יעויין בלבוש (או"ח סי' מ"ז סעי' ו) דקאי על לימוד התורה שלמד ביום האתמול
וז"ל: ועוד דלשון "והערב נא" כו׳ נופל יותר לומר על מה שעבר מעל מה שילמוד, שאנו מתפללין שיערב בפינו כל מה שלמדנו אתמול, שעל כיוצא בזה שייך לומר יותר לשון ערבוב, כלומר שיערב בפינו ולא תשכח ממנו נעימות טעמה, אף על פי שנלמוד היום יותר וטעמים אחרים, נתפלל שלא ידחה טעם מפני טעם כמו שהוא העניין בדברים הנהנין הגשמיים, רק ישאר בפינו ערבות הטעם הראשון עם ערבות הטעם האחרון. נ״ל.

והנה הלבוש מבאר דהוי ברכה אחרונה וז"ל שם ונראה לי שזה הטעם נכון למנהגינו, שאנו מברכין בכל בקר ב׳ ברכות על התורה, כדי שתהא אחת נחשבת לברכה אחרונה על הלימוד שלמד אתמול וכו'.
וא"כ איך שייך להכליל בברכה זו את הצאצאים, (אף דשייך להוציא בברכת הנהנין).​
 
שמעתי בשם הגרח"ק ש"ילד יודע מה ערב על אבא שלו" דהיינו שאם לאבא יש עריבות בלימוד התורה הילד כבר ירגיש וידע שהתוה"ק היא דבר ערב וגם עליו היא תערב ולכן ל"ש להתפלל ע"ז אלא ע"ע ואז ממילא יערב לבניו בעז"ה
 
אני מעתיק מה שכתבתי בעבר על ברכה זו:

"והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאנו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".

הנה בברכה זו ישנם ב' בקשות, הראשונה - שיהיו דברי התורה אהובים וערבים עלינו, ובקשה שניה - שנדע את ה' ותורתו.

וראוי להתבונן מדוע כאשר אנו מבקשים על ערבות ואהבת התורה אין אנו מבקשים על צאצאינו אלא רק עלינו, וכלשון הברכה והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל, אך לעומת זאת כאשר אנו מבקשים על ידיעת התורה אנו מבקשים גם על כל צאצאינו וזרענו, והנה אמרו חז"ל 'אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן' (שבת כג:) ואם אדם אשר רק אוהב רבנן אע"פ שהוא עצמו אינו ת"ח זוכה לבנים ת"ח, כל שכן מי שאוהב את דברי התורה בעצמם ועוסק בהם באהבה, בודאי שיהיו בניו ת"ח.

ולפי"ז יש לפרש כי אין הכוונה שהאדם מבקש שיהיו צאצאיו ת"ח, אלא הוא מבקש כי תהיה התורה ערבה עליו – והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל – ואז בהכרח יהיו בניו ובני כל ישראל יודעים את התורה, ולכן ממשיכים וממילאנהיה אנחנו וצאצאנו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון