- הודעות
- 4,588
- תודות
- 16,571
- נקודות
- 895
עֹלָה הוּא לַה' רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה' הוּא (שמות כט, יח) רֵיחַ נִיחוֹחַ - נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי (רש"י)
וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה' (שמות כט, כה) לְרֵיחַ נִיחוֹחַ - לְנַחַת רוּחַ לְמִי שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ (רש"י).
בדברי רש"י אנו לומדים על היסוד החשוב בחיי יהודי: 'לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו!'. תכלית הקרבת הקרבנות, וקיום כל המצוות, היא לגרום נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו. מטרה נעלה זו צריכה להיות נר לרגלנו, מתוך התבוננות ברוב וגדלו וטוב, מה שיעורר את הלב לאהבתו, ולעשות רצונו לעובדו בלבב שלם.
מעשה היה באחד מהאנוסים שנתגדל בצוק העיתים בזמן של גזירות שמד, וכמובן שידיעותיו בתורה ובמצוות לא היו מרובים, והנה אנוס זה עזב את מדינת פורטוגל ועלה לשכון בארצנו הק' בעיר הקודש צפת תובב"א. פעם אחת דרש אחד מהרבנים בבתי הכנסת שבצפת על אודות "לחם הפנים" שהיו מקריבים בבית המקדש לפני הקב"ה ועכשיו כאשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשינו שוב אין לו להקב"ה את הריח ניחוח שעל ידי לחמים אלו, כך נאנח ונצטער אותו מגיד בדרשתו על גודל החורבן.
אותו אדם תמים וטהור לב, ציוה לאשתו שבכל יום שישי תכין שתי ככרות לחם נאות ומשובחות, ובכל יום שישי הוא היה הולך לבית הכנסת בשקט ובהצנע בשעה שאין שם איש והניחו לפני הארון -קודש, תוך שהוא עומד ומתחנן כבן המתחטא לפני אביו, ויאמר לפני הקב"ה: הנה נא הואלתי להקריב לפניך שתי לחמים טובים, ובבקשה ממך קח אותם ויערב ויבושם לך מאד. לא עברו שעות רבות עד שבא השמש של בית הכנסת ומצא שם שתי ככרות נאות, הוא לא התמהמה יתר על המידה בדרישות וחקירות, אלא לקחו עמו לביתו בלב שמח שיש לו חלות משובחות לסעודת השבת. בערב כשראה היהודי שהלחמים נעלמו משם, הוא היה בטוח שבוודאי הקב"ה קיבל את מנחתו, ונתמלא אותו אדם שמחה גדולה עד מאד.
עד שבאחד השבועות, הבחין רב בית הכנסת במעשיו של האיש, והוא גער בו שהקב"ה אינו צריך את הלחם שלך, כי הוא אינו גוף. בתוך כך הגיע השמש של בית הכנסת וסיפר שהוא לוקח החלות לעצמו בכל שבוע...
באותה שעה, הגיע לבית הכנסת שליח מיוחד ואמר להרב ההוא בשם האריז"ל: "לך לביתך, וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש - מות תמות, וכבר יצא הכרוז על זה, לפי שביטלת את הנחת רוח שהיה לו להקב"ה, כי מיום שחרב בית המקדש לא היה נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שהאנוס הזה היה מביא את שתי הלחם בתמימות לבו והקריבם לפני היכלו.
תורה שבכתב
וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה' (שמות כט, כה) לְרֵיחַ נִיחוֹחַ - לְנַחַת רוּחַ לְמִי שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ (רש"י).
בדברי רש"י אנו לומדים על היסוד החשוב בחיי יהודי: 'לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו!'. תכלית הקרבת הקרבנות, וקיום כל המצוות, היא לגרום נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו. מטרה נעלה זו צריכה להיות נר לרגלנו, מתוך התבוננות ברוב וגדלו וטוב, מה שיעורר את הלב לאהבתו, ולעשות רצונו לעובדו בלבב שלם.
מעשה היה באחד מהאנוסים שנתגדל בצוק העיתים בזמן של גזירות שמד, וכמובן שידיעותיו בתורה ובמצוות לא היו מרובים, והנה אנוס זה עזב את מדינת פורטוגל ועלה לשכון בארצנו הק' בעיר הקודש צפת תובב"א. פעם אחת דרש אחד מהרבנים בבתי הכנסת שבצפת על אודות "לחם הפנים" שהיו מקריבים בבית המקדש לפני הקב"ה ועכשיו כאשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשינו שוב אין לו להקב"ה את הריח ניחוח שעל ידי לחמים אלו, כך נאנח ונצטער אותו מגיד בדרשתו על גודל החורבן.
אותו אדם תמים וטהור לב, ציוה לאשתו שבכל יום שישי תכין שתי ככרות לחם נאות ומשובחות, ובכל יום שישי הוא היה הולך לבית הכנסת בשקט ובהצנע בשעה שאין שם איש והניחו לפני הארון -קודש, תוך שהוא עומד ומתחנן כבן המתחטא לפני אביו, ויאמר לפני הקב"ה: הנה נא הואלתי להקריב לפניך שתי לחמים טובים, ובבקשה ממך קח אותם ויערב ויבושם לך מאד. לא עברו שעות רבות עד שבא השמש של בית הכנסת ומצא שם שתי ככרות נאות, הוא לא התמהמה יתר על המידה בדרישות וחקירות, אלא לקחו עמו לביתו בלב שמח שיש לו חלות משובחות לסעודת השבת. בערב כשראה היהודי שהלחמים נעלמו משם, הוא היה בטוח שבוודאי הקב"ה קיבל את מנחתו, ונתמלא אותו אדם שמחה גדולה עד מאד.
עד שבאחד השבועות, הבחין רב בית הכנסת במעשיו של האיש, והוא גער בו שהקב"ה אינו צריך את הלחם שלך, כי הוא אינו גוף. בתוך כך הגיע השמש של בית הכנסת וסיפר שהוא לוקח החלות לעצמו בכל שבוע...
באותה שעה, הגיע לבית הכנסת שליח מיוחד ואמר להרב ההוא בשם האריז"ל: "לך לביתך, וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש - מות תמות, וכבר יצא הכרוז על זה, לפי שביטלת את הנחת רוח שהיה לו להקב"ה, כי מיום שחרב בית המקדש לא היה נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שהאנוס הזה היה מביא את שתי הלחם בתמימות לבו והקריבם לפני היכלו.
תורה שבכתב
