סיון כ"ו סיון - יומא דהילולא של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ'

[אחד יחיד]

רבי מִיכְל יהודה ליפקוביץ (כסלו ה'תרע"ד – כ"ו בסיוון ה'תשע"א) היה ראש ישיבת פוניבז' לצעירים , חבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה וממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי.

נולד בוולוז'ין לרב משה דוד ולחיה ליפקוביץ. אביו היה בן 60 כשנישא לאמו. בילדותו למד בחדר המקומי. בנוסף שכר לו אביו מלמדים פרטיים שמימן ממשכורתו הדלה. בגיל שתים עשרה נסע ללמוד בישיבה הקטנה בלידא. את בר המצווה חגג עם חבריו בישיבה, בלי הוריו שהיו בוולוז'ין. כעבור זמן נסע לווילנה ללמוד בישיבת רמיילס אצל ראש הישיבה רבי שלמה היימן, שאותו החשיב כמורו ורבו. לימים הוציא את שיעוריו לאור בספר "חידושי רבי שלמה". כעבור שלוש שנים שב לביתו בוולוז'ין.

בשנת 1936 עלה עם משפחתו לארץ ישראל הודות לסרטיפיקטים שהשיג אחיו הגדול אריה לייב, שעלה ב-1924. למד בישיבת חברון בירושלים והיה מקורב לראש הישיבה רבי יחזקאל סרנא, לרבי אהרון כהן ולמשגיח רבי יהודה לייב חסמן. בתקופת לימודיו בישיבת חברון התקרב לרבי איסר זלמן מלצר, השתתף בשיעוריו בסדר קדשים ואף קבע עמו סדר לימוד שבועי. כעבור זמן התקרב אל רבי אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש") והיה מתלמידיו.

בל"ג בעומר ה'ת"ש (1940) נישא לחוה אסתר גרשונוביץ (נפטרה בט"ז בתשרי ה'תשע"ח, 6 באוקטובר 2017), בתו של רבי אברהם יצחק גרשונוביץ רבה של ז'אבינקה, שכיהן כראש ישיבת תפארת ציון בבני ברק. השדכן היה החזון איש, אשר אף הובילו לחופה. מיד לאחר נישואיו התמנה לכהן כר"מ בישיבת תפארת ציון. בין תלמידיו בישיבה היו רבי חיים קניבסקי, רבי נסים קרליץ, הרב מאיר צבי ברגמן ורבי דב צבי קרלנשטיין. במקביל למד בבית מדרש לתורת ארץ ישראל בפתח תקווה ובכולל חזון איש (שנקרא אז "כולל זכרון מאיר").

באותה תקופה ייסד שיעור מיוחד לבעלי בתים תורניים בבית מדרשו של החזון איש. לעיתים היה החזון איש מקשיב לשיעוריו בהנאה. לאחר פטירת החזון איש עבר השיעור להתקיים בביתו של אחד המשתתפים והוא נמשך כחמישים שנה ברציפות.

בתחילת שנות ה-50 ייסד רבי יוסף שלמה כהנמן את ישיבת פוניבז' לצעירים (גילאי 13–17) והוא מינה את הרב ליפקוביץ לעמוד בראשה, יחד עם רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן. הרב ליפקוביץ מסר בה שיעורים במשך כשישים שנה והעמיד אלפי תלמידים, בהם רבנים, ראשי ישיבות ותלמידי חכמים מפורסמים. בסוף שנת תשס"ט (2009) הפסיק את אמירת שיעוריו בישיבה בשל חולשתו.

בשנותיו הראשונות כראש ישיבת פוניבז' לצעירים הקים כולל ללימוד סדר טהרות בימי שישי ושבת. בין חברי הכולל היו גדולי תורה נודעים, בהם רבי משה שמואל שפירא, רבי ברוך רוזנברג ורבי משה דויטש, מתלמידי החזון איש ומחבר הספר "זיו הים". בשנת תשנ"ח (1998) יסד רשת כוללים ארצית ללימוד סדר טהרות בראשות נכדו הרב יצחק קורלנסקי.

נפטר ביום שלישי, כ"ו בסיוון ה'תשע"א (28 ביוני 2011), יום השנה לפטירת חותנו רבי אברהם יצחק גרשונוביץ. ההלוויה נערכה ביום פטירתו בבני ברק והיא נעה מביתו שברחוב וילקומירר אל בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' והשתתפו בה על פי ההערכות כ-100,000 אנשים. בצוואתו ציווה שיספידוהו רק שני בניו וכן ביקש להימנע מלתאר אותו בתארים "גאון" ו"צדיק". כמו כן ביקש שלא להוציא ספר זיכרון לזכרו, שכן הדבר גורם לביטול תורה.

 

[אחד יחיד]

ספריו:

• ספר המקח עם פירוש העמק שער
• מנחת יהודה - זרעים
• מנחת יהודה - בבא קמא
• מנחת יהודה - קדשים
• אמרי דעת - חלק א - חלק ב
• דרכי החיים

 

[אחד יחיד]

הערך במכלול:

רבי מיכל יהודה ליפקוביץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

רבינו הרבה לעורר על הצורך לסיים את כל ההכנות זמן ניכר לפני כניסת השבת, ולא עם כניסת השבת, ואכן הוא נהג לקבל שבת 50 דק' לפני השקיעה, ולאחמ"כ קרא שיר השירים בקלף ובמתיקות גדולה.

וכך ביאר בספרו 'מנחת יהודה', על דברי רבי חנינא שהיה מכריז ואומר בכל ערב שבת "בואו ונצא לקראת כלה מלכתא": רצה לומר בזה, דהרי לצאת לקבל פני השבת כאדם היוצא לקראת אורח החשוב לו לקבל פניו, הוא יוצא לקראתו לפני בואו. כן צריך להיות קבלת השבת – לפני שמגיעה כניסת השבת. ואם כן, הרי האדם צריך להיות מוכן ויגמור כל מלאכתו עוד לפני אותו הזמן שהוא יוצא לקבל פני השבת… שהוא גם כן עדיין לפני כניסת השבת. (מנחת יהודה, עמ"ס בבא קמא לב).

