נח מדוע נאסרו בני נח לשמש בתיבה הרי היו חשוכי בנים (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך (ו יח)

פירש רש"י האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. והיינו דהוי כמו שני רעבון דכיון שהעולם בצער אסור לשמש, כמבואר בתענית יא. וכן מבואר במדרש רבה פרשה ל"א סי' י"ב. והקשה ביפה תואר על המדרש, הרי בתענית שם אמרינן דחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון, והרי בני נח היו חשוכי בנים אז, ומאי טעמא נאסרו, ונילף מהכא דגם חשוכי בנים אסורים.

והנה הרמב"ן כתב לקמן ט' ז', דהמקרא שנאמר לאדם הראשון "פרו ורבו" אינו למצוה אלא לברכה, ורק לבני נח נאמרה מצוה פריה ורביה בקרא דהתם "ואתם פרו ורבו", עי"ש. ולפי דבריו לא קשה מידי, דהטעם שהותרו חשוכי בנים היינו משום שלא קיימו מצות פריה ורביה כמ"ש רש"י בתענית שם ד"ה חסוכי, וכל זה לאחר שנצטוו על כך, אבל קודם יציאתם מן התיבה עדיין לא נצטוו על פריה ורביה, ופשוט.

ובחידושי רבי יעקב שור מקיטוב זצ"ל על מסכת תענית שם (נדפסו בספר תהלה ליונה) כתב ליישב, דלנח ובניו היה ציווי מפורש שנאסרו בתשמיש בתיבה, ממה שנאמר להם בלשון זה "אתה ובניך" וגו' האנשים לחוד והנשים לחוד, ולדורות אין ציווי מפורש על זה, רק שאנו למדים שכך הוא מדה נכונה מדרך המוסר לצער עצמו עם הציבור, ולכן לדורות כיון שאין זה איסור גמור אינו דוחה מצות פריה ורביה, משא"כ לבני נח שהוא ציווי מפורש שפיר עומד גם בפני מצות פריה ורביה. אמנם יש להעיר, דאפשר דמה שחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון אי"ז משום שמצות פריה ורביה דוחה את האיסור, אלא דכיון שהוא עושה מחמת חיוב אין בזה משום חסרון השתתפות בצער הציבור, דרק אם עושה כן מעצמו הרי הוא מראה שצער הציבור אינו נוגע לו ואומר שלום עלי נפשי, אבל כשעושה כן מחמת חיוב ולא מחמת הנאת עצמו אין בזה שום פגם מעיקרא, ולפי"ז סברא זו שייכת גם בבני נח שנאמר להם ציווי מפורש, מ"ט נאסר להם מאחר שהיו חשוכי בנים ואין בזה חסרון בהשתתפות בצער הציבור.

ובספר נזר הקודש על המדרש שם ובספר מלאכת הקודש על התורה כאן כתבו ליישב, דבעלמא מותר לחשוכי בנים ואין אומרים שימתינו עד לאחר שיפסק הרעב, משום דמי יודע מה ילד יום ושמא ימות פתאום בלא זרע, אבל בני נח מובטחים היו שיחיו שהרי לא נשארו בעולם אלא להחיות זרע, ועל כרחך שיולידו אחר כך.
​

◆ ◆ ◆​

וביפה תואר שם כתב ליישב דשאני הכא שהיה דין כליה על כל העולם. וביאור נכון בזה כתב בספר איל תודה, דהנה במדרש תנחומא בפרשתינו אות י"א נתן טעם אחר לאיסור לשמש בתיבה ובשני רעבון, "שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה", ע"כ.

ולפי"ז יש לומר, דבעלמא בשני רעבון, הרי אין זו גזירת כליה לכל העולם, רק שהקב"ה ממעט השפעתו לעולם, ומ"מ כדי קיום העולם נשאר, וא"כ גם האדם כאשר הוא עוסק בפריה ורביה כדי קיום העולם לבד, אין בזה סתירה להנהגת הקב"ה בעולם, שהרי גם הקב"ה אינו גוזר עכשיו כליה לעולם ומשאיר בו כדי קיומו, ורק להרבות בפריה ורביה אסור. אבל בזמן המבול שהיתה גזירת כליה לעולם, כיון שמצד הנהגת הקב"ה הוא זמן של כליה גמורה, נאסר ג"כ לעסוק לגמרי בפריה ורביה אפילו כדי קיום העולם.​

 

[גרינפלד]

וביפה תואר שם כתב ליישב דשאני הכא שהיה דין כליה על כל העולם. וביאור נכון בזה כתב בספר איל תודה, דהנה במדרש תנחומא בפרשתינו אות י"א נתן טעם אחר לאיסור לשמש בתיבה ובשני רעבון, "שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה", ע"כ.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולפי טעם זה אין האיסור אלא לעסוק בפריה ורביה ובנין העולם, אבל מי שאינו בר פריה ורביה אינו אסור לשמש, ועי' בספר שומר אמת לפרשתינו שהוכיח שגם היכא שאין פריה ורביה אסור לשמש, ממה דאמר ריש לקיש בסנהדרין קח: שאמר העורב לנח למה אתה משלח אותי שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי נאסר לי לשמש בתיבה, בנאסר לי לא כל שכן. ואם האיסור הוא לבנות את העולם לא שייך ק"ו לעורב, שאדם אינו פרה ורבה מעוף. ובאמת מהבבלי בתענית משמע דהאיסור הוא משום שלא לפרוש מצער הציבור, עי"ש, וא"כ הבבלי לשיטתו.

ובעיקר דברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל "במותר לי נאסר לי בנאסר לי לא כל שכן", מוכח דאיכא איסור רביעה של אדם בעוף, והנה היראים סי' ה' מסתפק בזה האם האיסור של "בכל בהמה לא תתן שכבתך" נוהג גם בעוף, דבשלמא חיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמענו לא במשנה ולא בברייתא.

ולכאורה הרי בסוגיין מבואר דעוף ג"כ מיקרי "נאסר לי", הרי דהאיסור הוא גם בעוף, וקשה מדוע לא פשט היראים מכאן. אכן באמת היראים שם בעצמו כתב דלבן נח ודאי אסור גם עוף, שהרי איסורו בבהמה הוא מדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאינן נעשים לבשר אחד, וממילא הוא הדין לעוף שאינו נעשה לבשר אחד, ובבן נח לא נזכר האיסור כלל על "בהמה" דוקא [וממילא גם בישראל איכא איסורא משום הך עשה ד"ודבק באשתו והיו לבשר אחד", והנידון הוא רק האם יש בו הלאו והחיוב מיתה של "ובכל בהמה לא תתן שכבתך"].

ולפי"ז ניחא דאין להוכיח מכאן לספיקו של היראים, דבאמת מצד איסור ב"נ שפיר איכא האיסור גם בעוף. אבל עכ"פ איכא מכאן הוכחה מפורשת לדברי היראים שבבני נח בודאי עוף אסור, וק"ל.​