודתו, הוא סטה ממסלולו ופגע היישר בפני המגיד שיעור, הלוא הוא רבי מיכל יהודה…

למותר לתאר איזו דממה נשתררה בחדר. לכולם היה ברור שנחצה כאן קו אדום, וציפו שהרב יעניש את התלמיד המחוצף בחומרה רבה. אך למרבה הפליאה, לאחר רגע קצר של שתיקה המשיך רבי מיכל יהודה את השיעור כסדרו, בלי לומר אף מילה אחת!

בסוף אותו שיעור, רמז רבי מיכל יהודה לתלמידים להישאר על מקומותיהם. שוב נשתרר שקט מוחלט למשך מספר דקות, מבלי שאמר אף מילה… לאחריהן רימז לתלמידים להיכנס לבית המדרש לתחילת ה'סדר'. אך הבחורים הסתקרנו בכל זאת לשמוע איזושהי התייחסות מפיו על המקרה שאירע ונותרו לשבת. אז פתח רבי מיכל יהודה ואמר: "דעו לכם, מקודם רציתי לומר הערה, אך חששתי שאגיע חלילה לכעס, ולכן העדפתי לשתוק עד סיום השיעור. עתה כשכבר נרגעתי קמעא חשבתי שאומר מעט דברי חיזוק, אך שוב התיישבתי בדעתי שעדיין אני עלול להיכשל באיסור חמור זה, לכן אשתוק ולא אומר לכם מילה"… ואכן הוא לא אמר אף מילה, אלא רק הורה להם שוב להיכנס מיד לבית המדרש!

סיים אותו תלמיד: "עד היום אינני מפסיק להתפעל ולקבל השפעה, מאותו מסר חינוכי שהעביר לנו רבינו על ידי שתיקתו. הרושם הנורא שהיה לנו באותו רגע מהמילים שלא נאמרו, חינך אותנו יותר מכל שיחת מוסר אחרת"

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

סיפר מקורבו של מרן הגרמי"ל לפקוביץ זצ"ל פגישתי הראשונה עם רבנו, היתה לפני שנים רבות במהלך הכנסת ספר תורה בתל אביב. אבי – שהיה ממיודעיו – זכה להכניס ספר תורה והגרמי"ל בא להשתתף בשמחה.

הייתי אז אברך צעיר ולא היתה לי שום היכרות מוקדמת עם רבנו. עם כניסתו, נתתי לו את ידי לשלום וברכה, והצגתי את עצמי כבנו של בעל השמחה.

רבנו התיישב לכתיבת האותיות, ברך את הנוכחים בחום, פנה לדרכו ויצא מן הבית. לאחר דקות אחדות, חזר לבית – להפתעת הנוכחים, שמיד התעניינו על מה ולמה. והוא השיב בפשטות, כי הוא מחפש אותי – כי כאשר יצא מן הבית לא הבחין בי ולא נפרד ממני. כי אכן, בעת שעזב את הבית שהיתי באחד החדרים.

רבנו זכר את נתינת היד החפוזה של בן בעל השמחה, בכניסתו – ונזכר כי לא נפרד מאותו אברך צעיר בצאתו – וטרח לעלות שוב אל הבית, חיפש אותו במיוחד כדי לתת לו שלום.

(הגר"י ליוש שליט"א)

 

[אחד יחיד]

כאשר ילדי בר מצוה היו באים עם אביהם אל רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצ"ל כדי להזמין אותו לאירוע, האב היה מבקש מרבי מיכל יהודה ברכה לחתן הבר מצוה ומוסיף לבקש ממנו שיאמר לנער דברי הדרכה לקראת היכנסו לעול תורה ומצוות.

רבי מיכל יהודה היה רגיל לומר, שיש להיזהר במיוחד בשני עניינים: האחד – כיבוד אב ואם, שהוא יסוד היהדות, והדבר השני – להיזהר מחברים רעים. וכששאלו אותו: מה נחשב 'חבר רע'? השיב: אם הנער משתמש במילים או במושגים מהרחוב, זהו 'חבר רע', ויש לשמור ממנו מרחק.

