מהות העדות (1 צופה)

[דבר היושר]

המושג 'עידי קיום' פירושו שהעדים באים להקים דבר חדש כמו שמוכיח לשון הפסוק בעצמו [שכתוב בלשון 'עפ"י שניים עדים יקום דבר' ולא 'יתגלה דבר'] דהנה עצם הדין בקידושין, גירושין, ממונות, נפשות, זה אינם דברים המונחים בהמציאות עצמה, שהרי מה שהעדים באים לעשות אינו דבר הספור בהמציאות עצמה, שהרי 'מציאות' הרציחה איננה שלילת זכות קיום, ופעולה פיזית של נטילה מחברו [הקרויה 'גזילה'] אינה מוגדרת בעצם התגלמותה כיוצרת חיוב ושיעבוד * , וכן נתינה פיזית של מעות לאשה אינם יוצרים קידושין, ונתינת נייר מסויים הנקרא 'גט', איננו מהווה שום מפירוק האישות ** וכו' וכו' אלא שכל אלו זוהי 'סמכות' שנתנה התורה לעדים בלי כל קשר האם נאמנים על ההתרחשויות ההיסטוריות, דהנה יעויין ברשב"א בכתובות [כה.] דאף עד אחד מדמים שהוא אמת ומ"מ אין לו שום כוח בכה"ג, ומוכרח בזה ש'עדים' אין עניינם הוא 'נאמנות' אלא 'סמכות' ואכה"מ להקים דבר חדש בעצם עדותם, וכהאמור 'על פי שניים עדים יקום דבר'.

ומכאן אנו מבינים את הדין ש'עד אחד נאמן באיסורין' שרש"י ברחבי הש"ס אפי' לא דרש זאת מפסוק [ותוס' דרש מסוטה, אלא דגם לדבריו צריך לומר שיליף לשאר איסורים משום שלא ראה טעם לחלק דהא סברתו פשוטה וכפי שאבאר] אלא כתב זאת מסברא וככלל מוסכם ופשוט, ולא עוד, אלא דקיי"ל דאי"צ בו הגדת עדות וכו' וביאורו, דכאשר אנו דנים באשר ל'מציאות' עצמה ובהדברים הספורים בה ממש, אזי איננו נצרכים ל'סמכות' מיוחדת, אלא מה שהוא אומר לנו אנו מאמינים לדבריו, והוא מקיים לנו את ה'מציאות' ולכן דבר ברור הוא שעד אחד נאמן באיסורין, דדיני האיסור וההיתר הם תופעה הספורה בהמציאות עצמה, שעצם היות הדבר כחלב או נבילה זה הסיבה לכל הדינים שיוטלו על האדם, ואי"כ הקמה של דבר חדש, אלא זהו בגדר 'גילוי מילתא בעלמא' של שם הדבר ואיכותו.

* ואכן, גבי שניים אוחזין בטלית שכ"א טוען שקנאה מהבעלים מקודם לחברו, דדין פסוק הוא שהמוכר נאמן לומר למי מכר [סוגיא ערוכה בב"מ ב: הנודעת בשמה – 'עד המסייע'] ופסקו הראשונים דאין מקום לתמוה דהא תנן ש'עפ"י שנים עדים יקום דבר', דבכה"ג זהו גילוי מילתא, ולדברינו הדברים פשוטים, דהא כה"ג איננו באים ולקיים ולהטיל 'דבר' חדש, אלא אנו באים לגלות על המציאות ואיכותא גרידתא.
** ולדוג', אכן ציין הריטב"א בגיטין [ב:] שאם ע"א מעיד שמת בעלה של אישה איננו חוששים מצד 'עפ"י שניים עדים יקום דבר' [דהא קיי"ל ש'אין דבר שבערווה פחות משניים'] דאמנם נתינת הנייר של ה'גט' אין לו ממשות בבחינת פירוק האישות ואיננו ספור בהמציאות עצמו, ולכן העדות עליו קרוייה נכללת ב'קיום דבר' שמעל המציאות והיא צריכה שניים, אבל כאשר האדם מת ה"ז ענין בה'מציאות' לבד.

 

[צריך ביאור]

אלא זהו בגדר 'גילוי מילתא בעלמא' של שם הדבר ואיכותו

לחץ כדי לכווץ...

יעויין בריטב"א (או יבמות דף פח או בגיטין דף ב) שכתב מילים אלו שעד אחד זה גילוי מילתא

 

[דבר היושר]

יעויין בריטב"א (או יבמות דף פח או בגיטין דף ב) שכתב מילים אלו שעד אחד זה גילוי מילתא

לחץ כדי לכווץ...

