שיחות מהמשגיחים, תמיהות של ההורים והסבים, פקפוק רב אצל הרבנים.
כל אלה הם העומדים על שאלת השאלות – מה פשר קצב ההתקדמות האיטי הכל כך הזוי בעולם הישיבות.
כיצד יכול להסתיים זמן חורף שלם בו בזמן שבחורים סיימו בסדר בן ארבע שעות, רק ארבעה דפים או חמישה ומקסימום שישה – איך? מדוע? מתי יגיע לסיומו הטרלול והטירוף ההזוי הזה?
פשוט וברור.
התשובה היא מיניה וביה ולא קשורה לשום סיבה חיצונית.
צריך להבין שכל הבחורים הללו אין להם כל כך מה להפסיד, הם מילא לא זוכרים את הויכוחים הארוכים והמתישים של שבוע שעבר, הם ממנ"פ לא מתכוננים לסכם את גישותיהם בסוגיות הנלמדות, בין כה וכה הם עוד שבוע יזכרו את כל הסוגיות בעירפול מוחלט.
אם כך – מה ניתן לדרוש מהם?
הרי אין להם מה להפסיד, אין להם בשביל מה לרוץ ולהתקדם, אין ובטוח שלא יהא משהו ייחודי שמחכה להם בהמשך שהם מרגישים צורך ללמוד גם אותו.
כל פירצה שתביא אותם שוב לגדר 'מיגו כח הטענה' 'מהות המוחזקות' 'גדר הפה שאסר' וכיוצ"ב – תפיח רוח חיים בנשמתם הכבויה למחצה.
צריך להסביר לבחורים שלא כך לומדים, אי אפשר להסביר מה זה 'חוב' בלי לעיין ארוכות בסוגיות הרבות כגון: פריעת בעל חוב מצוה, שיעבודא דאורייתא, בעל חוב מאחר שקדם וגבה, בעל חוב למפרע הוא גובה, שיעבודא דרב נתן, שעבוד הגוף והנכסים, מכירת שטרי חוב, עריבות, בעל חוב הגובה את השבח, הקדש וכו' מפקיעים מידי שיעבוד, מזיק שיעבודו של חברו, תופס לבעל חוב כשאינו חב לאחרים, גר שמת והניח נכסים משועבדים, דאיקני, שורף שטרות חברו ועוד.
אין יכולת לנתח את מהות הקניינים בכללות, בלא עיון בשלל הקניינים וכיצד הם נכנסים תחת היסוד המתבאר כגון הבאת שלל אופני הקניינים כמשיכה, מסירה, הגבהה, אודיתא, אגב, חצר, יד, ארבע אמות, כלים, חזקה, סיטומתא, רכוב, מנהיג, הבטה, חליפין, מעמד שלשתן, שטר, תלישה, יצירה, וכן בהתחלקות סוגי הקניינים עפ"י הדבר הנקנה שהלא ישנם מעשי קנין המיועדים במיוחד בעבור מטלטלין, יש קנינים מיוחדים בדווקא לקרקעות, יש צורות קנין שנתקנו לעבד כנעני ועבד עברי, וכן יש חילוקים בהאדם הקונה האם הוא ישראל או גוי, וכך דיני הקניינים עצמם כמו כלתה קניינו, דבר שאין בו ממש, דבר שלא בא לעולם, קנין דברים וכיוצ"ב.
אי אפשר לדעת 'מהו שטר' בלי לדעת את כללות הסוגיות העוסקות בהעניין, כגון שטרך בידי מאי בעי, שטר כמוחזק וכגבוי, נמחק שטרו, עדיו בחתומיו זכו לו, מפיהם ולא מפי כתבם, מכירת שטרות, שניים אדוקים בשטר, אין שטר לאחר מיתה, כבישנא לשטרא, ירשו שטר חוב ועוד הרבה.
אין שום דרך וצורה להגדיר מהי 'מלאכה' בשבת וכיצד זה מתחלק מה'עבודה' של יום טוב – בלא עיון מעמיק בכלל הנתונים שבסוגיא כגון: כל המקלקלין פטורים, דבר שאינו מתכוון, מתעסק, פסיק רישא דלא ניח"ל, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכה בגרמא, עשיית כלל המלאכה, בר קיימא ועוד.