 

[אחד יחיד]

כאשר ילדי בר מצוה היו באים עם אביהם אל רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצ"ל כדי להזמין אותו לאירוע, האב היה מבקש מרבי מיכל יהודה ברכה לחתן הבר מצוה ומוסיף לבקש ממנו שיאמר לנער דברי הדרכה לקראת היכנסו לעול תורה ומצוות.

רבי מיכל יהודה היה רגיל לומר, שיש להיזהר במיוחד בשני עניינים: האחד – כיבוד אב ואם, שהוא יסוד היהדות, והדבר השני – להיזהר מחברים רעים. וכששאלו אותו: מה נחשב 'חבר רע'? השיב: אם הנער משתמש במילים או במושגים מהרחוב, זהו 'חבר רע', ויש לשמור ממנו מרחק. (מתוך אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל אמר לי פעם: המומחים הכי גדולים להרגיש ולהבין כמה המגיד שיעור הכין את השיעור טרם מסירתו, אלו התלמידים עצמם. אותם לא ניתן לרמות! אם המגיד שיעור לא הכין את השיעור אלא מדקלם את הדברים מתוך ספר או מחברת, התלמידים לא יתחברו לשיעור וההקשבה עלולה להיות מועטה. (הגאון רבי נחשון אליעזר שילר שליט"א ראש ישיבת "אור שמואל")

 

[אחד יחיד]

ראש הישיבה מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, סיפר כי בבחרותו הכיר זקן אחד שאמנם היה פשוט בהליכותיו אך סיגל לעצמו מנהג מופלא. לאחר אמירת ה'יהי רצון' בשמונה עשרה האריך לפרט ולבקש על כל דבר שתכנן לעשות באותו יום. לדוגמא היה אומר: "ריבונו של עולם! תעזור לי ברחמיך הרבים שלא תהיה לי שום תקלה בדברי עם השכנים, בלכתי למכולת, בעלותי לאוטובוס", וכך פירט כל פרט ופרט שתכנן למשך היום.

רבי מיכל יהודה אמר בהתפעלות כי ראו עליו בחוש כי הוא חי עם רבונו של עולם. על הכל הוא ביקש והתפלל, ובכך הרגיל את עצמו שהוא חי בעולמו של הקדוש ברוך הוא, תחת פיקודו והשגחתו, ואכן זכה להיות בעל מדרגה באמונה.

 

[אחד יחיד]

שמעתי מידידי, הגאון רבי יצחק אלחנן שינברגר שליט"א, ר"מ בישיבת 'קול תורה', ששמע פעם בחור שואל את ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: האם ההנהגה לעשות תענית דיבור ב'סדרים' ראויה היא?

השיבו רבי מיכל יהודה תשובה מופלאה: "הראית פעם מימיך חנווני העושה תענית דיבור בעצומה של מכירה בחנותו, ומקבל 'החלטה' להמנע מלשוחח בעניינים אחרים? לא! מדוע? משום שראשו ורובו בין כה וכה מונחים במסחר שלפניו. אין לו צורך להגביל את עצמו בתענית דבור… אם כן, הוא הדין גם בבית המדרש: אם האווירה וה'ברען' יהיו חזקים סביב התורה ולימוד התורה, הרי שממילא לא יהיה שום צורך בתענית דיבור!…"

(אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל תמיד היה חוזר על הסיפור שמרן הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל שאל את מרן החזון איש זיע"א, באיזה גיל
כבר צריכים לסיים את הש"ס.

אמר החזו"א לרבי מיכל יהודה: "לסיים את הש"ס צריכים עוד לפני הבר מצווה".

 

[אחד יחיד]

תלמידו, הגאון רבי ברוך בער בן שלום שליט"א, מספר: "פעם נכנס בחור בסערה לחדר השיעורים כשכסא בידו, וכמעט פגעה רגל הכיסא ברבי מיכל יהודה. נדהמנו…!

