- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,455
- נקודות
- 1,280
ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (כה, ל).
מצוות העבודה, לכאורה אין מקומה בפרשה זו, העוסקת בהכנת הכלים והעמדתם לשמש כבית. ויש לעיין מדוע נזכרה מצוה זו של נתינת הלחם כאן.
וכן בפרשת ויקהל נאמר – 'ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' וגו' זהב וכסף ונחשת וגו' וגו', וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה', את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' את השולחן ואת בדיו ואת כל כליו ואת לחם הפנים' וגו' (לה, ד-יג).
וכמו כן נאמר בפרשת פקודי – 'ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' את השולחן את כל כליו ואת לחם הפנים וגו' ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה' (שם לט, לג-מב).
ובכל אלו צריך ביאור מדוע נזכרה מצוות עשיית הלחם בצוותא חדא עם עשיית השולחן.
והנה מצות לחם הפנים, נתפרשה היטב על כל פרטיה בספר ויקרא בפרשת אמור - 'ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות' וגו' (כד, ה).
והיה מקום לומר שפסוק זה שנאמר כאן 'ונתת על השולחן' אינו אלא הזכרה גרידא למצות הלחם שעיקרה תתפרש באמור.
ואולם מצינו שחז"ל למדו בפסוק זה של 'ונתת לחם פנים לפני תמיד', שנתפרש בו פרט דין שלא הוזכר כלל בפרשת לחם הפנים שבאמור. והיינו שמצות לחם הפנים היא, שיהא הלחם על השולחן תמיד בלא הפסק, וכדתנן במנחות 'אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד' (צט:). פירוש שבשעת סידור הלחם לא היו משאירין את השולחן בלא לחם, אלא 'אלו מושכין ועד שלא הגביהו הן מן השולחן אלו מניחין' (רש"י), שנאמר לפני תמיד.
ועד כדי כך חמור דין זה של 'לפני תמיד', שמבואר בגמרא (חגיגה כו) דברגל היו אומרים לכהנים 'הזהרו שלא תגעו בשולחן', שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד (רש"י). הרי שאפילו לצורך טהרתו הוזהרו שלא להפסיק בדין 'לפני תמיד'.
ודין זה שנתפרש רק בספר שמות, לא הוזכר כלל בפרשת לחם הפנים באמור. ולא נראה אפוא לפרש שפסוק זה הוא רק הזכרה גרידא.
וביאור הדברים, על פי היסוד הנשנה רבות בספרנו, של 'פרשה שנשנית' (ראה מאמרי מבוא בראשית כרך א), דשני ענינים או יותר נשנו במצות רבות, וכמו כן במצות לחם הפנים, ומטעם כל ענין וענין נאמר ציווי מיוחד בפרשה נפרדת במקומו כפי הענין. והנוגע לעניינינו, שבכלל מצוות המשכן וסדר עבודתו ישנם שתי סוגי מצוות, יש מצוות שהן באות כחלק ממצות עצם עשיית המשכן וכליו, כלומר שהם בכלל "תבנית המשכן" "ותבנית כל כליו", ומצוות אלו נתפרשו בשמות. ויש מצוות שאינן חלק מעצם צורת המשכן ותבניתו אלא הן באות כסדר עבודה ושרות שנצטוו ישראל לעבוד לפני ה' ולשרתו, ומצוות אלו נתפרשו בויקרא, וכמו מצוות עבודות הקרבנות השונים וכד'.
והיינו, שמצות נתינת לחם על השולחן האמורה כאן, היא מענין מצות עשיית השולחן עצמו, שציווי זה של נתינת הלחם בא כהמשך לציווי עשיית עצם השולחן ועשיית כל כליו, קערותיו, כפותיו, קשותיו, ומנקיותיו. והלחם, כמו כל כלי השולחן, הוא מדיני השולחן וצורת תבניתו. כלומר שגם הלחם בא להשלמת צורתו של השולחן, והיא בכלל מצות עשיית המשכן וכליו, שיהא בו שולחן ערוך בערך לחם לפני ה'. וגם השולחן וגם הלחם שעליו הם בכלל מצוה זו, שסוף דבר עשיית השולחן הוא, להיות ערוך בערכו - ערך לחם לפני ה'.
