אב כ"ח אב - יום פטירת הנצי"ב (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, (כונה בפי בני דורו: ר' הירש לייב) (כ"ט בחשוון ה'תקע"ז – כ"ח באב ה'תרנ"ג) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.​

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

ושמעתי מהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שפעם אחת הנצי"ב לא אמר את השיעור היומי הקבוע בישיבה, ויהי הדבר לפלא, אמנם רבי איסר זלמן שהיה מאוד מקורב לנצי"ב שאל אותו, והשיב הנצי"ב שבאותו היום לא כיוון כראוי באהבה רבה, ואינו מעיז לומר סברות בסוגיא בלא תפילה בכוונה, כי בלא התפילה אין סייעתא דשמיא לכוון לאמת.​

 

[גרינפלד]

מעשה שהיה אצל הנצי"ב – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין. ארע והוא לא חש בטוב, ובני הבית הבחינו בזה וביקשו לקרוא לרופא. בתחילה סירב הנצי"ב לכך, אולם מכיוון שעברו ימים ספורים ומצבו לא השתפר, ובני הבית התחננו שרופא יראה אותו, הוא הסכים לכך.

הרופא הגיע, בדק וכתב מרשם לתרופה. הנצי"ב ביקש שייתנו לו לראות את המרשם, קרא בו, ולעיני בני הבית קרע אותו לגזרים. בני הבית נדהמו והביעו את תמיהתם ואכזבתם. הרי כבר הזמינו רופא וכבר שילמו לו, אז למה לא לקחת את הטיפול שהוא קבע?

ענה להם הנצי"ב – ביקשתי לראות את המרשם כדי לדעת מהו האיבר החולה, כדי שאדייק יותר בקריאת שמע ואכוון לרפא את האיבר הזה. הרי בטור (או"ח סא) כותב הבית יוסף בשם מדרש הנעלם (זוהר רות צה.): אמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות כמניין איבריו של אדם, והקורא קריאת שמע כתיקונה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו. ועוד כתוב שם: כל האומר קריאת שמע כדרישת חז"ל בידוע שאינו ניזוק כל אותו היום.

הנצי"ב הוסיף וסיפר להם מעשה שהיה עד לו בילדותו. הוא שמע אברך בן ארבעים ניגש לרב בית הכנסת ומתלונן בפניו שהוא סובל ממיחושים חמורים בגב ובצדי הגוף. "הבה נדבר שוב אחרי מעריב" – ענה הרב – "ואכוון לבקש עצה בשבילך, במילים 'ותקננו בעצה טובה מלפניך'".

כאשר נעמדו הציבור לתפילת שמונה עשרה, השתהה הרב מעט, התבונן כיצד בן שיחו כורע בברכת אבות, וראה שהוא מתכופף קלות במנודת ראש כאומר שלום לרעהו. אחרי התפילה שאלו הרב: האם תמיד הנך כורע באופן כזה?

ענה האברך: כן. כך הורגלתי עוד מילדות.

פתח הרב גמרא במסכת ברכות דף כח עמוד ב', ולמד עם האברך: "אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה". כורע כאחת ומתרומם בנחת ובהכנעה לכבוד המלך ב"ה, כדי שלא ייראה שהכריעה עליו כמשאוי וממהר לעשותה. בשולחן ערוך (או"ח סימן קי"ג) כתוב שהכול חייבים לקיים הלכה זו מלבד שניים, זקן או חולה, שלהם מותר להסתפק בהרכנת הראש.

האם אתה זקן? – שאל הרב את האברך.

חלילה וחס – נבהל האברך – אני רק בן ארבעים.

ענה הרב: אם אינך שייך לקבוצה הראשונה של האנשים שדי להם בכפיפת הראש, הנך משתייך לקבוצה השנייה, ואתה חולה.

והמשיך: מכיוון שסיפרת לי שתמיד עשית כך, גם כשעדיין היית בריא, אסביר לך מה ארע כאן. ארבע פעמים בכל תפילה אתה נוהג לפי דין שמתאים לחולה. מהבר מצווה שלך כבר הגעת למאה חמישים אלף כריעות של חולה. וזה גרם שלבסוף נהיית אכן חולה, אולם אם תקבל על עצמך מהיום לכרוע כראוי לפי ההלכה, תזכה שהשי"ת ירפא אותך רפואה שלמה בקרוב.

האברך קיבל על עצמו לכרוע כהלכה, ואכן התרפא לגמרי מחוליו. לא רק זה, אלא שזכה להאריך ימים עד גיל 90, וביום האחרון לחייו, עוד זכה להתפלל ולכרוע כראוי כאדם צעיר ובריא.
​

(גיליון 'השגחה פרטית')​

 

[גרינפלד]

היו אלה ימי קיץ, והתלמידים הספורים שהורשו ללוות את הגאון רבנו חיים סולוביצ'יק זצ"ל, ידעו כי במהלך הנופש עם רבם ישכילו וישמעו ממנו דברים שאותם לא ישכחו לאורך זמן.

ערב אחד ישבו התלמידים עם רבם שהתפלפל עמם בחריפות כשהוא עובר מסוגיה לסוגיה, ושוב התפעלו התלמידים משליטתו המוחלטת של רבם הנערץ בכל מכמני התורה. משראה זאת הגאון, חייך אל תלמידיו ואמר להם: הבה ואספר לכם מעשה קצר שממנו תוכלו ללמוד יגיעה בתורה מהי.

עשו התלמידים אזניהם כאפרכסת ורבי חיים שב עמם אל הימים בהם היה משמש בישיבת וולאז'ין, עם הגאון רבי נפתלי צבי ברלין, הלא הוא הנצי"ב.

יודעים אתם, אמר לתלמידיו, כי רבינו הנצי"ב נוהג היה לחתום את מכתביו במילים אלו: "העמוס בעבודה נפתלי צבי ברלין". ובכן, על ידי המעשה הבא, אסבר את אזניכם שתבינו "העמוס בעבודה" מהו:

מנהג קדוש החזיק בידו הנצי"ב: בכל שנה עם התקרב חג הסוכות, היה מתאמץ ומוציא ממון רב כדי לרכוש אתרוג מהודר עבורו ועבור כל בני קהילתו שבירכו אף הם עליו. ולא רק מהודר היה האתרוג, אלא במעלה נוספת נשתבח, היה זה אתרוג מארץ ישראל הקדושה.

עם בוקרו של חג היה הנצי"ב מתעטף באיצטלה דקדושה, לוקח את אתרוגו בדחילו ורחימו לבית הכנסת, ומברך עליו בכוונה מרובה. אחריו בירכו על האתרוג כל בני הקהילה, שלא וויתרו על הזכות לקיים את מצוות ארבעת המינים באתרוגו של הרב שגדל על אדמת ארצנו. גם רבי חיים מבריסק היה נוהג לברך על אתרוגו של הנצי"ב בכל שנה ושנה.

שנה אחת, בבוקרו של חג הסוכות, משהגיע תורו של הגר"ח מבריסק לברך על האתרוג, התחמק ונמנע מלקיים בו את המצווה. הנצי"ב חש בכך ומיד פנה אליו בתמיהה מדוע אינו נוהג כבכל שנה ושנה לברך על אתרוגו המהודר, שכספים ומאמצים רבים מושקעים כדי להביאו מארץ ישראל.

חוששני, אמר הגר"ח, שלא אוכל לברך השתא על האתרוג, שהרי השנה שנת שמיטה, ואתרוגך מארץ ישראל הוא, וליבי נוקפני שמא אין האתרוג כשר לברכה, מפני השאלות ההלכתיות הקשורות לדיני שביעית.

שמע הנצי"ב את דבריו ואמר אל ליבו, יתכן שיש צדק בדבריו ואף אני לא אוכל לברך על האתרוג הזה. לילה.

כוכבי חג פרשו את חופתם מעל בתיה הנמוכים של העיירה. בני העיירה כבר בירכו זה מזמן את ברכת "המפיל", ודומה שנפש חיה לא הותירה את עפעפיה פתוחות. הכל נמו בסוכותיהם אותן בנו בחצרות הבתים. גם הגר"ח כבר נח מעמל תורתו בשעה כה מאוחרת ואסף את כוחותיו לקראת יום נוסף של לימוד התורה הקדושה.

