עוד בזה
מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת הוריות דף י עמוד ב
הוא שנתכוין לעבירה כו'. כתבו התוס' למ"ד נמי בן נח מותר בבתו כבר פירשו מעצמן מהרבה עריות עכ"ל ובפ' ד"מ כתבו דאשכחן שסיפר הכתוב בגנות בדבר שעתידה ליאסר דאמרי' לקמן בן נח מותר בבתו ובהוריות אמרו לוט כו' הוא שנתכוין לעבירה ופושעים כו' ע"ש וק"ל:
יפה תואר בראשית פרשה נא סימן י (פרשת וירא)
ובפ"ד דנזיר [שם] למדו מכיון דכל קרא דוישא לוט את עיניו לשון ערוה, אין לומר דלשם שמים נתכוון. וקשה לי מה צורך לזה דאיך אפשר זה, דאפילו למאן דאמר [סנהדרין נח ע"ב] בן נח מותר בבתו, מאחר שהדבר מגונה להם כמ"ש רבינו תם [עי' תוס' נזיר כג ע"א ד"ה ללוט], למה לו לעשות כך. ואפי' תימא דבלוט איירי, היכא מצי מימר דמואב תחלת עיבורו לשם זנות, דהא לא נתכוון לעבירה רק בצעירה אחר שהרגיש בבכירה כשהפיג יינו, כי בבכירה מאי דהוה הוה כדאיתא בנזיר. גם לישנא דר' לוי אם מתחלת עיבורו וכו' משמע דמספקא ליה מילתא. ואי לא פליגי רק במשמעותא דקרא דתרויהו איתנהו, וספיקא דרבי לוי נמי ליתיה אלא בפירושא דקרא, לא הול"ל אלא אם אמר הכתוב שמתחלת עיבורו וכו'. גם הרא"ם ז"ל כתב דפליג. ועוד בין למר ובין למר מה ענין הזכרה זו שם במשא מואב לגבי הזכרת מעלתו וגאונו ומפלתו. ועוד למה כל אחד מהם תפס המקרא וקצרו באופן אחד, מאחר שדעת כולם לקשר מלת בדיו עם ולא כן כדפי'. ועוד למה להם להאריך למר לא היה לשם זנות אלא כו' ולמר לא היה לשם שמים כו', לא הול"ל אלא מתחלת עיבורו היה לשם שמים ולמר לשם זנות, ולא לפתוח בשלילה כאילו היה נראה לכאורה הדבר ההוא דאתא למעוטי. ובשלמא לרבי סימון ניחא, שמפני שמהמקרא נראה שהיה לשם שמים, שאמרה ואיש אין בארץ, גם ממ"ש לתאוה יבקש כו' כדלעיל, לכך אמר שלא היה כן, אבל לרבי הונא מה צריך לומר לא היה לשם זנות, דמהי תיתי, הרי המקראות מורות שהיה לשם שמים. ועוד לרבי סימון קרא דואיש אין בארץ ולתאוה יבקש כו' דמשמע שהיה לשם שמים, מאי עביד להו. ועוד למה תפשו קרא בירמיה ולא בישעיה שקדם הרבה.
ויש לומר דמשום דאמר לעיל [יב] לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו, מייתי נמי האי קרא, דסבירא ליה כפירוש רבי הונא, והוי סייעתיה דבנותיו נתכוונו לשם שמים. אי נמי אמאביהן דקרא דידן קאי, דשמעינן מיניה שנתאווה אביהן להן או הן לו כדלעיל, להכי מייתי האי קרא דמשמע מיניה נמי שהן נתכונו לזנות לדעת אחת, ואם כן הן נתאוו לו, או שנתכוונו לשם שמים, ולפי זה מאביהן היינו שאביהם נתאוה להן. אמנם ענין פלוגתייהו יתכן, דרב הונא סבר דמכיון דקרא אתי לקנטרן שהם מתגאים שלא כדין, ניחא טפי לאוקומי הקנטור בבנים הנמשכים, שאף על פי שתחלת עיבורן לשם שמים, לא כן בניהם אחריהם, וזה להם בושה וכדי בזיון, כי תחת חטה יצא חוח [איוב לא, מ]. ולא יוכלו להתנצלם באומרם שנמשכו לטבע מולידיהם, וכמ"ש בספרי [דברים פי' שמג] גבי ויאמר ה' מסיני בא [דברים לג, ב] הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו עצמה של ערוה שלהם היא, שנאמר ותהרין ב' בנות לוט מאביהן כו'. או שגאונו וגאוותו הוא היותם מזרע לוט אחי אברהם ושעיבורן היה לשם שמים, וקינתרן הנביא כי מה בצע, מאחר שהם השחיתו יחסם. ורבי סימון סבר דאדרבה קינטורן הוא כי שורש יחסם הוא בחרפה ובוז. ועוד דפחיתות עיבורו הוי בין מצד האב ומצד האם. אבל למ"ד לשם שמים לא הוי אלא מצד האם, ולפי שמזה יראה פגם למלכות דוד שהושתלה על ידי רות המואביה, סמך לו כי אין לרות פגם בזה, מאחר שלא אחזה מעשה אבותיה בידיה. או הכוונה לבזותם שנמשכו לשרשם הפחות, וכדי שלא יתנצלו כי הטבע הביאם לזה, אמר שהרי לא כן רות המואביה. אמנם כללותם הם הנבזים שנמשכו אל השורש הרע. ומה שלא קנטר את עמון בזה, לפי שלא היו מתגאים כמואב. ואפשר שסמיכות בזיון זה לגאותם, הוא על דרך מ"ש ז"ל [עי' ב"מ פה ע"ב] אין הגאוה נמצאת אלא בבזוי המשפחה. ור' לוי סבר לאוקומי כולי קרא בחדא גוונא דאתי לבזוינהו מצד השורש ומצד הבנים, דכולי בשבחיה קמיירי. או פרושי קמפרש גאותו מאי היא, שהוא היות תחלת עיבורו, וענין רות ישר בעיני אלהים ואדם. ומה נאה לפ"ז מ"ש בישעיה פי"ו [ה] פסוק והוכן בצדק כסא כו' בין הדבקים, שלא מצאו בו המפרשים טעם לשבח, ולפי זה יתכן שלפי שרות זכתה להדבק במלכות ע"י גמילות חסדים כמ"ש במדרש רות [ב, יד], לזה אמר לפי שהוכן ע"י החסד כסא דוד מרות המואביה, שמענו גאון מואב שמתגאה לאמר שהוא מעולה וחשוב.
