מִי וָמִי הַהֹלְכִים/מה התשובה לשאלת פרעה (1 צופה)

[געגועים]

מִי וָמִי הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ

בבעל הטורים: מי ומי ההולכים, אמר פרעה למשה מה אתם מבקשים כל כך ללכת, וכי אתם סבורים ליכנס לארץ, מי ומי ההולכים, כי כולם ימותו במדבר חוץ מיהושע וכלב, מי ומי ההלכים בגימטריא כלב ובן נון, והשיבו משה בנערינו ובזקנינו נלך, כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ולא על יתר מבן ס'.

אולי התשובה לשאלת פרעה בדרך רמז היא שכולם יכנסו לארץ ישראל לעשות הפסח בהר המוריה, כדאי' בתרגום יונתן פ' יתרו: וּטְעָנִית יַתְכוֹן עַל עֲנָנִין הֵי כְּעַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין מִן פִּילוּסִין וְאוֹבֵילִית יַתְכוֹן לְאַתַר בֵּית מוּקְדָּשָׁא לְמֶעֱבַד תַּמָּן פִּסְחָא וּבְהַהוּא לֵילְיָא אֲתֵיבִית יַתְכוֹן לְפִילוּסִין, וזהו כי חג הוי"ה לנו, חג הפסח בחודש שמאיר בו צירוף שם הוי"ה ביושר. ומי ההלכים ויאמר משה בנערינו ס"ת מוריה.​

 

[חכם עתיק]

כמובן שיש לזכור את רובד הפשט הפשוט בפסוק: מִי וָמִי הַהֹלְכִים. לתפיסת פרעה החג הוא פולחן שעושים אותו בהתנתקות מהחיים הפשוטים, וע"ז: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ.

החגיגה שלנו עם ה' היא דווקא בחיק המשפחה הגרעינית.

וכך לדורות, שה לבית אבות. בעולמנו אנו רגילים שלימוד תורה, עבודה רוחנית או כל התקדמות בעבודת ה' – נעשים במסגרת יחסי רב ותלמיד. צריך אבל לזכור, שבימי קדם – קודם תקנת יהושע בן גמלא (בבא בתרא כ"א ע"א) – לא כך היו פני הדברים. כל אב היה אחראי ללמד את בנו תורה. הצורה הראשונית והטבעית של החיבור לד', הוא במסגרת המשפחה. המשפחה מתקבצת יחד, והאב מספר לבנו שד' בחר בנו, ודואג לנו. האב והבן, מסבים יחדיו לסעודת זבח הפסח, ושם – תוך כדי הסעודה – הבן שומע כי אנו שייכים לה', ולישועתו אנו מצפים.

לדורות, התורה הוסיפה בלילה הזה את מצות סיפור יציאת מצרים. זוהי הרחבה של המסר שמונח בסעודת הפסח. כך מצרפים את הילד לאמונה.

גם מצוות הסיפור מתקיימת תוך כדי סעודה. אנו מתחילים בליל הסדר בעשיית קידוש, ואח"כ מאריכים בהגדה עד 'שולחן עורך'. מדוע אין זה הפסק בין הקידוש לסעודה? התשובה היא שההגדה היא חלק בלתי נפרד מהסעודה. כך מביאים את הילד לחיבור לד'. המשפחה כולה יושבת יחדיו בסעודה, ומספרים את סיפור הביטחון בד'.

 

[הצעיר שבחבורה]

ואם בפשט עסקינן, הרי מן הראוי להביא את ביאור המלבי"ם

מי ומי ההולכים. פרעה וכל עע"ז הקדמונים היו חושבים שיש פועל טוב ופועל רע, והיו עובדים לפועל הטובות שיעשה עמהם טובות, ולפועל הרעות לכפר פניו שלא יעשה עמהם רעות, והיתה עבודתם משונה, לפועל הטוב לא זבחו זבחים כי הוא אינו חפץ בדמים ובהרג צאן ובקר, רק באו לפניו עם נשיהם ובניהם וטפם לשמוח לפניו בתופים ובמחולות כאשר רוצה בטוב ובשמחה, ולפועל הרע עבדו בזבחים ובקרבנות לרצות כעסו בדמים, ולא באו לפניו הטף והילדים פן יפגע בם ברעתו או ירצה שישחטום על מזבחו, כי רוצה בזבחי אדם, וע"ז שאל פרעה מי ומי ההולכים, כי אם תהיה עבודתם לפועל טוב ילכו גם הטף והנשים, אבל לא יקחו עמהם המקנה והצאן, ואם יעבדו לפועל רע ילכו המקנה והצאן ולא הנשים והטף:

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך. היא תשובה כללית ר"ל שנלך כלנו, ועתה הסב פניו אל שאלת פרעה השיב בבנינו ובבנותינו, וגם בצאננו ובבקרנו נלך, והגם שאצלך יש בזה סתירה, אין זה אצלנו כי חג ה' לנו, ואלהינו אל אחד מאתו הרעות והטובות ויצדקו בין זבחי רצון ועולות נדבה בין השמחה עם הנשים והטף, ששניהם נכללו בשם חג שמורה השמחה ומורה הבאת הקרבנות, וכמ"ש באילת השחר [כלל תקמ"ה]:​