אחרי מות מדוע מערבין את הדם הפר והשעיר להזאות על הקרנות (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב (טז יח)

במשנה ביומא פ"ה ה"ד, מבואר שאת המתנות בקודש הקדשים ועל הפרוכת, עושין מדם הפר בפני עצמו ומדם השעיר בפני עצמו. אבל להזאות שעל קרנות המזבח ועל טהרו, מערבין את דם הפר ואת דם השעיר, ויש לעיין בטעם הדבר. והנה לקמן כתיב "וכיפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר, ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר". ופירש רש"י ביומא סא. שכיפרו על טומאה שאירעה בין בקודש הקדשים כשנכנס לשם טמא, ובין בהיכל כשנכנס לשם טמא, ובמזבח כשהקטיר שם טמא. וכתבו התוס' שם ס: ד"ה וכפר, שכל מתנה, כיפרה על אותו המקום שניתן בו המתנה, דהיינו שהמתנות שניתנו מן הדם בקודש הקדשים, כיפרו על טומאה שאירעה בקודש הקדשים, והמתנות שניתנו על הפרוכת בהיכל, כיפרו על טומאה שאירעה בהיכל, ומתנות המזבח כיפרו על טומאה שהיתה במזבח הפנימי וכו'.

והנה לענין טומאת המזבח, כתב רש"י בחולין קלא: דבעל כרחך אין הכוונה על חיוב משום טמא שנכנס למקדש, דא"כ הרי זה בכלל טומאת ההיכל שהרי המזבח הוא בהיכל, אלא הכפרה על טמא ששימש במזבח, מצד האיסור לעבוד עבודה בטומאה, וכ"כ התוס' ביומא שם. והרי האיסור של טמא ששימש שייך רק בכהנים ולא בזר, שהרי רק הכהנים הם בני עבודה, וזר ששימש בטומאה אינו חייב משום טומאה, כמ"ש התוס' ביבמות לב: ד"ה בעל מום. ולפי זה הקשה בספר מעשי למלך לרבי ישעיה זילברשטיין מויטצען זצ"ל, בהלכות ביאת מקדש פ"ט הי"א סוף אות ב', הרי הפר היה מכפר על הכהנים, והשעיר על ישראל, א"כ בשלמא הפר היה מכפר על המזבח על כהן ששימש, אבל השעיר שהוא של ישראל, למה צריך כפרה על המזבח, הרי לא משכחת לה עבירה זו בישראל. וצריך לומר דכל ישראל ערבים זה בזה, דכולם כחד הם, ולכן גם ישראל צריכים להביא כפרה על מה שהכהנים שימשו בטומאה.

ומעתה מובן היטב, דהכפרה לפני ולפנים ובהיכל, שהיא על כניסה למקומות הללו בטומאה, הלא לזה שייך חיוב גם לישראל אם נכנס לשם בטומאה, ולכן צריכים הכהנים כפרה בפני עצמם על מה שהם חטאו, וישראל בפני עצמם על מה שהם חטאו בנפרד. אבל במזבח הרי לא שייך חטא זה בישראל כלל, רק מצד שהם ערבים על חטא הכהנים, שהם חשובים כאחד עמהם, א"כ הוי חדא כפרה על אותו החטא, ושפיר מערבין לקרנות לעשות הזאה אחת מדם הפר והשעיר כאחד, כי אין כאן ב' כפרות רק כפרה אחת על חטא אחד ממש.
​

◆ ◆ ◆​

ובעיקר דברי רש"י הנ"ל דהכפרה במתנות המזבח הם על טמא ששימש, תמהו התוס' בשבועות יג: והתוס' ישנים ביומא שם, הרי פר ושעיר של יוהכ"פ מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו של נכנס למקדש טמא או אכל קודש טמא שהם בכרת, וכדאמרינן בשבועות ב. במשנה, וילפינן לה בגמ' שם, ולא מצינו בשום מקום שמכפר על טמא ששימש.

ובדעת רש"י יש לומר, דמלבד מה שהקרבנות מכפרים על האדם החוטא, הנה מלשון הכתוב "וכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח" נראה שהמקדש והמזבח עצמו צריך כפרה, והיינו דאיכא פגם במזבח בטומאה שאירעה בו, שהוא צריך חיטוי בדם לטהר ולכפר אותו, וכן לשון הכתוב "וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל". וכן מצינו במילואים (שמות כט לו) "וחטאת על המזבח בכפרך עליו". וכן ביחזקאל (מג כו) "שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו". ומה שהמתנות של פר ושעיר שיוהכ"פ מכפרים על טומאה שאירעה באותו המקום וכנ"ל, זה שייך לחיטוי של המקדש והמזבח עצמם, דמצד הכפרה של הגברא, הרי היא ככל חטא שהכפרה בהזאה על המזבח ואין שייכות בין מקום הכפרה שהוא המזבח לבין מקום שנעשה בו החטא, כגון חילול שבת ואכילת חלב וכיוצא בזה, שהחטא נעשה בכל מקום שהוא. ורק מצד הכפרה והטהרה של המקדש והמזבח, החיטוי הוא על ידי הזאות עליו. וא"כ י"ל דנהי דהכפרה על האדם היא רק מטומאת מקדש וקדשיו, מ"מ הכפרה על המזבח עצמו, היא מכל טומאה, גם מכהן ששימש במזבח.