ומצוה זו של 'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד', היא אכן מצוה לעצמה, [מלבד המצוה האמורה באמור], והיא באה כחלק מדיני תבנית המשכן ותבנית כל כליו, שיהא בו שולחן ושיהא השולחן ערוך בערך לחם לפני ה' וכנ"ל, ומטעם מצוה זו הלחם הוא מצרכי המשכן עצמו, ולא רק מצרכי העבודה, ומטעם מצוה זו נצטוו בויקהל על עשיית הלחם, בכלל הציווי על עשיית עצם המשכן וכל שאר כליו.
אולם בפרשת אמור, באה מצוה זו מענין אחר ושונה, והיינו כמצות עבודה שנצטוו ישראל לעבוד לפני ה', וכענין כל שאר מצוות העבודה לפני ה' שנאמרו בספר ויקרא. וכשם שנצטוו ישראל לעבוד לפני ה' בהקרבת קרבנות על המזבח - כל קרבן ודיניו המפורשים כאן, כך גם נצטוו לעבוד לפני ה' עבודה זו של הבאת לחם הפנים לפני ה'.
ובאותה פרשה אין הלחם בא מדיני השולחן עצמו וממצות עשיית המשכן וכליו, שכן אין מצות המשכן ענין לשם, אלא שם הוא בא כבר אחרי עשיית השולחן, כמצות עבודה ושרות לפני ה' שסדר קיומה הוא על השולחן, לאפות שתים עשרה חלות, לשימם בשתי מערכות "על השולחן הטהור לפני ה'" וכו' - ככל הסדר האמור בפרשה.
ומצוה זו באה כמצות עבודה לפני ה', ומטעם מצוה זו אין הלחם מצרכי המשכן עצמו כלומר ש"אינם מצרכי הבנין", אלא "צורך שולחן גבוה" היינו מצרכי העבודה, ובאמת מטעם מצוה זו גרידא לא היו מצטווים (בפרשת ויקהל) על עשיית הלחם בכלל מצות עשיית המשכן וכליו, שלא נצטוו שם על צרכי עבודה אלא על צרכי המשכן עצמו.
ולפי זה יש כאן עיקר מצוה לעצמה, מלבד המצוה שנתפרשה באמור, ובזה מבואר שפיר הטעם שדין זה ד"לפני תמיד" האמור במצות לחם הפנים בפרשת השולחן, נאמר דווקא כאן, כי פרט דין הוא במצות לחם זו דווקא, ומטעם ענינה הוא בא, ואינו ענין למצות הלחם שבאמור.
והיינו, מכיון שבגדר מצות לחם זו שבפרשת תרומה, עיקר תכלית המצוה הוא עצם הימצאות הלחם על השולחן לפני ה', בא דין זה של 'תמיד' לומר שסדר קיום המצוה הוא 'תמיד', ברציפות ללא הפסק, ובכלל צורת המשכן הוא, שהשולחן יהיה תמיד ערוך בערך לחם לפני ה'.
אולם מצד מצות הלחם שבאמור, אין עצם הימצאות הלחם על השולחן עיקר תכלית המצוה. וכנ"ל שגדר מצות לחם זו הוא מצות עבודה ושרות לפני ה' בהבאת לחם לפניו, ונתינת הלחם על השולחן אינה אלא צורת הקיום של מצות עבודה זו, אולם ההימצאות התמידית והרצופה של הלחם על השולחן אינה חלק מעיקר ענין מצות לחם זו, ואין ענין להזכיר דין "תמיד" זה, השייך למצות הלחם שבתרומה, בפרשת אמור. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
מצוות העבודה, לכאורה אין מקומה בפרשה זו, העוסקת בהכנת הכלים והעמדתם לשמש כבית. ויש לעיין מדוע נזכרה מצוה זו של נתינת הלחם כאן.