בשעה ארבע לפנות בוקר נראה בחור ישיבה יוצא בבהילות מביתו של הנצי"ב ומאיץ את רגליו לעבר סוכתו של הגר"ח מבריסק. דפיקה חרישית על דלת הסוכה, והגאון רבי חיים מבריסק קם ממיטתו לפתוח את הדלת. יתכן, אמר לעצמו, שמא מאן דהוא ישב וחשב, ולפתע התעוררו לו ספקות על כשרות סוכתו והרי הוא מחפש מקום לינה עדי יאיר הבוקר.

"רבי נפתלי צבי ביקשני לקרוא לכבוד הרב אל ביתו", אמר הבחור, והגר"ח יצא חיש מהר לעבר ביתו של הנצי"ב. עולם מלא מונח על כתפיו של הנצי"ב ואין לדעת איזו צרה התרגשה ובאה כעת על עיירה או קהילה באחד מן המקומות, ומן הסתם יש לטכס עצה הכיצד לנהוג בתבונה ובאחריות ולהסיר את רוע הגזירה. או שמא…

הרהוריו של רבי חיים מבריסק נקטעו באחת כשראה את ביתו של הנצי"ב מואר באור יקרות. הצצה חטופה דרך החלון גילתה לו כי רוב ספריו של הגאון רבי נפתלי צבי, אינם מונחים במקומם בארון. הגר"ח החיש את פעמיו ונכנס אל חדרו של הנצי"ב.

משראהו הנצי"ב אורו פניו והוא פנה אליו ואמר: "אין ספק, אין ספק, מותר לברך על האתרוג מארץ ישראל ללא ספק". על גבי השולחן, סיפר הגר"ח לתלמידיו, היתה ערימת ספרים גבוהה ביותר. כל הלילה לא נח הנצי"ב וחקר, למד ובדק בכל הגמרות, השו"תים והפוסקים, האם אמנם יש לחשוש ולא לברך על האתרוג.

קריאת התפעלות נשמעה מאחד התלמידים, שהשכיל להבין את המסר העמוק שביקש הרב להעביר להם, שעליהם ללמוד מהנצי"ב מהו עמל ויגיעה בתורה. שאינם רק יגיעה לשם לימוד, אלא התורה והלימוד הם הם חייו, וכאשר עולה שאלה או ספק כיצד לנהוג ביום המחרת, אין הנצי"ב מסוגל להניח את ראשו על משכבו שהרי עדיין אינו יודע את אשר יעשה.

התלמידים זעו קמעא במקומותיהם, כפי שכל קהל עושה בסיומו של שלב בהרצאה או נאום, ורבי חיים אמר:

"אך אם רוצים אתם לדעת מיהו באמת היה הנצי"ב, הסכיתו ושמעו את סופו של המעשה.

"רבי נפתלי צבי ברלין, היה נתון ראשו ורובו בסברות ובראיות הרבות שמצא לשיטתו שניתן לברך על האתרוג, ומיד החל לפורשן בפניי. הוא כבר עמד בתוך שטף דיבורו, כשביקשתי את סליחתו שימתין לרגע קט, עד שאברך ברכת התורה ואוכל לישב עימו באהלה של תורה.

"אני התכוננתי להתחיל לברך ברכות התורה, ולפתע שמעתי אנחה עמוקה בוקעת מליבו של הנצי"ב. כמעט שסברתי כי ברגע זה נתגלתה לו סברה חדשה שלפיה נפרכת כל שיטתו שמותר לברך על האתרוג הזה. אך להוותי התברר לי שאנחתו של רבי נפתלי צבי ברלין כוונה אלי.

"כשפניו מלאות צער פנה לעברי ואמר: 'הרי אתם אמורים להיות מגדולי הדור, ואם אברך גדול בתורה כמותכם נמצא בשעה ארבע בבוקר לפני ברכת התורה, מה דמות וצורה תהא לדורו?!'…

"מרוב צערו", הוסיף רבי חיים וסיפר, "לא יכול היה הנצי"ב לפרוש בפני את מסכת ראיותיו וכך נפרדנו השכם בבוקר, מבלי שאדע את דברי תורתו, אך עם מוסר השכל ודרך חיים שנחרתו בקרבי לעולם.