לבני הישיבה, המשוחררים מעול הכנות השבת בבית והמשפחה, העיר רבינו: "צריך להתרגל לסיים את ההכנות לשבת מוקדם ולא להשאיר את ההכנות לזמן מאוחר. ואם אפשר, ללמוד שעה לפני הדלקת הנרות. כי כאשר נכנסים לשבת מתוך לימוד תורה, מרגישים את קדושת השבת אחרת לגמרי.

כך גם היה מעורר תמיד לאברכים, שאמנם אין סדרים קבועים בכולל ביום שישי אך ודאי שכל אחד מחוייב לקבוע לעצמו סדרי לימוד ליום זה, וציין כי מלבד זאת שהמבטל זמנו בימי שישי הרי מפסיד חלק נכבד מימי חייו, הרי לשבת צריך הכנה ואיך יתכן להיכנס לשבת קודש לאחר שעות של בטלה.

כשהוקם בביהמ"ד "חמדת צבי" על ידי הרב דרורי כולל "תוספת שבת" היה רבינו מעודד ממריץ ומחזק לקיום הכולל פיתוחו וגידולו, כדי לחזק הלימוד בערבי שבת וחג. יחד עם זה כדרכו לשקול כל דבר במאזני יושר, ציין והדגיש לבעלי משפחות ברוכות, כי בזמן הסמוך להדלקת הנרות צריך לשהות בבית, לסייע ולדאוג שיסיימו את כל המלאכות ושידליקו את הנרות בזמן.

נשאל רבינו מפי נכדו: הרי הסבא כלל לא נח במשך השבת, ובנוסף לשיעורי הישיבה עוד הוא קובע ללמוד עם כמה וכמה מנכדיו, האם אכן ראויה הנהגה זו לכל אחד? התחמק רבינו בענווה, והפטיר: "אח, פעם היו לי כוחות…" – ומיד הוסיף ואמר: "בכל אופן, ההנהגה בשבת קודש צריכה להיות שתהא כולה רוחניות. אם צריך לנוח – אזי נחים, אבל העיקר שלא יהיה חלילה מצב של ישיבת בטלה וכדומה".

לאחר שביאר פעם בשיעורו את דברי התוספות בביאור נפלא, עשה רבינו אתנחתא קצרה, וסח לתלמידיו אודות הביאור אותו מסר להם ברגע זה: "למדתי את התוספות הזה בשיעור בשבת לפני עשרות שנים, וכך הסברנו אותו אז… אין זו אלא זכות השבת שסייעה בידי להגיע לביאור הנפלא הזה, כי ללא ההסבר הזה, דברי התוספות ממש סתומים". (מכתבי נכדו נאמנו רבי יוסף קורלנסקי שליט"א).

 

[אחד יחיד]

באחד הימים סיפר על חותנו הגרא"י גרשונוביץ זצוק"ל, שהיה נהוג בעיירה בה כיהן כרב, שדרשנים המתארחים בשבת ידרשו בביהכנ"ס ובשכר זה היו מפרנסים אותם בני העיירה, וכמובן שכל פעם לפני"ז בקשו רשות המרא דאתרא. והנה באחת השבתות הגיע מגיד מכובד מאד, והרב לא הסכים שידרוש. כל העיר רעשה, וכולם התפלאו למה הרב לא הסכים שידרוש. לגודל הפליאה שאלו הגבאים את הרב לפשר התנגדותו, והרב ענה כי הבחין שהמגיד הגיע לעיירה סמוך מאד לשבת, ואם יהודי מסוגל להגיע כל כך מאוחר סמוך לשבת, זה סימן שחסר לו ביראת שמים, ומי שחסר לו ביראת שמים איני רוצה שיעמוד לשאת דברים… סופו של דבר היה שבדקו אחריו ואכן ראו שהמגיד לא היה ראוי לתפקידו מחוסר יראת שמים.

 

[אחד יחיד]

שבת אחת נאלץ רבינו לעשות הרחק מביתו ומסביבתו הטבעית. היה זה כאשר נזקק רבינו לטיפול בעיניו, ואושפז בבית החולים 'איכילוב' שבתל-אביב, ונאלץ לשהות שם גם ביום השבת. השבת נכנסה, ובבית החולים החיים נמשכים כרגיל – מהומה של מדידות, לקיחת דמים, תרופות… מבקרים אפופי דאגה סובבים הלוך ושוב, כאן נזעקת אחות לסייע, ולשם רופא להציל… אך סער חיי החולין נבלמים באחת בפתח חדרו של רבינו, השוכב על מיטתו, מנותק מכל הסובב, וכולו אפוף בחרדת קודש של שבת המלכה.

מנהל המחלקה, עובר כבשגרה מחדר לחדר, בוחן את פני החולים לוודא שהכל מתנהל כשורה, ואם חלילה לא חלה הרעה במצב בריאותו של אי-מי. והנה נכנס הוא לחדרו של רבינו – וקופא על עומדו: פני רבינו המאירות באורה של השבת, ורוח הטהרה והשלווה הנסוכה עליהם, כמו הפנטו אותו. מחזה פלאי שכזה לא ראה מעודו. משהתעשת, קרא לכל חבריו לצוות בהתרגשות: "בואו וראו אדם שרואים עליו את השבת!"

אמר רבינו לתלמידיו: "השבת היא 'מעין עולם הבא', כולם שרים את זה בזמירות… ברם, האם גם מתעוררים לחשוב מה הכוונה 'מעין עולם הבא'?" והוא מפרש לה: "'עולם הבא' משמעותו עולם נקי מתאוות, ממילוי רצונות, ממסחר ושאר עניני עולם-הזה. כך היא גם השבת – יום שאין בו תאוות, אין בו רצונות גשמיים, לא עסקים ולא מסחר, יום נקי וטהור, מעין עולם הבא". סיים רבינו וסיכם את דבריו: "ומי שלא מרגיש את זה, אזי רחוק הוא מלטעום טעם של שבת".

