פרשת בשלח ב :
בעניין מצוות שבת קודם מתן תורה וגדר מלאכת מחשבת
איתא בגמ' סנהדרין (נו.):
"עשר מצות נצטוו ישראל במרה ... דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם", (וע"ע הוריות ח:, שבת פז:). וילה"ק בזה בכמה אנפי:
א. לשיטות שדין ישראל קודם מ"ת היה כבני נח (עיין רש"י ע"ז ג. דהאבות וזרעם דין בן נח להם, וכ"ה לו שם נא., ועי' פרשת דרכים דרוש א'), איך נצטוו על השבת, והלא קיימא לן (שם נח:) "עכו"ם ששבת חייב מיתה", ואם כן תו לא היה להם לקיים מצוה זו, (עיי' ב"ק צא:, רמב"ם פ"ב ה"ב מרוצח ומנ"ח מצוה ל"ד בדבריו, שאל לו לבן נח להרוג עצמו).
ועיין להאור זרוע בפתיחה להל' ערב שבת דהקשה כן, וכתב דלא ניתנה להם השבת אלא לסימנא בעלמא ולא ניתנו הלכותיה עד סיני עי"ש.
ולכאורה אין נראה כדבריו, מגמ' ארוכה בשבת (פ"ז ע"ב) דאיתא שם דלמ"ד במרה נצטוו על השבת קשה איך נסעו מרפידים ביום השבת, ותירצו "אשבת אפקדו אתחומין לא אפקדו", הרי להדיא דציווי גמור נצטוו במרה אלא שלא נצטוו על התחומין אלא על המלאכות, וכך משמע מפשטיה דקרא בהמשך פרשתנו כמ"ש רש"י (ט"ז כ"ב – כ"ח) כשירד המן ביום הששי לחם משנה ושאלו למשה מה יום מיומיים ונזכר משה שלא אמר להם מה שצווהו הקב"ה על השבת, והקב"ה הקפיד ואמר עד אנה מאנתם עי"ש, הרי שנצטוו ממש על השבת.
וכן יש להקשות על החתם סופר בשבת שם, שכתב בשם ספר נחלת יעקב שלא נצטוו במרה אלא לעסוק בהלכותיה של שבת ולא לקיים מצוותיה וכמו פרה אדומה, אך גם זה תמוה מגוף הסוגיה דמוכח שם שנצטוו לקיים מצות השבת ולשומרה כמבואר.
ב. איתא בגמ' (שם נט.) דכל מצווה שנאמרה לבני נח ונשנתה בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח, וכל מצווה שלא נאמרה לבני נח אלא לישראל ונשנתה בסיני - בין לישראל ובין לבני נח נאמרה. ומכיוון ששבת נאמרה במרה (קודם סיני), צ"ע מדוע בני נח אינם חייבים בה עד היום, והלא לאור כלל זה עליהם להיות מחוייבים בה.
ג. יש לחקור בעיקר גדר חיוב שבת קודם מ"ת, שהרי כל יסוד איסור מלאכה נלמד ממעשה המשכן (שבת מט:), ואם כן קודם שהוקם המשכן והוגדרו המלאכות, מהי "מלאכה חשובה" שנאסרה עליהם במרה ?
וצ"ע בכל זה.