"כעת ודאי מבינים אתם מדוע היה הנצי"ב חותם 'העמוס בעבודה'", אמר הגר"ח לתלמידיו בטרם המשיכו להתפלפל בריתחא דאורייתא.​

(מאורות הדף היומי)​

 

[גרינפלד]

הנה בחורף בשנת תרנ"ב קיבלו מנהלי ישיבת וואלז'ין פקודה מהממשלה שעליהם להנהיג בישיבה תוכנית של לימודי חול כמה שעות בכל יום, ואם לא יסכימו לזה, הישיבה תיסגר. ונאספו אז כמה גדולי תורה לדון בעניין, ורבים מהגדולים סברו שיש להיכנס למשא ומתן עם הממשלה, ואם יראו שאין ברירה, יקבלו את גזירת הממשלה כדי למנוע את סגירת הישיבה לגמרי.

אולם הנצי"ב והגר"ח מבריסק אמרו "לא יקום ולא יהיה! לא לנו לדאוג את דאגתו של הקב"ה להעמיד לנו ישיבות, ורק כל עוד שיש לנו לקיים ישיבות לפי הדרך המסורה בידינו מאבותינו, אנחנו חייבים לקיימן, אבל אחרת, אין האחריות מוטלת עלינו, יבוא נותן התורה וידאג לקיום תורתו! ואכן הוחלט אז שלא להיכנע לגזירת הממשלה, וכתוצאה מזה נסגרה הישיבה שהיו בה ארבע מאות בחורים, וידוע שהנצי"ב נעשה חולה מרוב צער על סגירת הישיבה, ולבסוף לא קם מחוליו ונסתלק לעולמו.

לילה לפני פטירתו אמר הנצי"ב, "בודאי ישאלו אותי בשמים על איזה סמך סגרתי את הישיבה ונשארו ארבע מאות בחורים ללא ישיבה, אבל הקב"ה רמז על זה כבר בתורתו, שנאמר "להבדיל בין הקודש ובין החול", ואם מערבים את החול בקודש, אזי לא די שאין זה מוסיף ל'חול' לקבל קדושה, אלא אדרבה, הדבר פוגם בקודש, שהקודש מאבד את קדושתו בשעה שהוא מעורב בלימודי חול, ולכן בוודאי טוב עשיתי שסגרתי את הישיבה כדי לא לפגוע בקודש ולערב בו לימודי חול. וכך כתב בנו הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל בשם אביו: " לזיכרון מה שהזהירני וציווה עלי מר אבא זצוק"ל הכ"מ (הנצי"ב) קודם פטירתו, על דבר שמסר נפשו על עניין ישיבה דוואלז'ין שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול, ולסיבה זו נסגרה הישיבה ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה, וציוה עלי באזהרה שלא להסכים לעניין זה בשום אופן בלא הוראת היתר בעולם, ואמר שהקב"ה רמז כל זה בתורה, שנאמר "להבדיל בין הקודש ובין החול", היינו שכל ענייני חול המתערבים בקודש בלא הבדל, לא די שאין ענייני לימודי חול מקבלים קדושה, אלא אך זו שענייני לימודי קודש מתקלקלים מהם, על כן לא ירע לך בני מה שהעניין הזה גרם לי לצאת מן העולם ולסגור את הישיבה, כי כדאי הוא העניין הזה למסור נפשו עליו.

כל זה דיבר אלי ביום ג' כ"ז מנחם אב, שנת תרנ"ג, בוורשא". ובאמת מכח מסירות נפש של הנצ"יב זכינו למאות ואלפי ישיבות קדושות בארץ ובעולם, ונשארה תורה בטהרתה בישראל, שכן הגע עצמך, אם היו נכנעים אז לגזירת הממשלה, אז היה הדבר מתפתח הלאה לשאר ישיבות במשך הזמן, עד שבמשך הדורות כבר לא היה נשאר זכר לצורת ישיבה על טהרת הקודש כרצון הקב"ה, ונמצא שסגירת ישיבת וואלז'ין, הייתה יסוד ואבן פינה לקיומם של מאות ואלפי ישיבות על טהרת הקודש. וצריך לדעת שהשם "ישיבה" הוא שם קדוש המיועד רק לישיבות על טהרת הקודש שאינם מערבים לימודי חול בקודש, ואותם מקומות המכנים עצמם בשם 'ישיבה תיכונית', הם מחללים את הקודש, שמשתמשים בשם ישיבה למקום שמערבים בו בין קודש לחול.
​

