- הודעות
- 223
- תודות
- 738
- נקודות
- 91
לדיון המקורי
מדוע כל משליך עץ ארז ואזוב אינו נחשב שורף
הקטע מ"מגדלות מרקחים" עוסק בשאלה מדוע הכהן המשליך את עץ הארז, האזוב ושני התולעת לתוך שריפת הפרה האדומה צריך לכבס את בגדיו ולטמא עד הערב, הרי כבר נאמר לגבי השורף את הפרה שהוא חייב בכך. הקושי נובע מכך שהמשליך לכאורה נחשב "שורף" בעצמו, ולכן לכאורה אין צורך בפסוק נפרד לגביו.
הקטע מציע מספר פתרונות לקושי הזה:
1. השלכה באוויר: מיישב על פי הדעה שאם השלהבת קלטה את העץ, הוא כשר. במקרה כזה, ההשלכה לא באמת מסייעת לשריפה עצמה, כי העצים כבר נשרפים באוויר. לכן, הטומאה היא רק מדין "משליך" ולא מדין "שורף".
2. שני תולעת אינו "עץ": הוא מציע ששני התולעת, שהוא צמר צבוע, אינו נחשב "עץ" כשר לשריפה. אף על פי שמצווה להשליך אותו, הוא לא באמת משפיע על תהליך השריפה. לכן, הטומאה של הכהן המשליך אותו היא רק מדין "משליך" ולא מדין "שורף".
3. קירוב משמעותי של זמן השריפה: הוא מציע שכדי להיחשב "שורף" מטמא, צריך שהפעולה שלו תקרב משמעותית את סיום השריפה. אם העץ מושלך כשהפרה כבר קרובה לסיום השריפה, אין טומאה מדין "שורף" אלא רק מדין "משליך".
בקיצור, ה"מגדלות מרקחים" מנסה להסביר מדוע המשליך מקבל דין נפרד, על אף שהוא לכאורה חלק מתהליך השריפה. ההסברים מתמקדים בכך שההשלכה לא תמיד מסייעת ישירות לשריפה, או שהחומר המושלך אינו נחשב כחומר בעירה רגיל. כמו כן, הוא מציע שההשפעה על משך השריפה צריכה להיות משמעותית כדי להיחשב כ"שורף" מטמא.
מקור: AI אוצר
מדוע כל משליך עץ ארז ואזוב אינו נחשב שורף
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב. והשורף אתה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב (יט ו-ח)
בספרי מבואר ש"וכבס בגדיו הכהן" האמור בפסוק ז' היינו הכהן המשליך את האזוב האמור לעיל בפסוק ו', ויש מקשים, הרי כבר נאמר לקמן שהשורף את הפרה יכבס בגדיו, וכתב הרמב"ם בהלכות פרה פ"ה ה"ד, איזהו שורף, זה המסייע בשעת שריפה כגון המהפך בשר "והמשליך עצים" וכו', אם כן כל משליך עץ ארז תיפוק ליה משום שהוא שורף ממש, ולמה לי קרא מיוחד שהוא מטמא בגדים. [וכן קשה ביומא מב: דהיסח הדעת פוסל בשריפה ואינו פוסל בהשלכת עץ ארז, ותיפו"ל דמשליך הוי שורף].
ויש ליישב לדעת רבי חנין אמר רב ביומא מא: שעץ ארז ושני תולעת שקלטתן שלהבת כשרה, והרי באופן זה השלכתן אינה מסייעת לשריפת הפרה עצמה, כיון שכבר נשרפו באויר, ואם כן אין שייך טומאה מדין מתעסק בשריפת הפרה, רק מדין משליך. אמנם עדיין קשה למ"ד שם שאם קלטתן השלהבת פסולה.