ובזה מיושבת קושיית מהרש"א ביומא שם, על דברי רש"י דהכפרה לפני ולפנים היא על טמא שנכנס לשם, הרי כבר נתחייב בכניסתו לעזרה ולהיכל בטומאה. אכן להנ"ל אתי שפיר, כי אמנם האדם עצמו חייב על מה שנכנס להיכל, אבל מ"מ קדש הקדשים עצמו נפגם במה שהיה בו אדם טמא, וצריך חיטוי בפני עצמו.

[והעיר הגר"ח יוזו'ק שליט"א, דא"כ למה הוצרך רש"י בחולין לומר דמיירי שעבד במזבח בטומאה "בלא שהייה", דלכך לית ביה משום ביאת מקדש, ואם הנידון הוא לכפר על המזבח ולא על הגברא, א"כ אף אם התחייב הגברא משום ביאת מקדש, מ"מ בעינן כפרה מיוחדת על המזבח, וצ"ע].​

 

[גרינפלד]

וא"כ י"ל דנהי דהכפרה על האדם היא רק מטומאת מקדש וקדשיו, מ"מ הכפרה על המזבח עצמו, היא מכל טומאה, גם מכהן ששימש במזבח.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וברש"י כת"י מנחות צב. פירש, דהא דכתיב הכא "על המזבח יכפר", היינו "שנגע במזבח", ולכאורה הדבר לפלא איזה חיוב יש על נגיעה במזבח. ויש לפרש, דהנה בפרשת תצוה (כט לז) נאמר, "כל הנוגע במזבח יקדש", וחז"ל דרשו בזבחים פג: דהכוונה שקרבנות הנוגעים במקדש מתקדשים לענין שאם עלו לא ירדו, אמנם בתרגום יונתן תרגם, שהכהן הקרב למזבח מבני אהרן יתקדש, וכן כתבו מפרשי הפשט החזקוני והר"י בכור שור והאבן עזרא ועוד, שהקרב אל המזבח צריך להתקדש ולהטהר, וכ"ה בפסיקתא זוטרתי שמביא דרשת הבבלי, ואח"כ איתא שם "דבר אחר כל הנוגע במזבח, כל כהן הבא להקריב יתקדש תחילה", והיינו דבאמת ב' פירושים נכללו בהאי קרא.

ולפי"ז י"ל דזהו כוונת רש"י "שנגע במזבח", היינו שעבר על כל הנוגע במזבח יקדש. והדבר מבואר כמין חומר, דהלא פסוק זה מיירי בקידוש המזבח "שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו, והיה המזבח קדש קדשים, כל הנוגע במזבח יקדש", וכך הוא פשטיה דקרא, דאחר שמכפרים על המזבח ומקדשים אותו, צריך לשמור על קדושתו וזה על ידי שהנוגע בו יקדש ויטהר, וממילא נבין שאם לא יזהר בזה ולא יתקדש הנוגע במזבח, הרי הוא פוגם בקדושת המזבח, והמזבח עצמו צריך חיטוי שוב לכפר עליו.

וזהו שכתב רש"י הכא לענין יוהכ"פ דכתיב ביה ועל המזבח יכפר, דהיינו על שטמא נגע במזבח, דהא מיירי לענין שהמזבח עצמו צריך חיטוי, ונגיעת טמא הוזכרה בפרטות בכתוב בתורת דבר הפוגם בקדושת המזבח, וכנ"ל.​

 

[גרינפלד]

אכן להנ"ל אתי שפיר, כי אמנם האדם עצמו חייב על מה שנכנס להיכל, אבל מ"מ קדש הקדשים עצמו נפגם במה שהיה בו אדם טמא, וצריך חיטוי בפני עצמו.

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

ובל"ז י"ל דכיון ששהה בפנים עובר על כל שהייה ושהייה, וא"כ הגברא ג"כ צריך כפרה מיוחדת על מה ששהה לפני ולפנים, אע"פ שכבר נתחייב בכניסתו לעזרות ולהיכל. ואולי כוונת המהרש"א דכיון שהכל בהעלם אחד אין כאן חיוב נוסף של קרבן בשוגג וממילא אי"צ עוד כפרה, ומ"מ להנ"ל א"ש דצריך כפרה נפרדת על המקום.​

 

[געגועים]

מדוע מערבין את הדם הפר והשעיר להזאות על הקרנות

וכתוב בספר חן טוב (להרב טוביה ב"ר אברהם הלוי ז"ל) בפ' אחרי מות, וז"ל: בהזאה של חוץ עירה דם הפר לתוך דם השעיר כאילו הכל קרבן אחד הם זה קשור בזה, שמי גרם להם עון העגל - מכירת יוסף [1], כמו שכתבנו בפ' כי תשא, א"כ מצא מין את מינו ונעור, ולכן עירה דם הפר לתוך דם השעיר להורות שעיקר הכל היה דם השעיר, שאם לא מכרו את יוסף לא ירדו מצרימה ולא עשו עגל כמו שאמרנו, א"כ דם הפר נבלע בתוך דם השעיר, שהוא גרם לעשיית העגל ומה' יצא דבר מכירת יוסף כאמור. ע"ש עוד. (מלאכת שלמה יומא פ"ה מ"ה)​

---

[1] בספר חן טוב הנזכר הנוסח: שמי גרם להזכיר עון מכירת יוסף – העגל.