פעם אחרת התבטא: "בשבת יש לאדם מנוחה, ששוכח מכל עניני העולם-הזה, וכביכול חיים בשמים… זוהי מנוחה שאדם בשר ודם לעולם לא יצליח ליצור לעצמו בימות החול, גם אם ישבות מכל מלאכה. כי זו מסגולת השבת – שביום זה יכול האדם להתנתק ולשכוח מכל טרדותיו. אבל בימות החול, הרי תמיד יבהלוהו רעיונותיו מטרדותיו הקבועות".

 

[אחד יחיד]

בערב שבת, משעת המנחה ולמעלה, הקפיד לאחל "א גוט'ן ערב שבת" (ולא "גוט שבת"), בחששו לדעת רבי עקיבא אייגר, המסתפק שמא באמירת 'שבתא טבא' כבר מקבלים שבת. ובשנותיו האחרונות, כשהיה מוסר ביום שישי שיעור בפרשת השבוע, ולאחריו היו מתפללים תפילת מנחה, היה מאחל לבני השיעור בהיפרדם: "שנזכה לקבלת שבת קודש בשמחה".

 

[אחד יחיד]

בשיחותיו נזהר היה להזכיר תמיד את הטוב והחיובי, ונמנע היה מלהזכיר ולפרט את הצד השלילי, רק היה אומר על דרך הכילול: "ולהיפך חלילה", כשמתוך ההן נשמע הלאו.

בהזכירו, למשל, את רבי יוסף שלמה כהנמן, היה מקפיד רבינו לכנותו 'הגאון מפוניבז", ולא כמורגל בפי הכל 'הרב מפוניבז".

ומעשה היה ושוחח רבינו בסוף השנה עם אחד מתלמידיו שנבחן לישיבה הגדולה דפוניבז'. רבינו התעניין בתהליך המבחן, ושאלו אצל מי נבחן. ענה התלמיד: "אצל רב שלוימק'ה" – כפי שהיה שגור כינויו בפי רבים של רבי שלמה ברמן ראש הישיבה. נטל רבינו את ידי התלמיד ותוך שהוא אוחזה בחמימות, אמר לו: "כך לא מדברים. אין זה דרך כבוד לומר 'רב שלוימק'ה'… מה הוא חבר שלך?! נכון, כולם מכנים אותו כך, וזה מתוך חיבה ולא מתוך זלזול חלילה, ובכל זאת אסור!"

ואם לגבי צדיקים טרח אחר התואר המתאים, לגבי שמות רשעים – להבדיל, היה טורח אחר רמז ומעקם את לשונו ונמנע מלהזכיר את שמם. אחד מרחובות ב"ב, שהיה נקרא על שמו של אדם רשע (עד שהוחלף לשמו הנוכחי: 'הרב שך'), היה נזהר מעודו לבל להזכיר את שם הרחוב, והיה נותן בו סימנים שמתוכם הובן לאיזה רחוב כוונתו.

 

[אחד יחיד]

במהלך השיעור, נזקק פעם רבינו לעיין באחת ממסכתות הש"ס, וביקש שיביאו לו את הגמרא מהארון בחדר השיעורים.

הגמרות שבארון היו ישנות, ומחמת משמוש רב שנים נמחק הכתוב על גבי שדרתן ולא היה ניכר איזו גמרא היא זו, והבחור שקם להביא את הגמרא השתהה בחיפושו אחר הכרך המבוקש.

אחד הבחורים, חד עין וחריף לשון קרא לעומתו מהקצה השני של החדר: "זו הגמרא השמֵנה!"

פני רבינו נשתנו באחת, ניכר כי הוא בורר את מילותיו, ואחר שהייה קלה פתח והעיר, כמבקש לתקן את הביטוי הלא-מכובד שנאמר קודם לכן, ואמר בהדגשה: "זו הגמרא הרחבה".

 

[אחד יחיד]

יום א'. רבינו בוחן כרגיל את תלמידיו על תלמודם שלמדו במשך השבוע העבר. רבינו עובר אחד אחד, בתבונה שואל כל תלמיד לפי רמתו, כדי שיצא מרוצה ויחוש שהוא יודע.

והנה אחד התלמידים מתנצל ומבקש שלא להבחן הפעם: "כי לא הספקתי לחזור על החומר".

נרתע רבינו לאחוריו ואומר לו: "נו, לא הספקת, בסדר… אין לי טענות. אבל איך אפשר לקרוא לגמרא הק' 'חומר'?! וכי מדובר בידע בעלמא של היסטוריה או חשבון?! הרי זו תורת ה' תמימה! תורת ה', איך אפשר לקרוא לזה 'חומר'?!"

והיו הדברים יורדים ונוקבים חדרי בטן, ועשו רושם שאינו נמחק בלב התלמידים.

פעם ביקש רבינו בשיעורו להגדיר הגדרה מדוייקת בדיני שותפין, והשתמש בביטוי "שיווי זכויות", ומיד חזר בו ואמר: "זו אמנם ההגדרה הנכונה, אבל שלא תשתמשו בזה! הביטוי הזה הפך בימינו לביטוי חילוני…"

שוב פעם אחת אירע כיו"ב, כאשר למדו פרק 'איזהו נשך', וביקש להביא דוגמא לענין הנידון, והביא דוגמא מחיי המסחר "הנה למשל, בבנק, כאשר…" ומיד נעצר והשתתק.

תמהו התלמידים לפשר שתיקתו. לאחר שניות ארוכות ומתוחות, פתח רבינו ואמר ברעד: "אינני יודע איך קרה לי כדבר הזה… להביא דוגמא מחיי חולין לגמרא הק'?!" – והנה מתייצב קולו של רבינו, ואומר: "אני מודה לה' שתפסתי את הטעות בזמן, ואני יכול לתקנה כעת, כשכולם כאן. אילו הייתי לא הייתי מתקן זאת עכשיו, הלא היה עלי לחפש את כל אחד ואחד מכם, ולהבהיר לו את הטעות להביא דוגמא שכזו!" (בנו הגרמ"ד שליט"א)

 

[אחד יחיד]

מעשה בתלמיד שהתארח על שולחן השבת של רבינו. אל השולחן הוגשה שתיה ממותקת, והנה הבחינה הרבנית להפתעתה כי רבינו טעם מעט מהמשקה, דבר שלא עשה מעודו.