כיצד תדעו מה זה 'מיגו' בלי לדעת בצורה מקיפה את המושגים מיגו לחצי טענה, טענינן במיגו, מיגו מממון לממון, מיגו להוציא ולהחזיק, מיגו למפרע ולהבא, מיגו לאפטורי משבועה ולחייב, וכך האם מיגו אמור דוקא בבע"ד ולא בעדים ועוד.
כיצד אפשר להתיימר להסביר באורך מה זה 'טענה' בלא לדעת את הסוגיות הנוגעות בדבר כגון ברי ושמא, טוען חוזר וטוען, טענינן, הוחזק כפרן, טענו בחיטים והודה לו בשעורים, הודאת בעל דין, הפה שאסר ומשיב אבידה וכך מיגו.
בקיצור – אי אפשר להפריח בכל איזה משפט בתוס' סברא פורחת באויר חסרת ביסוס, אי אפשר לערוך ויכוח ממושך על מספר מילים בריטב"א ואיזה פלוגתא שלו עם רשב"ם ובהכי כבר רואים שנח' 'מהו שטר', לא ניתן לנהל שיח ער באמצעות לשונות הראשונים בסוף בבא בתרא המוכיחות למעלה מכל ספק מה המחייב בהלואה, עצם פטורו של עד אחד מוכיח על מהותם של העדים, וכן עצם זה שאפשר למכור חובות מכריח יסוד בחובות וכיוצ"ב טובא.
זה פשוט לא עובד ככה!
עלינו ללמוד כל סוגיא בהיקף כללי של כל ה"נושא" המדובר שרק אם יושלמו לנו כל חלקי הפאזל לתמונה אחת שלימה, רק אז נוכל לבאר עומק דרכה של תורה שכאשר תובהר לנו התמונה כצורתה הנכונה ולא כנקודות לא ברורות המצורפות יחד – אזי נוכל לקבוע מהי מידת ההיגיון שעליה הושתתו אדני הסוגיא, ולא נאמר סתם בכל סוגיא פרטית כל מיני סברות הפורחות באוויר ביסוד דינים שאין לנו מושג בהם ובתולדותיהם, דאם כן נמצאנו מוסרים בירור בדין מסויים בזמן שחלק מאותו הדין סותר את מה שאנו רוצים לבאר ביסודו, והוא נסתר מיניה וביה.
כל אלה הם העומדים על שאלת השאלות – מה פשר קצב ההתקדמות האיטי הכל כך הזוי בעולם הישיבות.
כיצד יכול להסתיים זמן חורף שלם בו בזמן שבחורים סיימו בסדר בן ארבע שעות, רק ארבעה דפים או חמישה ומקסימום שישה – איך? מדוע? מתי יגיע לסיומו הטרלול והטירוף ההזוי הזה?
פשוט וברור.
התשובה היא מיניה וביה ולא קשורה לשום סיבה חיצונית.
צריך להבין שכל הבחורים הללו אין להם כל כך מה להפסיד, הם מילא לא זוכרים את הויכוחים הארוכים והמתישים של שבוע שעבר, הם ממנ"פ לא מתכוננים לסכם את גישותיהם בסוגיות הנלמדות, בין כה וכה הם עוד שבוע יזכרו את כל הסוגיות בעירפול מוחלט.
אם כך – מה ניתן לדרוש מהם?
הרי אין להם מה להפסיד, אין להם בשביל מה לרוץ ולהתקדם, אין ובטוח שלא יהא משהו ייחודי שמחכה להם בהמשך שהם מרגישים צורך ללמוד גם אותו.
כל פירצה שתביא אותם שוב לגדר 'מיגו כח הטענה' 'מהות המוחזקות' 'גדר הפה שאסר' וכיוצ"ב – תפיח רוח חיים בנשמתם הכבויה למחצה.
צריך להסביר לבחורים שלא כך לומדים, אי אפשר להסביר מה זה 'חוב' בלי לעיין ארוכות בסוגיות הרבות כגון: פריעת בעל חוב מצוה, שיעבודא דאורייתא, בעל חוב מאחר שקדם וגבה, בעל חוב למפרע הוא גובה, שיעבודא דרב נתן, שעבוד הגוף והנכסים, מכירת שטרי חוב, עריבות, בעל חוב הגובה את השבח, הקדש וכו' מפקיעים מידי שיעבוד, מזיק שיעבודו של חברו, תופס לבעל חוב כשאינו חב לאחרים, גר שמת והניח נכסים משועבדים, דאיקני, שורף שטרות חברו ועוד.