(מתוך מאמר שבועי של הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א)​

 

[אחד יחיד]

רבן של ישראל, הגאון האמיתי רבי נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, התגורר בסמיכות לבית המדרש של הישיבה. רק קיר דק הפריד בין ביתו לבית המדרש. פעם נכנס לחדרו אחד הגבירים שתרמו לישיבה, ושמע קול רעש עצום, קול רעש של ריתחא דאוריתא.

הוא שאל את הנצי"ב האם פעמים רבות יש רעש כזה בביתו, והנצי"ב השיבו, שעשרים וארבע שעות ביממה שומע הוא קולות אלו.

תמה העשיר ושאל: "איך יכול כבודו לנוח ברעש כזה?".

השיבו הנצי"ב על אתר בשמחה: "על מה אתה מדבר? אין לי מנוחה גדולה ונעימה יותר מרעש זה, קול הלימוד הוא בשבילי שיר הערש היפה והמרגיע ביותר, ואם, חלילה, לרגע משתרר שקט – אני מטרד ודואג שמא לא השקעתי בתלמידי מספיק, ולכן הם התרפו לרגע מלימודם"…

המשיך הנצי"ב: "אמשול לך משל, לבעל טחנת קמח שהתגורר בסמיכות לטחנה. כל זמן שיש חטים ושעורים לטחון, הטחנה עובדת ומשמיעה רעש. פנה אליו אדם ושאלו, היאך אינו נעשה חרש משמיעת רעש אדיר זה? ענהו בעל הטחנה והבהיר, כי ככל ששומע את הרעש יותר, מתגברים תענוגו ומנוחתו, כי מבין הוא, כי כך תגדלנה הכנסותיו, אך כאשר יש שקט, הוא מוטרד ודואג, כי מבין שלא תהיינה לו הכנסות רבות"…

הסביר הנצי"ב לעשיר, כי כך קול התורה הבוקע מהישיבה, הוא קול רינה של תורה. הקב"ה שמח בפלפולי דאוריתא, העולם כולו שמח ועומד בזכות קולות אלה, זו השירה היפה ביותר שקיימת – אז ישיר ישראל!

(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'משכני אחריך')

 

[אחד יחיד]

התוס' ביבמות דף פא אומרים שחתיכה של לחם הפנים לא בטלה בשל חולין משום שלחם הפנים חמור יותר וראוי להתכבד בו, ומקשה הרש"ש על המקום שבזבחים (עב:) אומרים התוס' (ד"ה אף ככרות) שמעלת לחם הפנים היא משום שהוא עשוי מקמח סולת נקי ומשובח יותר.

הנצי״ב מוולאז׳ין הגיע פעם לרש״ש. הרש״ש היה מבוגר ממנו בעשרים ושלוש שנה, והנצי״ב היה עדיין צעיר לימים. הראה לו הרש״ש קושיא חמורה שלא ידע ליישבה, והניחה בצריך עיון. הנצי׳׳ב עיין זמן מה וביאר את הענין בהגהה קטנה שמצאה חן בעיני רבי שמואל שטראשון, והוא מציינה בשמו (יבמות דף פא. ) 'ושמעתי מפי הרב הגאון מורנו הרב נפתלי הלוי ברלין ראש ישיבת דוואלזין, דטעות סופר כאן, וצריך לומר [בתוס' ביבמות] 'דחוויר טפי' [במקום 'דחמיר טפי'], ושפתיים ישק'.

הרש״ש שאלו: ״מפני מה לא מצאתי אני את התשובה הנכונה״? השיב לו הנצי״ב: ״זהו משום שכבוד ולומד ועמל תורה מתוך הרחבה, בעושר ובכבוד, ואני עמל בלימוד התורה מתוך הדחק. בשעה שקונים את התורה ביגיעה, במאמצים, נפתחים לאדם מעיינות אחרים״.