לאחר הסעודה כשהביעה באוזניו את תמיהתה, הסביר רבינו: "ישב כאן בחור צעיר, נבוך מעט. מזגתי לעצמי מעט מן השתיה המתוקה, כדי שיחוש בנוח גם הוא למזוג לעצמו ולשתות".

ופעם בחג הפסח, בעת הסעודה ישב לידו אחד מניניו, ורבינו הגיש לו מהמצות שלו ואמר לו: "תטעם גם מהמצות שלי… זה טעם אחר…" – רבינו הרחוק מכל ענין של 'טעם', ידע להטעים לזולתו.

במיוחד הפליא בתודתו ובשבחו את המאכלים המוגשים לפניו. הוא, שלא הבדיל בטעם של אוכל, ומעולם לא התעסק בטיבם של מעדנים, גילה לפתע הבנה מלאה בטיבם של המאכלים…

בכל סעודת שבת, היה רבינו פונה לרבנית ומשבח את מאכליה: "השבת, הדגים יצאו טעימים במיוחד". וכשהיו נכדים סמוכים על שולחנם, היה משמיע באוזניהם ובנוכחות הרבנית: "דגים טובים כמו שסבתא מכינה, אין בשום מקום בעולם". וכך היה משבח את החלות שהיתה אופה, או כל מאכל אחר שהכינה או שאחת מבנותיו בישלה.

 

[אחד יחיד]

ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, מסר פעם שיחה על שמירת הפה, ובתוך הדברים סיפר את הסיפור הבא:

בילדותו, בעיר מגוריו וואלוז'ין, הוא נצרך פעם לתקן את מנעליו ונכנס לסנדלר המקומי כדי שיתקן את הטעון תיקון. הסנדלר נקב במחיר העבודה, ואמר לו כי זה לא תיקון ארוך וכי יחכה בינתיים במקום עד שיסיים. בעוד הסנדלר עסוק במלאכתו, ישב רבי מיכל יהודה והביט סביב. ספרי קודש רבים היו פזורים בין המדפים והארונות שבכוך הצר, והיה ברור כי הסנדלר אינו מבטל רגע מזמנו, וכי מתי שהוא מחוסר עבודה הוא מיד פותח ספר והוגה בתורה.

בינתיים נכנס למקום יהודי נוסף כשבידו זוג נעליים לתיקון. "אשמח אם תתקן לי את אלו", אמר הלה והושיט את הנעליים לסנדלר. "אני מגיע עכשיו מסנדלר פלוני, לו הבאתי את הנעליים לתיקון, אך לא זו בלבד שלא תיקן לי אותן, אלא אף גרם נזק גדול יותר משהיה בתחילה".

אך שמע הסנדלר את הדברים הללו, ודחה בתקיפות את היד המושטת. "לא אתקן לך!" הכריז בנחרצות, "אינני לוקח עבודות ממספרי לשון הרע!…" הוא קם ממקומו ואיים עליו באמצעות פטישו, כדי להרחיקו מהסנדלרייה…

(הובא בגיליון 'פרפרת' מתוך 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמיד חכם אחד:

זכורני בהיותי כבן שש-עשרה או שבע-עשרה, באחד מביקורי אצל מו"ר מרן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, וכדרכו היה מחזקני בשיחת חיזוק קצרה, אמר לי אז שיחה שלמה בנושא ואמר לי אף לרשום זאת למען יעמדו ימים רבים. כותרת השיחה היתה: להסתובב עם הרגשת חוסר שביעות רצון זה הדבר הכי גרוע בעולם. והסביר שנכון שצריך זמנים של חשבון הנפש וביקורת עצמית ולחדד שאיפות נעלות, אך זה לזמנים מיוחדים, מידי פעם, אבל ההתנהלות היום יומית צריך להיות תמיד בשביעות רצון (מכתב בסוף ספר 'בעצתך תנחני', ח"ב).

 

[אחד יחיד]

שח הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א:

סיפר לי נכדו של מרן הרה״י הגרמ״י ליפקוביץ זצ"ל, שהיה פעם ראש ישיבה שהיה צריך גם למסור שיעורים, והיה טרוד הרבה מזמנו באסיפת כספים ובצרכי הישיבה, ולא היה לו זמן מספיק בשביל להכין שיעור. אז הוא החליט שבישיבה שלו ילמדו שלוש מסכתות, וכל מחזור יעבור את כל השלש מסכתות, וכך יש לו כבר שיעורים מוכנים, רק צריך קצת להסתכל ולרענן את החומר לפני השיעור.

באו מגידי השיעורים לר' מיכל יהודה בטענות – וכי נעבור את כל החיים שלנו רק עם שלש מסכתות?! והציעו באוזניו, שהם יאמרו לראש הישיבה – או שתכניס עוד כמה מסכתות, ואם לא – או שנעזוב לגמרי, או שניקח חופשה לזמן מה ונלמד מסכתות לעצמנו.

אמר להם ר' מיכל יהודה: "אומר לכם את האמת, אני לא יכול לענות לכם על השאלה הזו, אני לא מבין בשאלות הללו". הם חזרו שוב על השאלה, ושוב אמר להם: "שמעתי, אבל אני לא מבין בכאלו שאלות".

הם תמהו: "למה ראש הישיבה מתכוון?"

והוא הסביר: "אני, מהרגע שנהייתי מגיד שיעור לתלמידים – מעולם לא חשבתי מה איתי. חשבתי רק מה טוב לתלמידים. אני לא רגיל לשאלות הללו"…

 

[אחד יחיד]

שח הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: פגשתי פעם ברחובה של תל אביב יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והתגלגלה שיחתנו מהכא להתם, עד שבתוך הדברים סיפרתי לו על גדלותו של מרן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל.

בתגובה אמר לי אותו יהודי: "לי אתה מספר מיהו הרב ליפקוביץ?! הלא אני למדתי אצלו בישיבה!"

הופתעתי, כי מראה פניו של אותו יהודי לימד כי הרחיק הרחק-הרחק מספסל לימודיו… אך מיניה וביה הצעתי לו לבוא ולהיכנס לביתו של מורו ורבו מאז.