"ראש הישיבה עצר את השיעור ושתק זמן רב, כרבע שעה, אח"כ אמר ברוגע: 'עשית דבר מסוכן… זה יכול היה להיות סכנה…'. ניכר היה כי הרהר זמן רב האם וכיצד להגיב…"

 

[אחד יחיד]

פעם נשאל רבי מיכל יהודה בענין מסוים, ונמנע מלהשיב. אחר זמן מה, שלח שליח מיוחד אל השואל ומסר לו את הכרעתו, והסביר: "לא רציתי להשיב מיד, כי באותה שעה הרגשתי שיש בליבי נגיעה לצד שהכרעתי…"

 

[אחד יחיד]

בפרשת קרח היה הגאון רבי מיכל יהודה זצ"ל מדבר אודות מעלת השלום, והיה מביא את דברי ה'רבינו יונה' על המשנה באבות (א יח): רשב"ג אומר על שלושה דברים העולם עומד, על הדין, על האמת ועל השלום, "שלום הוא כולל לכל טוב שבעולם, ואין תכלית לתועלתו ושלום על ישראל".

ובפי' החסיד יעב"ץ כתב שרשב"ג הזכיר את השלום בסוף מאמרו, לפי ששלושתם נכללים בו, כי אם יש שלום בעולם בהכרח שיש אמת, כי רוב הקטטות נגרמות בהעדר האמת, ואם יש אמת, לא יצטרכו לדין, נמצא השלום כלי מחזיק הכל!

"בואו ונראה עד כמה גדולה מעלת השלום", ציין רבי מיכל יהודה, "שהרי רבינו הקדוש חתם כל סדר המשניות במאמרו של ר"ש בן חלפתא: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום', ללמדך שאף אחר שגמרו ושנו את כל התורה שבע"פ, והשיגו את מעלת הדעת, מ"מ הכלי המחזיק ברכה הוא השלום".

וכה היו דברי רבי מיכל יהודה על תלמיד חכם מופלג, שהיה מעורב במקרה של מחלוקת, וגרם במעשיו לפגיעה חמורה בכבוד זולתו: "לכאורה יאמרו, הלא הוא תלמיד חכם גדול שכל ימיו עוסק ועמל בתורה, ובטח צודק הוא במעשיו… אך אין הדבר כן! הלומד מוסר ומתקן את מידותיו, זוכה והתורה נעשית לו סם חיים, והיא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, מגביהתו ומעלה אותו במדרגות רוחניות. אבל אם לא תיקן את מידותיו, התורה גם אז מגדלת אותו – אך עם כל פגמיו וחסרונותיו, שגם הם גדלים ומתפתחים עמו! מה שהאדם זורע – זה מה שהתורה שלומד מצמיחה!".

 

[אחד יחיד]

סיפר הגרמי"ל על בנו של הסבא מקלם זי"ע, הגה"צ רבי נחום זאב זיו זצ"ל, שפעם ביקשו ממנו שיתערב לפשר ולהשקיט מחלוקת, והוא סירב אף לשמוע הצדדים, ונימק שהוא חושש שמא כאשר ישמע הצדדים, ימשך אחר צד אחד במחלוקת, והוסיף שרק חמשה רגעים יכולים לעמוד בנסיון, ואח"כ הוא בסכנה שמא ימשך לצד א'…

 

[אחד יחיד]

חתנו הגאון רבי משה אליהו שוורץ שליט"א מספר: "היה זה כאשר הגאון רבי אהרן ליב זצ"ל נעדר מן הישיבה, וצירפו את שני השיעורים יחד, האווירה השונה נתנה שמחה בלבם של הבחורים, ואחד מהם ניצל זאת להוללות, וזרק סוכריה על חבירו שישב בקצה השני של חדר השיעורים…

"כשהבחין בזאת הגאון רבי מיכל יהודה, הוא פסק מלומר את השיעור, עזב את מקומו וניגש למקומו של הבחור, ולפתע חזר למקומו, והסביר: 'ניגשתי אליך כי רציתי לסטור לך על מעשה החוצפה שעשית, אך כאשר התקרבתי הרגשתי כי יש בליבי כעס, ועל כן חזרתי למקומי…'.