וכן בפרשת ויקהל נאמר – 'ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' וגו' זהב וכסף ונחשת וגו' וגו', וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה', את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' את השולחן ואת בדיו ואת כל כליו ואת לחם הפנים' וגו' (לה, ד-יג).
וכמו כן נאמר בפרשת פקודי – 'ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' את השולחן את כל כליו ואת לחם הפנים וגו' ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה' (שם לט, לג-מב).
ובכל אלו צריך ביאור מדוע נזכרה מצוות עשיית הלחם בצוותא חדא עם עשיית השולחן.
והנה מצות לחם הפנים, נתפרשה היטב על כל פרטיה בספר ויקרא בפרשת אמור - 'ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות' וגו' (כד, ה).
והיה מקום לומר שפסוק זה שנאמר כאן 'ונתת על השולחן' אינו אלא הזכרה גרידא למצות הלחם שעיקרה תתפרש באמור.
ואולם מצינו שחז"ל למדו בפסוק זה של 'ונתת לחם פנים לפני תמיד', שנתפרש בו פרט דין שלא הוזכר כלל בפרשת לחם הפנים שבאמור. והיינו שמצות לחם הפנים היא, שיהא הלחם על השולחן תמיד בלא הפסק, וכדתנן במנחות 'אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד' (צט:). פירוש שבשעת סידור הלחם לא היו משאירין את השולחן בלא לחם, אלא 'אלו מושכין ועד שלא הגביהו הן מן השולחן אלו מניחין' (רש"י), שנאמר לפני תמיד.
ועד כדי כך חמור דין זה של 'לפני תמיד', שמבואר בגמרא (חגיגה כו) דברגל היו אומרים לכהנים 'הזהרו שלא תגעו בשולחן', שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד (רש"י). הרי שאפילו לצורך טהרתו הוזהרו שלא להפסיק בדין 'לפני תמיד'.
ודין זה שנתפרש רק בספר שמות, לא הוזכר כלל בפרשת לחם הפנים באמור. ולא נראה אפוא לפרש שפסוק זה הוא רק הזכרה גרידא.
וביאור הדברים, על פי היסוד הנשנה רבות בספרנו, של 'פרשה שנשנית' (ראה מאמרי מבוא בראשית כרך א), דשני ענינים או יותר נשנו במצות רבות, וכמו כן במצות לחם הפנים, ומטעם כל ענין וענין נאמר ציווי מיוחד בפרשה נפרדת במקומו כפי הענין. והנוגע לעניינינו, שבכלל מצוות המשכן וסדר עבודתו ישנם שתי סוגי מצוות, יש מצוות שהן באות כחלק ממצות עצם עשיית המשכן וכליו, כלומר שהם בכלל "תבנית המשכן" "ותבנית כל כליו", ומצוות אלו נתפרשו בשמות. ויש מצוות שאינן חלק מעצם צורת המשכן ותבניתו אלא הן באות כסדר עבודה ושרות שנצטוו ישראל לעבוד לפני ה' ולשרתו, ומצוות אלו נתפרשו בויקרא, וכמו מצוות עבודות הקרבנות השונים וכד'.
והיינו, שמצות נתינת לחם על השולחן האמורה כאן, היא מענין מצות עשיית השולחן עצמו, שציווי זה של נתינת הלחם בא כהמשך לציווי עשיית עצם השולחן ועשיית כל כליו, קערותיו, כפותיו, קשותיו, ומנקיותיו. והלחם, כמו כל כלי השולחן, הוא מדיני השולחן וצורת תבניתו. כלומר שגם הלחם בא להשלמת צורתו של השולחן, והיא בכלל מצות עשיית המשכן וכליו, שיהא בו שולחן ערוך בערך לחם לפני ה'. וגם השולחן וגם הלחם שעליו הם בכלל מצוה זו, שסוף דבר עשיית השולחן הוא, להיות ערוך בערכו - ערך לחם לפני ה'.