נכנס אותו תלמיד לשעבר לביתו של מרן. עודו עומד בפתח החדר, ומיד זיהה אותו רבי מיכל יהודה ואמר לו: "הלא אתה פלוני… אכן אתה למדת אצלי מסכת בבא מציעא, ובדף פלוני שאלת שאלה נפלאה…" וחזר בקצרה על השאלה אותה שאל אז.

נרעד אותו יהודי, ומזועזע כולו פרץ בבכי, כשרבי מיכל יהודה בוכה יחד עמו במשך דקות ארוכות.

סוף דבר, נגעו הדברים ללבו של אותו יהודי והוא שב בתשובה שלמה, עד שכיום הוא אפילו מרביץ תורה ומוסר שיעורי תורה בעיון כבאותם ירחי קדם בשבתו בצל כרמו של רבו".

(יתד נאמן קרח תשע"ד)

 

[אחד יחיד]

כשהגיע רבינו הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל בשנת תרצ״ה לארץ ישראל, נכנס ללמוד בישיבת 'חברון' בגאולה, שם כבר היה נהוג לצאת לבין הזמנים בחודש אב כפי שנהוג היום. אמנם, רבינו לא היה ממהר לשוב לבית אמו, כפי שעולה מאחד ממכתביו לידידו, ששיגר בעת שהותו בביתו בבין הזמנים – מכתב מיום שישי כ״ב במנחם אב תרצ״ז – בו הוא מציין כי ״כבר עבר שבוע מיום שבאתי לנוח…״ חשבון פשוט מעלה כי עזב את הישיבה והגיע לביתו רק כחלוף שבוע לאחר תשעה באב.

באחד ממכתביו לידידו הגדול הגאון רבי מנחם ציוני זצ״ל אב״ד ת״א, מאותם ימי בין הזמנים ששהה בבית אמו שבתל אביב, הוא כותב לו בגילוי לב: ״אני ברוך ה' נמצא בקו הבריאות והשלום, והסדר היום-יומי שלי הוא לא באופן מיוחד, רק הסדר הפשוט, וזהו. מלפני הצהרים אני משתהה כמעט כל הזמן בבית, פעמים אחדים הלכתי להיכל-התלמוד, אבל באמת שמה גם כן ימי החופש, שאי אפשר להפגש עם מישהו להשתעשע קצת בדברי תורה. להתרחץ בים אני נוסע אחר סעודת הצהרים עד הערב, ושמה נפגשים כל בחורי הישיבה ביחד ומשחקים בכל מה שיש תועלת לבריאות הגוף״.

כך, גם בימי בין הזמנים נזהר רבינו וכמעט שאינו מסתובב ברחובה של עיר, אלא ״משתהה כמעט כל הזמן בבית״. גם ברחיצה בים, אינו רואה בהשתעשעות נעורים זו מטרה כשלעצמה, אלא אך משום ״שיש תועלת לבריאות הגוף״ (וגם זו נעשתה רק לאחר שאמו דחקה בו לעשות זאת כדי לחזק את גופו היגע במשך כל השנה בתורה – כפי שסח רבינו לנכדו).

וכאן פותח רבינו את לבו ומתאונן: ״וככה עובר יום אחר יום בלי תועלת רוחנית״ – ומביע את געגועיו לישיבה הקדושה: ״רק עכשיו יכולים להכיר את חשיבותם של ימי הישיבה, במקום שחיים חיים רוחניים, חיים של שמחת הנפש והרחקת ההבלים של עולם התוהו שבעצמיותה אינה כלל שמחה ועונג, ורק דמיונות כוזבים רואים מחוץ לכתלי הישיבה, ורק בישיבה במקום תורה, מרגישים החיים הנצחיים, החיים האמתיים שאין להחליף באיזה דבר שהוא״.

אמנם, על אף ההרגשה של חסרון הרוממות שיש בישיבה הק', המשיך רבינו גם בימים ששהה בבית אמו שבתל-אביב לשאת בגאון את עובדת היותו 'בן ישיבה'. לא ויתר מאומה מהנהגותיו הרוממות, ולא היה בוש מפני המלעיגים. באחת משיחותיו סיפר: "בתקופה שהגעתי מחוץ לארץ, והאמא עליה השלום גרה בתל אביב, לא ידעו אז כמעט שם מהמושג של 'בן ישיבה', וכשהייתי עובר ברחוב בתל אביב עם הציציות בחוץ, היו יוצאים מתוך החנויות להביט מי זה שעובר כאן"…

מעיניו לא נעלמו מבטי הלעג של הסובבים, אך הדבר לא הפריע לו, אדרבה – הוא ראה בכך סיבה ומקור לגאוה – ויגבה לנו בדרכי ה'. יש לציין, כי באותם הימים אפילו בני הישיבות לא נהגו ללכת כשציציותיהם משתלשלות חוצה, והיה רבינו יחיד בהנהגתו זו – לא רק בין חבריו ובבית המדרש, אלא גם בלכתו בחוצות עיר החולין תל-אביב.

בשנות אברכותו היה ממשיך רבינו בבין הזמנים את סדריו כרגיל, והשיעור לבעלי בתים המשיך כרגיל גם בימי בין הזמנים וימי חוה״מ. מפעם לפעם היה רבינו מצטרף לנסיעה במכוניתו של מחותנו רבי דוד קורלנסקי זצ״ל להינפש מעט בים, בנסיעות אלו היו מצטרפים גם מרן הגרא״מ שך זצוק״ל ומרן הגראי״ל שטינמן זצוק״ל ועוד מהת״ח שדרו באיזור.

בשנים מאוחרות יותר כשהחלו רבים להתדפק על דלתו, החל רבינו להיות ספון בימי בין הזמנים בבתיהם של בני המשפחה, וגם כשהיתה אפשרות היה נוסע לפוש בבתי בני המשפחה או תלמידים ומקורבים שששו על הזכות העצומה שרבינו יתארח בדירתם, אותה העמידו לרשותו לרווחה. במשך כמה שנים היה נוסע לישוב הדרומי חזון יחזקאל, לביתו של תלמידו הרב הגאון רבי נחום ברנשטיין שליט״א (משגיח ישיבת גאון יעקב), שהעמיד את ביתו לרשות רבינו בעין יפה, כשהוא עצמו עוזב את הבית באותם ימים, אך דואג לסדר ולבקש מתושבי המקום שיעמדו לימין רבינו בכל ענין.

