וישלח מדוע רחל לא זכתה לגדל את בנימין (1 צופה)

[גרינפלד]

מובא מזוהר הקדוש שמכיון שרחל גנבה את התרפים וציערה את אביה, נגזר שלא תגדל את בנימין, וז"ל, תא חזי, לבן אזל ביומא חד, ארח שבעה ימים דאזל יעקב, בגין לאעקרא ליה מן עלמא, חד על דאזל, וחד על אינון תרפים, ואף על גב דרחל איהי עבדת לאעקרא ליה לאבוה מבתר ע"ז, אתענשת דלא רביאת ליה לבנימן, ולא קיימא בהדיה שעתא חדא, בגין צערא דאבוה, אף על גב דאתכוונת לטב, ע"כ.

ובשפתי צדיק (סוף פר' ויצא, אות נ) כתב, וז"ל: ותמוה כי באינו עושה מעשה עמך אין חיוב כיבוד. ונראה מכאן להוכיח דזה דוקא אחר מ"ת שהאב אינו ציית להתוה"ק אז פטור הבן מכיבוד. משא"כ קודם מתן תורה שזהו מצוה שהשכל מחייב, גם אין גוי מוזהר על שיתוף. ואחר שהודה לבן נחשתי ויברכני ד' ע"כ לא הי' לה לצערו, ע"כ[1].

ואולי אפשר לרמוז שקראה לו בן אוני, כי זה לשון של גזל, עי' רשב"ם על הפסוק "לא אכלתי באוני ממנו" [ובפסוקים שהביא שם], והכוונה בן שנענש מחמת גזילתי. ואולי אפשר להוסיף שתרפים הולך פעמים רבות עם און, עי' שמואל (א' טו, כג) [ומצודות שם שהתרפים הם שקר], וזכריה (י, ב).​

---

[1] והנה בשפתי צדיק מבואר ב' תירוצים, חדא שקודם מתן תורה אין פטור מכיבוד אב הרשע, ועוד שלבן לא היה רשע, כי האמין בה' ורק עבד בשיתוף. ולכאורה היה רשע בלא זה שרימה את יעקב והחליף את משכורתו ולכאורה זה גזל, וגם מה שהביא לו את לאה זה גזל. וצריך תלמוד בגדר גזל דבן נח.​

 

[מטות מסעי]

ואולי אפשר לרמוז שקראה לו בן אוני, כי זה לשון של גזל, עי' רשב"ם על הפסוק "לא אכלתי באוני ממנו" [ובפסוקים שהביא שם], והכוונה בן שנענש מחמת גזילתי.

לחץ כדי לכווץ...

רק להעיר, שעיקר כוונת הזוהר הייתה משום צער אביה ולא משום גזל, שהרי זהו המידה כנגד מידה שבזה, וגם מוזכר בארוכה צערו של האב, ואם הוא משום גזל מה התוספת בצער.
ולשון און אינה קשורה בצער האב משום צד.
ועדיין מצינו כמין חומרא בבן סורר לגניבה מאב ואם, ואולי הוא כעין פשרה מדברי הזהר לדברי פהא"ש שליט"א.