ויש ליישב דהנה מבואר בפרה פ"ד מ"ג שאם שרף את הפרה בכל עצים אפילו בקש ואפילו בגבבא כשרה, והנה לגבי שריפת פרים הנשרפים מצדד הראב"ד על התו"כ ויקרא דבורא דחובה פרק ה' שאף על פי שנשרפים בקש וגבבא, מכל מקום צריכים דוקא גידולי קרקע דומיא דעצים, עי"ש. ולפי זה לכאורה גם בפרה אדומה אין שורפים אלא בגידולי קרקע. ומעתה נראה דאמנם האזוב ועץ הארז הם גידולי קרקע וכשרים לשריפת הפרה, אבל הלשון של זהורית שהיא מצמר הצבוע בתולעת שני, אין זה גידולי קרקע. ואמנם גזירת הכתוב היא שמשליכים אותו לתוך שריפת הפרה, אבל באמת אינו יכול להועיל מדין שורף את הפרה שאינו אלא בעצים. והנה הרמב"ם פרה פ"ג ה"ב כתב שאם השליך את העץ ארז ואזוב ושני תולעת בזה אחר זה יצא. אם כן נפקא מינה, כשהשליך בזה אחר זה, שבגדים שלבש רק בשעת השלכת הלשון של זהורית אינם טמאים מצד שורף, כיון שאינו כשר בתורת עצים לשריפת הפרה, ומה שהפרה נשרפת על ידו אין בזה קיום דין שריפת הפרה כדינה, רק אינו פוסל כיון שמצוותו בכך, אבל אין שייך טומאה אלא מדין משליך.
עוד יש ליישב, דהנה הרמב"ם שם כתב שהמהפך באש או בבשר נחשב שורף, והנה מצינו בשבועות יז: אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה, היכי דמי אי דלא הפך לה לא מיעכלי פשיטא, ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד, לא צריכא דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא. וכתב הריטב"א שם, שדוקא כשהיה עומד להתעכל רק לאחר ב' שעות חייב על הקירוב, אבל אם היה עומד להתעכל בתוך שעה והוא קירב יותר, לא עשה כלום. אם כן יש לומר שגם לגבי שורף פרה אינו מטמא בגדים אלא אם כן קירב את שריפת הפרה מתרתי שעי לחדא שעתא, אבל בפחות מכך אינו כלום. מעתה אם השליך העץ ארז והאזוב כאשר הפרה כבר היתה קרובה להתעכל, אין טומאה מדין שורף הפרה, רק מדין משליך עץ ארז, שהוא כשר עד שיעשה אפר כמ"ש הרמב"ם פ"ג ה"ב.
הקטע מ"מגדלות מרקחים" עוסק בשאלה מדוע הכהן המשליך את עץ הארז, האזוב ושני התולעת לתוך שריפת הפרה האדומה צריך לכבס את בגדיו ולטמא עד הערב, הרי כבר נאמר לגבי השורף את הפרה שהוא חייב בכך. הקושי נובע מכך שהמשליך לכאורה נחשב "שורף" בעצמו, ולכן לכאורה אין צורך בפסוק נפרד לגביו.
הקטע מציע מספר פתרונות לקושי הזה:
1. השלכה באוויר: מיישב על פי הדעה שאם השלהבת קלטה את העץ, הוא כשר. במקרה כזה, ההשלכה לא באמת מסייעת לשריפה עצמה, כי העצים כבר נשרפים באוויר. לכן, הטומאה היא רק מדין "משליך" ולא מדין "שורף".
2. שני תולעת אינו "עץ": הוא מציע ששני התולעת, שהוא צמר צבוע, אינו נחשב "עץ" כשר לשריפה. אף על פי שמצווה להשליך אותו, הוא לא באמת משפיע על תהליך השריפה. לכן, הטומאה של הכהן המשליך אותו היא רק מדין "משליך" ולא מדין "שורף".
3. קירוב משמעותי של זמן השריפה: הוא מציע שכדי להיחשב "שורף" מטמא, צריך שהפעולה שלו תקרב משמעותית את סיום השריפה. אם העץ מושלך כשהפרה כבר קרובה לסיום השריפה, אין טומאה מדין "שורף" אלא רק מדין "משליך".
בקיצור, ה"מגדלות מרקחים" מנסה להסביר מדוע המשליך מקבל דין נפרד, על אף שהוא לכאורה חלק מתהליך השריפה. ההסברים מתמקדים בכך שההשלכה לא תמיד מסייעת ישירות לשריפה, או שהחומר המושלך אינו נחשב כחומר בעירה רגיל. כמו כן, הוא מציע שההשפעה על משך השריפה צריכה להיות משמעותית כדי להיחשב כ"שורף" מטמא.
מקור: AI אוצר