רבינו מצידו לא היה צריך דבר, אלא את השקט שינתן לו כדי להתרפק על הגמרא במשך שעות ללא הפרעה. ומספר עד ראיה – הרב הגאון רבי לוי יצחק שושן שליט״א: "תפילת שחרית בבית הכנסת המקומי הסתיימה זה עתה. רבינו פנה למקום אכסנייתו, ואילו המתפללים, אברכים בני המקום, נותרו עדיין דקות אחדות בבית הכנסת, משוחחים קמעה בשיחת תלמידי חכמים – הלא 'בין הזמנים' היום ואינם ממהרים לשום מקום.

"היה זה מחזה מדהים. לא חלפו אלא דקות בודדות ממש מסיום התפילה, בעוד אנחנו התעכבנו מעט בבית הכנסת – והנה כבר מופיעה דמותו של רבינו, לאחר שכבר הספיק ללכת לאכסנייתו, לטעום פת שחרית ולשוב, ומיד מתיישב ללמוד בהתמדה מפעימה – לומד ולומד ולומד… ללא מפריעים ללא מטרידים וללא הפסקות כלל וכלל".

המספר, שהיה תלמידו של רבינו משכבר הימים, מתאר את תחושת לבו לנוכח חזיון מפעים זה: "הלא ידענו וראינוהו תמיד שקוע בתורה, אבל מכל מקום, היו לו שיעורים קבועים שהיה צריך להפסיק בעבורם מלימודיו העצמיים, לעיתים קרובות היה עליו להתעסק עם התלמידים ולענות לשאלותיהם, ושאר מחייבים ומפריעים שונים שהיו לו במשך היום, אף שכולם היו בעסק התורה. אולם בימי בין-הזמנים נזדמן לנו לראות ולחוות במוחשיות ובאופן בלתי אמצעי את כח ההתמדה הרציפה של רבינו, כיצד הוא יושב שעות על גבי שעות ברציפות וללא הפוגה – ללא מחייבים, ללא הפרעות וללא טרדות – הגמרא לפניו ולצידו המחברת והעט, כשהוא יושב ולומד יושב ולומד, ומידי פעם מעלה את חידושיו על הכתב".

בבין הזמנים תש״ן שהה רבינו במושב יסודות, באותם ימים נידונה בוועד המושב פתיחת ישיבה לצעירים במקום, ורבינו פעל באותם ימים בין התושבים להחלטה חיובית בענין. גם נשא דברים בשב׳׳ק בבית הכנסת לבקשת רבו של המושב הגה״צ רב״צ קליין זצ״ל, ובדבריו עודדם על מסירותם לשמירת השביעית ועל קביעות עתים לתורה וחינוך הילדים.

בשנים המוקדמות כשהיה שוהה בירושלים, היה מקפיד להתפלל בשב"ק בבית הכנסת שהיתה בו תאורה כשרה, אם זה בישיבת 'מצוינים' או ישיבת 'אור אלחנן' ועוד, ובשנים המאוחרות היה מתקיים מנין בדירה בה התארח.

היו גם פעמים ששהה ברובע היהודי בדירתה של אחותו הרבנית רוזובסקי תחי' לאוי״ט (אלמנת גיסו הרב הגאון רבי שמואל הכהן רוזובסקי זצ״ל ראש כולל הכהנים ללימוד סדר קדשים בירושלים שבין החומות). בעשור האחרון (למעט שנת תשס״ז ששהה בישוב בר יוחאי הסמוך למירון) שהה בדירתם של הרב יוסף רייכמן בשערי חסד, של הרב יוסף טבאק בגבעת משה ושל הרב ישראל דוד פאוסט, שהעמידו את ביתם לרשות רבינו והנלוים עליו בעין יפה ובנפש חפצה ודאגו לכל הפרטים לנוחיותו ורווחתו.

(דובב שפתיים בין הזמנים תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

לקראת יום השנה להסתלקותו של מרן הגרמי"ל ליפקוביץ זצוק"ל, בקשנו לשוחח עם בנו הגאון רבי אברהם יצחק שליט"א, מראשי ישיבת 'בית מדרש עליון' בב"ב, ולשמוע ממנו סיפורי הוד כפי שחווה מקרוב בקודש פנימה, במחיצת אביו הגדול זצוק"ל.

"על אאמו"ר זצ"ל ניתן לכתוב ולמלאות גליונות שלמים מעבודתו בקודש, ובבחינת 'הדפים יכלו והם לא יכלו', וזאת בהיותו מיוחד ומצוין מנעוריו ועד ליומו האחרון, בכל המעלות והמידות טובות שמנו חז"ל הק'. גדלותו של אאמו"ר היתה בלתי נתפסת כלל לפי השגתינו, אאמו"ר היה מושלם בכל העניינים ממש, עליו ניתן לומר ללא גוזמא, שהוא היווה דוגמא חיה ומושלמת של 'עבד ה" אמיתי, ואדם השלם ובבחינת 'ספר מוסר חי', כאשר כל רצונותיו ודרכיו היו תחת שלטון התורה, מבלי לזוז כמלוא נימה ממנה בכל המצבים בחייו. משנות נעוריו ממש ועד לימיו האחרונים, עבד על עצמו ביגיעה עצומה על כל מידה ומידה, מתוך מטרה להעפיל ולהגיע בהם לשיא השלמות.

