מסכת אבות ליקוט - פרק ו' (1 צופה)

[געגועים]

פרק ו - משנה א​

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה... וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן... וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק.

רש"י
שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה. כְּלוֹמַר בְּרַיְתָא הִיא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הִיא שְׁנוּיָה, אֲבָל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא. וּמִתּוֹךְ שֶׁהַלָּלוּ דִּבְרֵי הַגָּדָה הֵן וּמְסַפְּרוֹת בְּעֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה נָהֲגוּ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם שְׁאָר פְּרָקִים הַלָּלוּ שֶׁל מַסֶּכֶת אָבוֹת: וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה. מִן הַשָּׁמַיִם.

שפת אמת
זוכה לדברים הרבה. מה שמלמדנו כן התנא, היינו שיהיה כך פסק הלכה, כעין שמצינו בחגיגה דף ט"ו מאיר בני אומר כו' [- אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א''ל מאי קא עביד הקב''ה א''ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר''מ לא קאמר, א''ל אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר, א''ל אמאי ר''מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, א''ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, אם כך הקב''ה מצטער על דמן של רשעים ק''ו על דמן של צדיקים שנשפך].

חסיד ישר. בילדותי הגיד לי הרבי מאלכסנדר ז"ל הפירוש להיות חסיד ישר ולא חסיד שוטה, כמובן.

ומגלין לו רזי תורה. משמע לשון זה על המלאכים, שאוהבין אותו ומגלין לו.

[וכעי"ז ברש"י סנהדרין (צט:) תורה עומלת לו. שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה מפני שאכף, שכפף פיהו על דברי תורה]

נחלת אבות להרב יוסף משאש
וכן מסופר על דוד המלך ע"ה שאמר (ש"ב כג, ה) בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה, שהקב"ה כרת ברית עמי שאהיה בקי במקרא במשנה במדרש בהלכות באגדות וערוכים ושמורים בכל לבי לעולם (ילקוט שמואל קס"ה - תנא דבי אליהו פ"ג). ועוד אמרו (שם רמז קכ"ט) על פסוק (ש"א יט, יח) וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל, רב הונא בשם ר' יוסי אומר אותה הלילה שברח דוד על פני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה.

ובספר יין לבנון* על משנה זו ד"ה ונעשה כמעין המתגבר הביא משם רז"ל שאמרו על דוד כשהיה דורש היה אומר דברים שלא שמעתם אזן מעולם יעו"ש.

[רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל. וכן דוד הוא אומר (תהלים מ, י) בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם - (ילקוט שמעוני ויקהל בשם מדרש אבכיר) - ויקהל משה].

ועוד ראיתי על ספר זה שנים, מעשה באדם אחד בימי המלך דוד שנסע מירושלים לשילה על ימים מספר, ובחזרתו מצא כי ביתו נשדדה ע"י שודדים מחוט ועד שרוך נעל, ויקבול לפני השופטים והשוטרים, וישיבוהו נחקור ונדרוש אחר השודדים, וכאשר נמצא אותם נוציא בלעם מפיהם ונענישם. האיש לא השקיטו אותו דברים אלו, ויקבול לפני המלך דוד, ויאמר לו: כתוב על ספר כל הנשדד ממך, וכל דבר פגום תרשום עליו שהוא פגום, ויעש כן האיש ויבא את הספר לפני המלך, וילך לו, והמלך קרא את הספר וימצא כתוב אבן שואבת פגומה פגם קטן בסופה, ובאותם הימים היתה אבן השואבת דבר יקר המציאות, אז הכריז המלך כל הנמצאת אתו אבן השואבת יביאה אל המלך ויקח משקלה זהב טהור, והעמיד ממונה על זה בשער המלך, ובתוך ג' ימים הובאו ג' אבנים שואבות מג' בני אדם, ויובאו האנשים והאבנים לפני המלך, וימצא אצל אחד מהם אבן פגומה פגם קטן בסופה, וישאלהו מאין באה לך זאת האבן, ויבהל האיש מהשאלה ונתכרכמו פניו, ויתן עליו המלך בקולו תן תודה מהר, וגם השנים בשמעם דברי המלך באימה נבהלו ואחזתם רעדה, ויביטו שלשתם זה בזה, והמלך הרעים עליהם בקולו התודו רשעים על עונכם, ויודו על חטאתם כי כבדה מאד, כי הם שדדו את בית האיש ועוד בתים אחרים, וחלקו את השלל, ויוציא המלך בלעם מפיהם ויענשם עונש הראוי להם. ועל זה כתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.

וזכה לכל זה בשביל שלמד תורה לשמה, כמ"ש במזמורי תהלותיו בכמה מקומות, ובפרט בתמניא אפי.​

* ספר יין לבנון פי' על אבות מהמשכיל נפתלי הירץ וויזל, קיבל הסכמה מהנוב"י, ואח"כ נודע שהקדיח תבשילו, וחזר בו הנוב"י מהסכמתו, והרבה מגדולי וצדיקי ישראל מצטטים מאמרים משמו בדרך ארץ וכבוד גדול, כי לא ידעו מי האיש.

 

[געגועים]

פרק ו - משנה ג​

הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, יד) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, לה) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב (משלי כח, י), וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

רש"י
אוֹ דָּבָר אֶחָד. שֶׁל טַעַם, דְּסָמִיךְ לְהַאי קְרָא דִּוְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי סָמִיךְ אִידָךְ קְרָא אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד. לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ירמיה נ, לו) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאָלוּ. שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא יט, ל) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נה, יד) בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרָגֶשׁ לִכָּנֵס שָׁם בְּכָל כֹּחוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. נֻסָּח אַחֵר, לָלֶכֶת בִּרְגִישָׁה וּבִמְהִירוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת: וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי. חָשׁוּב כְּמוֹתִי: מְיֻדָּעִי. חָכָם שֶׁלִּי, כְּמוֹ (דּברים א, טו) אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים: וּמַה דָּוִד. שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֲשָׂאוֹ לַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיָה רָשָׁע וְלֹא הָיָה רָאוּי לְכָךְ רַב וְאַלּוּף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים, אָדָם הֶדְיוֹט הַלָּמֵד מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה: וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֶלָּא לַתּוֹרָה, וְלָאו אַצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, אֵין כָּבוֹד בָּא לוֹ לָאָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תּוֹרָה: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. וְלָמָּה הֵן נוֹחֲלִין כָּבוֹד, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם לוֹמְדִין אֶת הַתּוֹרָה וְיוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כְּנַחֲלָה: וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֵין כָּבוֹד זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין וּמַצְרִיכִין לְאָדָם לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁלִּמֵּד לוֹ תּוֹרָה, אֲבָל לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת כְּגוֹן שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי, לֹא: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד וְאֵיזֶה חֲכָמִים תְּמִימִים הַנּוֹחֲלִים טוֹב דְּהַיְנוּ תּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא.

שפת אמת
שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד כו' הלומד מחבירו פרק אחד כו' הקשו הלא התם הוה שני דברים ומנין אות א'. ונראה כי למד מדקראו ב' שמות אלופי ומיודעי, אם כן לדבר א' על כל פנים צריך לקרוא שם א', ואות א' הוה דבר א', כמו כיצד מאברין מעברין בגמרא למדתי דבר א' ע"ש (עירובין דף נ"ד). ובשם הבעש"ט ז"ל איתא [- ובחרושת אבן למלאות, הוא על פי שאמר אא"ז זי"ע זללה"ה לתרץ קושיא עצומה במשנה למסכת אבות הלומד מחבירו פרק אחד וכו' על אחת כמה וכמה, ואמר הוא ז"ל כי מי שלומד מן הצדיק אפילו דבר אחד ואות אחד, יכול האות הזה לפרות ולרבות אצלו. והוא שאמר הכתוב כאן ובחרושת אבן למלאות, היינו כי בצלאל הוא צדיק גדול, אפילו מי שלומד ממנו אות אחת הנקרא אבן כנ"ל בשם ספר יצירה (פרק ד משנה י"ח), כשלומד ממנו, אז הוא למלאות, היינו יכול להתמלאות ממנו בכל חכמה, כי האות ההוא פרה ורבה אצלו כנ"ל (דגל מחנה אפרים תשא) -] משום דדברי תורה פרין ורבין, ונתוסף על אות א' הרבה, מה שאין כן אחיתופל רשע הוה ודבריו לא נפרו ונרבו.

והמפרשים הקשו הלא דוד המלך ע"ה למד מאחיתופל ג' דברים, דלמד ממנו גם העצה לעשות לכבוש התהום (במסכת סוכה דף נ"ג:) [- בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח, ליכא דקאמר ליה מידי, אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו, נשא אחיתופל ק''ו בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה, אמר ליה שרי, כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי וכו'. דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם. ובאגדת דספר שמואל מפורש שמצאו דוד על פני נקב התהום וכתוב בו שהיה שם מששת ימי בראשית (רש"י) - וכיון שחפר דוד אלף וחמש מאות אמה, מצא בה חרש, אמר כל יגיעה זו שיגעתי ואח"כ מצאתי חרש, באותה שעה נתן הקדוש ברוך הוא פתחון פה לחרש ואמר אין זה מקומי, אלא בשעה שנבקעה הארץ ירדתי כאן, אם אין את מאמיני הרי תהום נתון תחתי, נטלו דוד ועלה תהום והציפו, אמר כל מאן דידע למימר מילה למיקמה הדין תהומא ולא מקים ליה יתחנק, והוה תמן אחיתופל ואמר מילה (מדרש שמואל)] ויש לומר לא למד כלל ממנו, רק אחיתופל בעצמו כתב שם ונתנו שם. ועוד יש לומר דזה היה מקודם בימי שאול קראו רבו.

במדב"ר ד, כ; וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב
וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וגו' לֹא נָשְׂאוּ כַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב (במדבר ז, ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו', מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שֶׁנִּתְעַלֵּם הַמִּקְרָא מֵעֵינָיו, מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְדִבְרֵי תוֹרָה זְמִירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (משלי כג, ה) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָן זְמִירוֹת, הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָן, וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו' וְאִיהוּ אַתְיֵיהּ בַּעֲגָלָה. וְהָיָה אֲרוֹנָא טָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא, טָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא. שְׁלַח דָּוִד וְאַיְיתֵי לַאֲחִיתֹפֶל אֲמַר לֵיהּ לֵית אַתְּ אָמַר לִי מַה נַּעֲבֵד לְדֵין אֲרוֹנָא דְּהוּא טָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא וְטָעֵין כַּהֲנַיָא לְרוּמָא וְטָרֵיף לוֹן לְאַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ שְׁלַח שְׁאֵיל לְאִינוּן חַכִּימַיָא דְּמַנִּיתָה. אֲמַר דָּוִד מַאן דְּיָדַע לִמְקִמְתֵיהּ וְלָא קָם לֵיהּ יְהֵא סוֹפָא מִתְחַנְקָא. אָמַר לוֹ דְּבַח קוֹמֵי וְהוּא קָאֵים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַאֲחִיתֹפֶל מִלָּה דְּמֵינוֹקַיָא אָמְרִין בִּכְנִשְׁתָּא בְּכָל יוֹם לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ, וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו', וְדָא רַבְּתָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ דְּבַח קוֹמֵי וְקָאֵים, וּלְכָךְ הָיָה זוֹבֵחַ כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ בַּשְּׁנִיָה שֶׁלֹא יָבוֹא לִידֵי כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו, יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ וגו'. כְּשֶׁחָזַר דָּוִד לִירוּשָׁלַיִם בָּא אֲחִיתֹפֶל וְאָמַר לוֹ: דָּוִד, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִפָּסוּק קָטָן שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִין (במדבר ז, ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו', הַלְוִיִּם נוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן. בַּכָּתֵף הֵם נוֹשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְלֹא עַל עֲגָלָה.

ירושלמי שם
וכן אתה מוצא בשעה שבא דוד לחפור היסודות של בית המקדש חפר אלף וחמש מאות אמה לעומק ולא מצא את התהום, בסוף מצא חרס אחד אמר ליה החרס אין אתה יכול להרים אותי, אמר ליה דוד למה, אמר ליה החרס שאני כבוש על התהום שלא יעלה ויציף את העולם, אמר ליה דוד ומאימתי אתה מונח כאן לכבוש את התהום, אמר ליה משעה שהשמיע ה' קולו בהר סיני בפסוק אנכי וגו' רעדה הארץ ושקעה, ושמו אותי כאן לכבוש את התהום, אף על פי כן לא שמע דוד בקולו והרים את החרס, כיון שהרים את החרס עלה התהום ובקש להציף את העולם, והיה אחיתופל עומד שם, אמר בלבו עכשיו דוד יטבע במים וימות בחנק ואנא מליך, אמר דוד מי שיודע איך להעמיד את התהום כדי שלא ישטוף את העולם ואינו עושה כן יהא סופו למות בחנק, אמר אחיתופל מה שאמר והעמיד את התהום במקומו, התחיל דוד אומר שירה כדי להעלות את התהום... ואף על גב שאחיתופל העמיד את התהום מלשטוף את העולם סופו היה שנחנק, אמר ר' יוסי זה משל בני אדם האומרים [צריך בר נש חשש על לווטייה דרבה אפי' על מגן] צריך לחוש על קללת אדם גדול אפילו כשהיא בחנם, שאינה חוזרת ריקם.
​