ומצוה זו של 'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד', היא אכן מצוה לעצמה, [מלבד המצוה האמורה באמור], והיא באה כחלק מדיני תבנית המשכן ותבנית כל כליו, שיהא בו שולחן ושיהא השולחן ערוך בערך לחם לפני ה' וכנ"ל, ומטעם מצוה זו הלחם הוא מצרכי המשכן עצמו, ולא רק מצרכי העבודה, ומטעם מצוה זו נצטוו בויקהל על עשיית הלחם, בכלל הציווי על עשיית עצם המשכן וכל שאר כליו.
אולם בפרשת אמור, באה מצוה זו מענין אחר ושונה, והיינו כמצות עבודה שנצטוו ישראל לעבוד לפני ה', וכענין כל שאר מצוות העבודה לפני ה' שנאמרו בספר ויקרא. וכשם שנצטוו ישראל לעבוד לפני ה' בהקרבת קרבנות על המזבח - כל קרבן ודיניו המפורשים כאן, כך גם נצטוו לעבוד לפני ה' עבודה זו של הבאת לחם הפנים לפני ה'.
ובאותה פרשה אין הלחם בא מדיני השולחן עצמו וממצות עשיית המשכן וכליו, שכן אין מצות המשכן ענין לשם, אלא שם הוא בא כבר אחרי עשיית השולחן, כמצות עבודה ושרות לפני ה' שסדר קיומה הוא על השולחן, לאפות שתים עשרה חלות, לשימם בשתי מערכות "על השולחן הטהור לפני ה'" וכו' - ככל הסדר האמור בפרשה.
ומצוה זו באה כמצות עבודה לפני ה', ומטעם מצוה זו אין הלחם מצרכי המשכן עצמו כלומר ש"אינם מצרכי הבנין", אלא "צורך שולחן גבוה" היינו מצרכי העבודה, ובאמת מטעם מצוה זו גרידא לא היו מצטווים (בפרשת ויקהל) על עשיית הלחם בכלל מצות עשיית המשכן וכליו, שלא נצטוו שם על צרכי עבודה אלא על צרכי המשכן עצמו.
ולפי זה יש כאן עיקר מצוה לעצמה, מלבד המצוה שנתפרשה באמור, ובזה מבואר שפיר הטעם שדין זה ד"לפני תמיד" האמור במצות לחם הפנים בפרשת השולחן, נאמר דווקא כאן, כי פרט דין הוא במצות לחם זו דווקא, ומטעם ענינה הוא בא, ואינו ענין למצות הלחם שבאמור.
והיינו, מכיון שבגדר מצות לחם זו שבפרשת תרומה, עיקר תכלית המצוה הוא עצם הימצאות הלחם על השולחן לפני ה', בא דין זה של 'תמיד' לומר שסדר קיום המצוה הוא 'תמיד', ברציפות ללא הפסק, ובכלל צורת המשכן הוא, שהשולחן יהיה תמיד ערוך בערך לחם לפני ה'.
אולם מצד מצות הלחם שבאמור, אין עצם הימצאות הלחם על השולחן עיקר תכלית המצוה. וכנ"ל שגדר מצות לחם זו הוא מצות עבודה ושרות לפני ה' בהבאת לחם לפניו, ונתינת הלחם על השולחן אינה אלא צורת הקיום של מצות עבודה זו, אולם ההימצאות התמידית והרצופה של הלחם על השולחן אינה חלק מעיקר ענין מצות לחם זו, ואין ענין להזכיר דין "תמיד" זה, השייך למצות הלחם שבתרומה, בפרשת אמור. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)