"כל פסיעותיו והילוכיו במסכת חייו הארוכים, היו מדודים עפ"י דרך התורה בתכלית. מעולם לא עשה דבר וחצי דבר מבלי שיחשוב מקודם היטב על תוצאות הדברים. אולם, חושבני שאחד הדברים החשובים באישיותו של אאמו"ר, הוא מסירותו הפלאית והעל טבעית לתלמידיו הרבים, כאשר במשך למעלה משבעים שנות הרבצת תורה להמוני תלמידיו, היה עבור כל תלמיד כאב רחום ממש. אאמו"ר היה משקיע בתלמידיו את מיטב כוחותיו וזמנו, לילות כימים ללא גוזמא כלל. מלבד זאת אף היה דואג לכל צרכי התלמידים, במסירות שאין לה אח ורע בדורנו, וידוע שכל תלמיד ותלמיד היה מרגיש זאת בנפשו, איך שאהבו באמת וחפץ בטובתו האישית בלבד.

"לא יאומן כי יסופר, איך שכל תלמיד ותלמיד הרגיש אצלו כבנו אהובו ויחידו, וכפי שחז"ל דורשים על הפסוק 'ושננתם לבניך' אלו התלמידים, ואכן כך הרגישו כל תלמידיו שלמדו אצלו, שהם בבחינת 'בניו אהוביו'.

"ידוע היה שאאמו"ר היה מכיר כל תלמיד ותלמיד בפרטי פרטיות, והיה מתעניין בכל אחד ואחד, בין באשר להצלחתו בתורה ובין בענייניו האישיים. גם תלמידים אשר פגשם לאחר חמישים שנה, זכר אותם תמיד ודאג לשלומם.

"כפי שאמרתי, כל העובדות הללו מקורן מהיותו אדם נקי בתכלית מכל ענייני העוה"ז. עובדא הווה, כאשר ב' מנהלים לא הסתדרו זה עם זה, והגיעו לאאמו"ר לדון בפניו, לאחר שיצאו מחדרו התבטא אאמו"ר בכאב כי לדעתו, לשניהם אסור לחנך ילדי ישראל, מכיוון שכוונותיהם אינן טהורות, והם מלאים בנגיעות אישיות. בדרך אגב, פלט אז אאמו"ר משפט מבהיל ואמר לאחד הנוכחים, שהוא יכול לשאול בכל המקומות שם הרביץ תורה, אם היו לו חיכוכים הנובעים מנגיעות אישיות וכו', ולדעתו רק מחמת שלא היו לו נגיעות אישיות, כאשר רק טובת תלמידיו עמדה לנגד עיניו, לכך זכה להעמיד תלמידים הגונים לאלפים.

"כל התלמידים העידו על יראת השמים המופלגת של אאמו"ר, שהשתקפה גם במהלך מסירת שיעוריו. לדוגמא, כאשר למד פעם בישיבה בפרק 'איזהו נשך', במהלך השיעור הביא אאמו"ר דוגמא להמחשת הדברים מ'בנק', אולם מיד אח"כ הוא התחיל פתאום לבכות על כך שהביא דוגמא מ'בנק', ואמר בכאב לב: 'איך זה שהבאתי דוגמא לדברי תורה מדברי חולין?' ואף הודה אז לה' על שהשכיל להתנצל, ולתקן את הדברים בפני תלמידיו…

"מרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א, שלן בבחרותו בבית אאמו"ר, סיפר על יראת השמים המופלגת שלו, כפי שנכח לראות מקרוב. סיפר הגר"ג שליט"א, שלא אחת היה שומע את אאמו"ר אומר לעצמו: 'היום אני צריך להתחזק ביר"ש', וכששאל אותו למה? הוא ענה: 'אני ראיתי שהתלמידים לא כ"כ ממושמעים היום, והרי חז"ל אומרים כל מי שיש בו יר"ש דבריו נשמעים, אז למה לא כל כך הקשיבו לי? זה סימן שחסר לי ביר"ש!!!'. וסיים הג"ר גרשון: 'אלו הן מחשבות של אדם גדול!'".

לאחר נישואיו, כאשר עבר להתגורר בב"ב, הלך וגדל לתפארת, ואף התקרב ביותר לחזו"א. החזו"א לא פסק מלשבחו לעיני תלמידיו.

פעם דנה קבוצת בחורים עם החזו"א, האם אפשר לאחר הנישואין להמשיך ולהתעלות בלימוד, כמו ימי הבחרות, שאז שרויים ללא דאגות הפרנסה. והנה בדיוק נכנס אז אאמו"ר לבית, והחווה החזו"א עליו בפניהם באמרו: "הנה האברך שלפנינו יוכיח לכולם, שגם לאחר הנישואין ניתן להתעלות בתורה!".

"החזו"א אף העריך את סברותיו בגמ', עד כדי כך שכאשר מרן הגר"א קוטלר זצ"ל שבת פעם בשבת בב"ב, התפלל בליל שבת בבית החזו"א. לאחר קבלת השבת, כיבדו החזו"א למסור שיעור תורני למתפללים. במהלך השיעור חידש הגר"א קוטלר כמה חידושים, ואאמו"ר העיר לו על חלק מחידושיו, אולם הגר"א קוטלר, שהיה ידוע בתקיפותו ובחריפותו, דחה את דברי אאמו"ר, וכך התווכחו ביניהם מספר פעמים. לאחר השיעור ניגש החזו"א לאאמו"ר ואמר לו: "דע לך, כי על פי חשבון גם אני סברתי כמוך, אולם מחמת כבודו של מרן הגר"א קוטלר לא אמרתי זאת ברבים בשיעורו".

סיפר אחד התלמידים: "לפני מספר שנים בודדות, נקלעתי לסיומו של אירוע מרכזי בירושלים, ראיתי כיצד נכנס הראש ישיבה למכוניתו. על חלון הרכב שהיה פתוח, צבאו המוני אנשים כדי להתברך מפיו. כשהתור המשיך מעבר לזמן הסביר, פנה הנהג אל ראש הישיבה כדי לבקש את רשותו לסגור את החלון ולהתחיל בנסיעה. ענה לו ראש הישיבה: 'לאנשים יש הרבה צרות, איך אפשר להתעלם מהם?', וכך המשיך עוד דקות ארוכות לשמוע את נאקת בני ישראל, ולברך כל אחד ואחד, משל היה בנו או תלמידו הקרוב".