** ולדוג', אכן ציין הריטב"א בגיטין [ב:] שאם ע"א מעיד שמת בעלה של אישה איננו חוששים מצד 'עפ"י שניים עדים יקום דבר' [דהא קיי"ל ש'אין דבר שבערווה פחות משניים'] דאמנם נתינת הנייר של ה'גט' אין לו ממשות בבחינת פירוק האישות ואיננו ספור בהמציאות עצמו, ולכן העדות עליו קרוייה נכללת ב'קיום דבר' שמעל המציאות והיא צריכה שניים, אבל כאשר האדם מת ה"ז ענין בה'מציאות' לבד.

לחץ כדי לכווץ...

הוא אשר כתבתי. עכ"פ כעת יקראו את זה במילים גדולות יותר שמקילות על הקריאה. יישר כוח.

 

[צריך ביאור]

הוא אשר כתבתי. עכ"פ כעת יקראו את זה במילים גדולות יותר שמקילות על הקריאה. יישר כוח.

לחץ כדי לכווץ...

זכורני שיסוד זה שמעתי בשם הגר"י רוזן שליט"א והביא את דברי הריטב"א האלו

 

[דבר היושר]

לא מה שהוא אומר לנו אנו מאמינים לדבריו, והוא מקיים לנו את ה'מציאות' ולכן דבר ברור הוא שעד אחד נאמן באיסורין, דדיני האיסור וההיתר הם תופעה הספורה בהמציאות עצמה, שעצם היות הדבר כחלב או נבילה זה הסיבה לכל הדינים שיוטלו על האדם, ואי"כ הקמה של דבר חדש, אלא זהו בגדר 'גילוי מילתא בעלמא' של שם הדבר ואיכותו.

לחץ כדי לכווץ...

עתה נזכרתי, שאחר דברים אלו יופשטו כמין חומר דברי הרמב"ם המקוממים קמעא [פט"ז מסהנדרין ה"ו] לגבי הא דאם 'הוחזק' האיסור בידי עד אחד ואחר מיכן בא אדם ועבר על האיסור, שדין הוא שמלקין אותו [ול"צ שני עדים כבל דיני העונשין] ותמהו רבים מרבותינו כיצד כוחו של העד נתהפך לכוח באיסורין ורבו התמיהות בזה ואכמ"ל, אלא שדברינו הדברים בהירים, שהרי כלפי עצם הדבר הספור בהמציאות עצמה, בזה הע"א נאמן לגמריי, והעונש איננו בא מהדבר עצמו שגילה, אלא הוא מסתעף ממנו, וא"כ דבר פשוט הוא שלאחר שהמציאות עצמה נודעה והוכרה כחתיכת חלב - אדם שיאכל אותה ילקה [דל"ה אלא גילוי מילתא בעלמא].

 

[מחכה]

ויל''ע במכות ה' שא''א שיהיו עושי הדבר אלא מקיימים הדבר.
ואוא''פ לבאר בב' דרכים:
א. שיש לחלק בזה גופא בין עדי קיום לעדי בירור
ב. שיש לחלק בין העדים שנמצאים בגופם בקידושין ובגט שהם רק נוכחים ו''מקיימים את הדבר'' לבין ''כח העדות'' ש''עושה את הדבר''

 

[י"ג מידות]

בדין עדי מסירה | פורום אוצר התורה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[דבר היושר]

אלא שכל אלו זוהי 'סמכות' שנתנה התורה לעדים בלי כל קשר האם נאמנים על ההתרחשויות ההיסטוריות, דהנה יעויין ברשב"א בכתובות [כה.] דאף עד אחד מדמים שהוא אמת ומ"מ אין לו שום כוח בכה"ג, ומוכרח בזה ש'עדים' אין עניינם הוא 'נאמנות' אלא 'סמכות' ואכה"מ להקים דבר חדש בעצם עדותם, וכהאמור 'על פי שניים עדים יקום דבר'.

לחץ כדי לכווץ...