(חכמתא לחכימין)

 

[אחד יחיד]

שעת לילה מאוחרת. הבית שקט ונעים בזמן שבחוץ שורקות הרוחות, וסופת שלגים נוספת עושה את דרכה לעיירה מיר. הילדים ישנים, או לפחות כך חשבו ההורים שמדברים בלחש על בנם הבכור נפתלי: "אוי, כמה דמעות שפכתי עליו", אומר ר' יעקב לאשתו האוחזת בספר התהילים הרטוב מדמעותיה… "היום שוב פגשתי את המלמד של נפתלי", ממשיך ר' יעקב ומספר לה, "והמלמד אומר שאין מנוס מלהוציאו מהתלמוד תורה. 'מילא הוא לא לומד, קשה לו, הוא לא יכול, אבל לפגוע בהתקדמותם של התלמידים האחרים, אינני יכול להרשות זאת' אמר המלמד".

המשפטים שכה חששו מהם הגיעו בסופו של דבר. לא עזרו כל הדיבורים עם נפתלי, בטובות ושלא בטובות, לא היה מעשה קונדס שנפתלי ויתר עליו, ושום תעלול לא היה אתגר עבורו. המלמד הודיע שהסיפור עם נפתלי נגמר…

"חשבתי", אמר האב לרעייתו, "שאקח אותו מחר בבוקר לטיול ובדרך אגב אעבור ליד יוסק'ה הסנדלר שעמו כבר שוחחתי, יוסק'ה יעשה לו הכרות עם המכשירים וכלי העבודה ויציע לו להיות עוזרו, וכל לפחות יהיה לו מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו ולא חלילה…" אמר האבא ולא יסף, רק אנחה נמלטה מפיו. האמא נענעה בראשה והמשיכה להתפלל מתוך ספר התהלים.

בחדר הסמוך שכב נפתלי וכולו חרדה, הוא שמע את תוכניתו של אבא ולא ידע מה לעשות, הוא רק ידע שהוא כן רוצה לגדול תלמיד חכם, וכאשר הוא התאמץ ללמוד הוא הצליח יפה, הוא החליט בלבו שמחר יגיע לחיידר נפתלי חדש, וכך נרדם כשהוא במתח לקראת המחר.

בבוקר כשאבא הציע לו לבוא לטיול, התחנן נפתלי: "אבא אני רוצה ללמוד, אני מבטיח להתאמץ ולא להפריע לאחרים" אמר לאביו המופתע.

לאחר כמה עשרות שנים הוציא לאור רבי נפתלי, הלא הוא הנצי"ב מוולוז'ין, את ספרו הראשון "העמק שאלה", וכשדמעות בפיו סיפר את סיפורו והוסיף: "תארו לכם שהייתי הולך עם אבי לסנדלר ונהפך לכזה, מסתבר שהייתי קובע עיתים לתורה ונותן צדקה ומקפיד על קיום המצוות, וכך הייתי מגיע לעולם הבא רגוע ובטוח, ושם, אוי שם הבזיונות היו נוראים, כן כן הנה הנעליים שעשית ביושר רב, אבל היכן "העמק שאלה" שהיית צריך להוציא לאור?"

 

[אחד יחיד]

שכר המצוות, מבאר הנצי"ב, דומה לרופא המזהיר את החולה לבל יאכל מאכלים מסוימים העלולים להזיק לבריאותו, הרי האזהרה איננה עבור הרופא או לטובתו, הוא לא ינזק אם החולה לא יקיים את ציוויו. אזהרת הרופא לא באה אלא כדי להודיע לחולה את דרכי הטבע: כך וכך יקרה אם תאכל מאכלים אלו ולא תשמע למצוותי. אם החולה יחליט לעבור על ציווי הרופא, הרי הוא הביא על עצמו את עונשו, הרופא אינו המעניש. כך הוא שכר ועונש קיום המצוות או הפרתן, אין זה פקודת מלך כעונש למי שעובר על ציוויו, אלא המצוות מביאות איתן שכר למקיימן ועונש למפירן, כדברי המדרש (פ' ראה) עה"פ ‘ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדָּבָר הַזֶּה בְּסִינַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: (איכה ג, לח) 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב', אֶלָּא מֵאֵלֶיהָ הָרָעָה בָּאָה עַל עוֹשֵׂי הָרָעָה, וְהַטּוֹבָה בָּאָה עַל עוֹשֵׂי הַטּוֹבָה'.