"מתקופת ילדותי נחקקה בקרבי עובדה פשוטה אך מדהימה, המעידה על חשיבה יתירה על הזולת. היה זה כשפעם דפק יהודי בדלת הבית, ופתחתי לו את חלק מהדלת כנהוג אצל ילדים, וכשאאמו"ר הבחין בכך – קרא לי והוכיחני שלא יפה לפתוח עבור הזולת רק חלק מהדלת, ולהראות כמי שאין חפצים בו, אלא ממידת 'הארת פנים' ראוי לפתוח את הדלת כולה לזולת, ואכן כך נהג כל חייו כאשר קיבל את הזולת בשמחה, כמי שאין לו בעולמו באותו רגע אלא את אותו יהודי שבור…

"מנהג יפה היה לאאמו"ר: כל יהודי שהגיע להחתימו עבור ענייני צדקה וחסד, היה אאמו"ר תורם לו סכום מכובד. כמעט ולא אירע שחתם ללא נתינה הגונה כדי לפייס את האיש"…

"במיוחד היה אאמו"ר מצטיין בגין הכבוד שהעניק לכל יצור אנוש עלי אדמות, יהא אשר יהא.

"סיפר לי יהודי אחד, שהחזיר פעם את אאמו"ר לביתו לפני ט"ו שנים מברית מילה, וצירף אז למכוניתו את בנו הקטן בן החמש. כשהגיעו הביתה, בירך אאמו"ר בלבביות את הנהג, ויצא מהמכונית לכיוון הבית. לפתע הוא חזר לכיון הרכב, אאמו"ר פתח את דלת המכונית והתנצל בפני הנהג על כך ששכח להגיד 'שלום' לילדו… לא נחה דעתו עד שפייס את ילדו הקטן בן החמש. עובדות שכאלו הרי כבר כמעט ולא רואים בדורנו…

"עובדה ידענא, באחד שהזמין את אאמו"ר לנישואי בנו, ורצה לכבדו בברכה אחריתא. בתחילה אמר לו אאמו"ר שלא יוכל לבוא, ובסוף כן הגיע, אך בעל השמחה הזמין כבר אדם גדול אחר לכבדו, ובלית ברירה נתן לו כיבוד אחר. אח"כ שלח בעל השמחה אל אאמו"ר להתנצל בפניו, ואמר לו אאמו"ר שאין מה להתנצל מג' סיבות: א', כי הוא לא היה אמור לבוא, והלה לא ידע שיבוא, ועוד, שהוא זכה שיש לו סייעתא דשמיא להניח את הכבוד בצד, וסיבה שלישית, שבעל השמחה אינו יודע כמה נחת רוח היה לו מזה שכיבד את הגדול ההוא.

"במיוחד היה הכבוד המיוחד שהעניק ללומדי תורה שהיה לאין ערוך. כל אימת שראה ת"ח, ואפי' שהיה צעיר לימים, היה קם לפניו בכבוד ובהכנעה מיוחדת. אירע פעם שאאמו"ר הגיע לאחד הכינוסים התורניים, ובמהלך הכינוס הבחין בראש ישיבה צעיר עולה על שולחן הנשיאות, מיד קם ורץ אאמו"ר לכבודו והציע לו את כסאו לעין כל, אותו ת"ח התפלא על כך, אולם אאמו"ר ענה לו בפשטות: 'אתה ראש ישיבה בישיבה גדולה ואני ראש ישיבה רק בישיבה קטנה'…

"הרבה פעמים כשהייתי צועד עמו ברחוב, הייתי רואה כאשר עובר לידו ת"ח צעיר ממנו בעשרות שנים, היה אאמו"ר נעמד לפניו במלא ההכנעה ממש"…

(מתוך 'המבשר תורני' תשע"ב)

 

[אחד יחיד]

הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זללה"ה היה מתבטא על מבלי הזמן במשפט חריף ונוקב:

"לעצלן, יש הרבה זמן. ואת אותו הזמן, הוא עושה הרבה זמן. ולכן אין לו זמן…".

 

[אחד יחיד]

בענוותנותו היה לומד מוסר השכל מכל אדם, אף מן הפחות שבפחותים. פעם צעד בדרך לביתו עם אחד מתלמידיו, בדרכם הם ליבנו את הסוגיא בה עסקו קודם בשיעור בישיבה. תוך כדי הילוכם חלפו סמוך לאתר בניה. כדרכו של מקום כזה הוא רחש פעילות, פועל זה הכה בפטיש, ופועל שני עירב עיסת מלט, זה בנה לבנים והאחר הלם בחוזקה בקיר שנגזר דינו לשבירה, ותוך כדי עבודתם הם זירזו זה את זה ועודדו האחד את השני.

נעצר רבי מיכל יהודה לרגע, ואמר לתלמיד: "הבט וראה! כולם עובדים, אף אחד לא נח. גם אנחנו צריכים לעבוד כך – ללמוד, וללמוד וללמוד"…

 

[אחד יחיד]

רבי מיכל יהודה היה רגיל לספר ספור המעיד על יקרתו של 'רגע אחד'. הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת 'ראדין', נחלה, וחייו עמדו בסכנה גדולה. תלמידיו התעוררו ורצו לעשות דבר מה לזכותו, לשם כך הם התכנסו, וסיכמו שכל אחד מהם יתרום איזה זמן מימי חייו עבור רבו.

אחר שנתן כל אחד חלקו – זה חודש וזה כמה חודשים, אחרים הפליגו גם לשנה ושנתיים – נכנסו לסבא קדישא החפץ חיים, סיפרו לו על היוזמה, ושאלו אף אותו כמה זמן מחייו הוא מסכים לתרום עבור רבי נפתלי?

הרהר ה'חפץ חיים' ארוכות, ואמר: "מסכים אני לתרום…. דקה אחת".

כאשר שמעו התלמידים דבר זה היוצא מפי החפץ חיים, נזדעזעו והתעוררו להבין מהו ערך של כל רגע ורגע מחיי האדם. התעוררות זו גרמה להם לשקוד על התורה בהתמדה עצומה במשך שעות ארוכות, עד שאמרו שלא היה זמן שלמדו בהתמדה כה גדולה, בכל שנות קיומה של הישיבה, כבאותו זמן.