אין יכולת לנתח את מהות הקניינים בכללות, בלא עיון בשלל הקניינים וכיצד הם נכנסים תחת היסוד המתבאר כגון הבאת שלל אופני הקניינים כמשיכה, מסירה, הגבהה, אודיתא, אגב, חצר, יד, ארבע אמות, כלים, חזקה, סיטומתא, רכוב, מנהיג, הבטה, חליפין, מעמד שלשתן, שטר, תלישה, יצירה, וכן בהתחלקות סוגי הקניינים עפ"י הדבר הנקנה שהלא ישנם מעשי קנין המיועדים במיוחד בעבור מטלטלין, יש קנינים מיוחדים בדווקא לקרקעות, יש צורות קנין שנתקנו לעבד כנעני ועבד עברי, וכן יש חילוקים בהאדם הקונה האם הוא ישראל או גוי, וכך דיני הקניינים עצמם כמו כלתה קניינו, דבר שאין בו ממש, דבר שלא בא לעולם, קנין דברים וכיוצ"ב.
אי אפשר לדעת 'מהו שטר' בלי לדעת את כללות הסוגיות העוסקות בהעניין, כגון שטרך בידי מאי בעי, שטר כמוחזק וכגבוי, נמחק שטרו, עדיו בחתומיו זכו לו, מפיהם ולא מפי כתבם, מכירת שטרות, שניים אדוקים בשטר, אין שטר לאחר מיתה, כבישנא לשטרא, ירשו שטר חוב ועוד הרבה.
אין שום דרך וצורה להגדיר מהי 'מלאכה' בשבת וכיצד זה מתחלק מה'עבודה' של יום טוב – בלא עיון מעמיק בכלל הנתונים שבסוגיא כגון: כל המקלקלין פטורים, דבר שאינו מתכוון, מתעסק, פסיק רישא דלא ניח"ל, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכה בגרמא, עשיית כלל המלאכה, בר קיימא ועוד.
כיצד תדעו מה זה 'מיגו' בלי לדעת בצורה מקיפה את המושגים מיגו לחצי טענה, טענינן במיגו, מיגו מממון לממון, מיגו להוציא ולהחזיק, מיגו למפרע ולהבא, מיגו לאפטורי משבועה ולחייב, וכך האם מיגו אמור דוקא בבע"ד ולא בעדים ועוד.
כיצד אפשר להתיימר להסביר באורך מה זה 'טענה' בלא לדעת את הסוגיות הנוגעות בדבר כגון ברי ושמא, טוען חוזר וטוען, טענינן, הוחזק כפרן, טענו בחיטים והודה לו בשעורים, הודאת בעל דין, הפה שאסר ומשיב אבידה וכך מיגו.
בקיצור – אי אפשר להפריח בכל איזה משפט בתוס' סברא פורחת באויר חסרת ביסוס, אי אפשר לערוך ויכוח ממושך על מספר מילים בריטב"א ואיזה פלוגתא שלו עם רשב"ם ובהכי כבר רואים שנח' 'מהו שטר', לא ניתן לנהל שיח ער באמצעות לשונות הראשונים בסוף בבא בתרא המוכיחות למעלה מכל ספק מה המחייב בהלואה, עצם פטורו של עד אחד מוכיח על מהותם של העדים, וכן עצם זה שאפשר למכור חובות מכריח יסוד בחובות וכיוצ"ב טובא.
זה פשוט לא עובד ככה!
עלינו ללמוד כל סוגיא בהיקף כללי של כל ה"נושא" המדובר שרק אם יושלמו לנו כל חלקי הפאזל לתמונה אחת שלימה, רק אז נוכל לבאר עומק דרכה של תורה שכאשר תובהר לנו התמונה כצורתה הנכונה ולא כנקודות לא ברורות המצורפות יחד – אזי נוכל לקבוע מהי מידת ההיגיון שעליה הושתתו אדני הסוגיא, ולא נאמר סתם בכל סוגיא פרטית כל מיני סברות הפורחות באוויר ביסוד דינים שאין לנו מושג בהם ובתולדותיהם, דאם כן נמצאנו מוסרים בירור בדין מסויים בזמן שחלק מאותו הדין סותר את מה שאנו רוצים לבאר ביסודו, והוא נסתר מיניה וביה.
