פסח, חודש ניסן מדוע כפלה התורה דין אכילת מצה שבעה ימים? (1 צופה)

[גרינפלד]

שמות יג, ו-ז:
שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה׃
מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃

ולכאורה יש כאן כפילות ברישא של הפסוקים; ועי' אוצר מפרשי התורה.

ובשם הגר"א [כמדומה בקול אליהו] כתבו שהפסוק השני - המכוון הוא שיעשה שאחרים יאכלו, וזהו יֵֽאָכֵ֔ל; ויש כאן רמז לקימחא דפיסחא;
ולכן בפסוק השני כתוב מַצּוֹת֙ מלא, כי צריך לדאוג שלאחרים יהיה בשפע; משא"כ בפסוק הראשון שזה לעצמו - זה בצמצום מַצֹּ֑ת.
אכן זה בדרך דרוש.

והגר"ח פינשטיין (שיעור חומש בא תשפ"ב) ביאר שהפסוק הראשון שכתוב בלשון ציווי - הוא לפי מה שמובא מהגר"א שיש מצווה קיומית לאכול מצות כל שבעת הימים;
והפסוק השני רק אומר שזאת תהיה האכילה בפסח, ולדייק איסור חמץ.
ומוסיף, שלכן בפסוק הראשון כתוב חסר, כי צריך דווקא מצה כשרה [אינני יודע אם הכוונה לאפוקי מצה עשירה, או מצה לא שמורה]; משא"כ בפסוק השני כתוב מלא, כי כל מצה שאינה חמץ - מותרת.
​

ועי' גור אריה.

מש"כ בפרשת בא​