אגב, יסוד זה הוא מן ההכרח, שהרי אם כל הדינים היו קמים מעצם ה'מציאות' והתגלמותה ורק שבאמצעות העדים אנו יודעים את האמת והיא הובררה אצלינו, אזי יהו לנו מס' דברים תמוהים כדוג' הרשב"א [ב"ק צ, ב;] שהכריע שיחיד מומחה, איננו יכול להכריע כפי ראייתו, שהרי דווקא 'עפ"י שניים עדים יקום דבר", ואם היינו דנים מצד ה'מציאות' שהדין הוא דבר היוצא מגוף המציאות, כיצד אותו הדיין איננו יכול לפסוק כפי המאורע שהוא עצמו ראה, אלא שלפי דברינו שאותו ה'דין' שאנו זקוקים לקיים על פי אותה הידיעה שתבוא אצלינו, הא אינו ספור בהמציאות עצמה, אלא הוא מ'סמכות' מסויימת שיש לה 'כוח' לקיים איזה הקמה מחודשת, ואם כן גם אם המציאות הייתה גלויה לפנינו, אכתי לא ניתנה בידו ה'סמכות' להקים את אותה הקמה חדשה ומה"ט נמי שני עדים אינם מועילים לגבי חיוב חטאת דכתיב 'או הודע אליו' ומשמע שה'סמכות' בהכרעת הדין נתונה ביד האדם עצמו, וע"כ שבירור העדים איננו משנה שום דבר, וכן גבי ממונות דהא כתיב 'אשר יאמר כי הוא זה', ועל כן כיון שה'סמכות' ניתנה לו אזי יועיל אף כנגד עדים, ודבר פשוט ומוסכם הוא, וכן ש'שוויא אנפשיא חתיכא דאיסורא' וזהו גם אם ישנה עדים כנגדו [מל"מ אישות ט טו].

 

[דבר היושר]

אגב, ה'סמכות' הנזכרת ניתנת לכל מי שמוגדר כ'בעל דין', וה'בעל דין' זה מי שהדין נאמד מחמתו ובכוחו.

ובאלו ענינים נתנה התורה 'כח' זה של אדם ליצור מציאות מחודשת זו [שהזכרתי בה בפתיהא"ש] והתשובה היא - שכח זה ניתן ל'בעל הדין' - מי שהוא 'בעל דין' בכחו לחדש מציאות בעצם קביעתו, אלא שאנו צריכים לדון מי הוא הנקרא 'בעל דין'.

וזהו יסוד המשפט בדיני הנפשות, ממונות, איסורים, דבר שבערווה, קנסות ועוד, ואופן השתלשלותם לפרטים ודינים רבים, ונפרט עניינם מאחד לאחד.

הנה בדיני קנסות האדם נשוא החיוב איננו ה'בעל דין' אלא הדבר מסור לבי"ד [רעק"א מכות ה, ב;] כהאמור "אשר ירשיעון אלקים" וכבר חזינא מכמה מקומות בתורה ש'אלקים' אלו הדיינים כגון 'ונקרב בעה"ב אל האלקים" ואכה"מ ולכן הודאתו אינה מסוגלת לחייב אותו כנודע בשערים ש'מודה בקנס פטור', וטעמו דהנה כל המושג קנס הוא שהאחרים קונסים אותו על מעשיו הנפשעים, אלא שדין זה מתקיים ובא מחמת ה'בית דין' שהם המקום השופט והנלחם למען ענוש האדם ואינו בא ביחס להאדם הפרטי הנפגע, שהרי לא מועיל מחילה בקנסות וחזינן דאין הממון מגיע מכוחו ובזכותיו [ירושלמי ריש פ"ג בכתובות] וכן אינו בא מתביעת ה'עולם' [דהיינו ה'עדים' כמו שפירשתי קמן] דהא נפסק להלכה שמודב בקנס ואח"כ באו עדים פטור, וחזינן שזה 'דין' המתקיים בו ולכן הודאה במקום תשלומין קאי ובהקשר ליסוד שהבאנו בפתיהא"ש עקב והמציאות אינה מגלמת את הדין, אלא זוהי הקמה חדשה, אזי הדבר תלוי למי נמסר הכוח לדון, וכיון שלבי"ד ניתנה ה'סמכות', אזי הם 'יוצרי' החיוב ואכה"מ.