 

[אחד יחיד]

מרן ה'חזון איש' זי"ע בחר להפקיד את מסורת האתרוג שאינו מורכב, 'זן חזון איש' המפורסם, בידי תלמידו הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. "יש כאן גרעינים מהאתרוג עליו בירכתי בסוכות" – אמר החזו"א לרבי מיכל יהודה – "נטע אותם בחצר ביתך ותגדל מהם עץ שיוציא אתרוגים מהודרים"…

ולפליאתו: "הרי אין לי שום מושג כיצד מטפלים בעץ אתרוגים, שכידוע דורש הרבה ידע ובקיאות!", ענה לו ה'חזון איש' ברוגע ובבטחה: "מיט איין ווינטעל'ע – במשב רוח אחד ששולח הקב"ה, העץ גדל ומוציא פירות נפלאים"…

ואכן מסירותה של הרבנית לעץ האתרוגים, יחד עם התעניינותו ואזהרותיו החוזרות ונשנות של ה'חזון איש' להשקות את העץ בהרבה מים, נשאו פרי, ולאחר שלוש שנות ערלה ושנה אחת של רבעי, זכו רבי מיכל יהודה ורעייתו, שה'חזון איש' בכבודו ובעצמו בא לחצר ביתם לחזות בפירות גידוליו. הוא השתטח תחת העץ ולאחר דקות ארוכות של חיפוש, יצא כשפניו צוהלות וידיו אוחזות באתרוג נאה ומהודר…

בעל הלב הטהור, המושלם בתורה ובמידות טובות, אתרוג נאה ומהודר, נבחר ע"י ה'חזון איש' להעביר את מסורת טהרת האתרוגים. ולא רק את מסורת פרי האתרוג העביר רבי מיכל יהודה לציבור בני התורה, גם את נמשל האתרוג – טהרת הלב ושלמות המידות הטובות, למדו ממנו תלמידיו והמסתופפים בצלו…

מחיר זעום במיוחד היה גובה רבי מיכל יהודה עבור האתרוגים, כרבע ממחיר השוק, וגם על סכום זה לא דקדק ולא התעקש…

 

[אחד יחיד]

היה זה כאשר בערב חג הסוכות, ביקש אדם לקנות אתרוג. רבי מיכל יהודה אמר לו שלא נותר בידו כי אם אתרוג אחד שהוא 'חסר'. הלה הוציא מכיסו זכוכית מגדלת, ולאחר עיון רב קבע שעדיין נותרה קליפתו החיצונית של האתרוג על גבי הנקב, ומעתה לאו 'חסר' הוא, ואדרבה כשר ומהודר לברכה, והוא מעונין לקנות את האתרוג…

רבי מיכל יהודה נקב בסכום פעוט, כמחירו של אתרוג 'חסר', והסביר: "כיון שכבר הסכמתי לתת לך את האתרוג במחיר של 'חסר', אינני חוזר בי…"

 

[אחד יחיד]

אדם קטף אתרוג קודם זמנו, ובעקבות כך שקל רק כשיעור הקטן ולא כשיעור 'חזון איש'. ואף שמתחילה הזהיר אותו רבי מיכל יהודה, שהאתרוג שהוא מבקש לקטוף אין בו שיעור 'חזון איש', מכל מקום סירב רבי מיכל יהודה לקבל תשלום עבור אתרוג זה, וכל שכנועיו של הקונה, שהרי אילו היה נשאר האתרוג על העץ היה מגיע לשיעור 'חזון איש' עד סוכות, לא הועילו. רבי מיכל יהודה התעקש: "כיון שעתה אינו שיעור 'חזון איש' איני גובה עליו תשלום"…