עפי"ז מבאר הנצי"ב את ענין ה'תשובה', היא אינה מחילה של המלך על שעברו על רצונותיו, אלא היא רפואה הנוצרת ע"י שהחולה – עובר העבירה, משפר את מעשיו.

אלא, שאף שהמצוות עצמן מביאות את הרפואה, וכנגדן, העבירות מביאות את המחלה, והקב"ה הוא כביכול כרופא המיידע על הרפואות והמחלות, מכל מקום הוא אינו כרופא המרפא את בן חבירו, שכלל לא איכפת לו אם החולה ימלא אחר ציוויו או יפרן, ברצונו יחלה וברצונו יתרפא, אלא הרי הוא כרופא המרפא את בנו שלו, הרי בוודאי ירצה שבנו יקיים את פקודותיו ויתרפא.אם כן, מבאר הנצי"ב התורה והמצוות של ישראל מקיימים את העולם, ואכן קיומן תלוי בהם בלבד, והם יביאו על עצמם את השכר עבורן, אך הקב"ה מצווה עליהם ומבקש מישראל לקיימן, משום שהם מקיימים את העולם, וע"כ יוסיף להם שכר, כי הרי הוא כרופא המבקש מבנו החולה למלא אחר הוראותיו, אשר מלבד הרפואה עצמה, עוד יוסיף לו מענקים ומתנות.

בזאת נבין, מסיים הנצי"ב, את דברי הגמ' ש'אם בחוקותי תלכו' הוא לשון בקשה, מכיון שהתורה והמצוות הם חוקות שמים וארץ, ע"כ מבקש הקב"ה מישראל שיקיימו אותם, כדי שיהיו מוסדות עולמו וחוקות שמים וארץ קיימין. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

סבו של הנצי"ב, מייסד ישיבת וולאז'ין, הגאון רבי חיים זצ"ל ייסד בישיבתו תקנה מקורית, משמרות של תלמידי הישיבה היו מתחלפות לאורך כל שעות היממה, ולומדים תורה כל העת, לבלתי יפסק קול התורה יומם ולילה… הרי לימוד התורה מחזיק את העולם, וכמי שחש באחריות על העולם כולו, חשש רבי חיים שמא אין בעולם עוד אדם שלומד תורה ברגעים אלו, וכיצד נפקיר את משא העולם ללא תורה…?!

הלילה היה נחלק לשתי משמרות, הראשונה פסקה את לימודה בחצות, ובמקומה נכנסה השניה וחבריה ישבו בבית המדרש עד הבוקר, וכל זה מלבד סדרי הישיבה הרגילים שהיו נשמרים בקפידה יתירה…

ראש הישיבה, הג"ר חיים דאג בעצמו לקיום התקנה. הוא היה מסתובב לפרקים בין הלומדים ומשגיח שילמדו אף בשעות הקטנות של הלילה, הרי משא קיום העולם על כתפיו…

במוצאי יום הכיפורים, עת כולם היו תשושים מהצום ועייפים מהתפילות, היה רבי חיים עצמו יושב ולומד עד חצות הלילה, שמא אין בעולם מי שלומד תורה בשעות אלו, ואין מי שיחזיק את העולם בתורתו…

נכדו הנצי"ב, הקפיד אף הוא לשמור על תקנת סבו מייסד הישיבה. הוא לא ישן בביתו כל השבוע, והיה פוקד את בית המדרש בשתי המשמרות. רק לעת זקנותו היה חוטף שינה עראית בחדרו שבישיבה, והיה מבקר בבית המדרש לפחות ארבע פעמים במשך הלילה, כדי לעודד את הלומדים ולשבח אותם על התמדתם המחזיקה את העולם. (הרב ישראל ליוש)