ובדיני הממונות, תלוי אי חב לאחריני, דהיכא שחב לאחריני, אזי ה'בעל דין' הוא העולם [כתובות יט, א; והרשב"א קידושין סה, ב;] שהרי ממנו נאמד ה'דין', ולכן מי שמקבל את ה'סמכות' זה העולם, כלומר, שרק באשר יבואו שני עדים שייצגו איזה דיבור בעולם, וכהסתכלות קבוצתית הקרויה 'כת', שהרי כאשר איש אחד מגיע אזי זהו דיבור אישי, אבל כאשר אלו שניים, הם נחשבים כמייצגים את הציבור על קיומו של מאורע ממוני מסויים מחייב, רק אז נחשב שה'סמכות' המחייבת הצליחה לייצר ולקיים את ה'דין' שהרי ה'עולם' מסכים בהיעמדות הדבר בהמציאות, אבל כאשר אדם מעיד בממון הנוגע עליו גרידא, כגון שנתן לחברו ממון או שזכה מן ההפקר אזי איננו נזקקים לקביעת העולם, ושתהא ידיעת עדים בענין [תוס' קידושין סה, ב; תוס' ב"ב מ, א;] שהרי זה ענין הנקבע כלפיו גרידא, אמנם, לדברי הרב @ללמוד וללמד שבעלות זוהי מוסכמה חברתית, א"כ גם כה"ג יצטרכו עדים, ולשיטתו יקשה מדוע בכל דיני הממונות איננו זקוקים לעדים מעלמא שיקיימו את הדבר ועל כן פשיטא שכאשר אנו קובעים 'בעלות' וזכות בדבר מסויים, אזי הוא קודם כל קביעה בהדבר עצמו, שיהא של וברשות הקונה, ומי ש'דין' הדבר מסור בידו, הריהו יכול לקבוע את דין הממון ומכאן השתלשלו המושגים 'מיגו' ו'משיב אבידה' ו'הפה שאסר', שבממונות, מי שביכולתו לקיים את 'בעלות' הדבר באופן מסויים, אזי נמצא 'בעל דין', אבל כאשר דבריו נוגעים להאחרים אזי אינו 'בעל דין' ואמרינן ש'עפ"י שניים עדים יקום דבר', שאז האחרים מהם נאמד הדין שכלפיהם הוא מתקיים, ולכן סתם עד אחד איננו יכול להעיד בממונות, שהרי ה'דין' לא נאמד ממנו, שאינו לא 'העולם' שמייצג את הופעת הבעלות באופן חיצוני, ולא ה'אדם' קובע הבעלות שמייצג את הופעת הבעלות עפ"י מהותה הפנימית, וכיון שכן דווקא 'על פי שניים עדים יקום דבר' שאופן התקיימות הענין בהמצב והמציאות כלפי עלמא הוא דווקא באשר באים עדים, והא בדיני ממונות עניינה מתקיים תמיד בתרתי, גם כלפי העולם וגם כלפי האדם עצמו.

וזהו הענין ש'דבר שבערווה אינו פחות משניים' דהא כה"ג הוא 'חב לאחריני' [קידושין סה, ב;] ועולה מכן שה'סמכות' שבידה לייצור את הדין זהו מי שממנו בא ומתקיים הדין, וכיון שזהו העולם [דמהות הקידושין הוא איסורה אכו"ע כדברי הגמ' בקידושין ב; ובתוס' שם] אזי ה'סמכות' אצלו ורק אם יבואו שני עדים שמהותם היא הצגת עמדת העולם [שאינם כבר יחיד שזה נראה כענין 'אישי' וכפשנ"ת] להעיד על קיום האישות או פירוקה, אזי נחשב שנתקיים ונוצר ה'דין'.

וכן נמי בדיני הנפשות, שגם שם לא מועילים אומדנא, סימנים, ודומיהם שהרי "על פי שניים עדים וכו' יומת המת" וג"ז מוכיח שמהות ה'דין' האמור במיתה זו, היא שהכלל דורש מבית דין שיאבדו את אותו פרט שרצח במזיד, אחר שהתרו בו ואמר 'על מנת כן אני עושה', ואם כן אין הענין הוא 'בירור האמת' אלא שרק באשר יבואו העדים והיינו העולם, שכלפיהם ומהם יצא ה'דין' והוא מתקיים כלפיהם * , שלכך להם ניתן ה'סמכות' ובהם התקיים שאם הציבור דורש כן, בי"ד מחוייבים להרגו.

ובדיני הקרבנות, שבקרבן אמור ש'או הודע אליו חטאתו', שהרי קיום ה'דין' מתקיים רק במציאות הבאתו, אזי הוא הבעל דין, וממילא לא מהני שהודע אליו על ידי האחרים.

ואילו איסורין, שאני מכולי האי, דכיון שה'דין' נאמד כאופן התקיימותו כלפי האדם וכפי מצבו כלפי הגברא, אזי האדם הוא ה'בעל דין' [וכפי שחזינא שתערובת יכולה להיות טמאה לזה וטהורה לזה עיין בכורות כב.] ועל כן שייך שוויא אנפשיה אף כנגד עדים [מל"מ טו ט] כהאמור 'לאסור איסר על נפשו'.

* ואל תימא, שכלפי האדם עצמו מתקיים הדין, ראשית כל הא מבואר בקרא שמהות מה שהורשו העם להרגו, זהו בשביל 'ובערת הרע מקרבך', שנית, הרי באופן שיש רוב כנגדו, הרוצח אינו רשאי לומר 'אני קים לי כהאי מיעוט', וכיון שהוא מוחזק בגופו ונפשו היה מקום להאמינו, אלא שכיון שלא כלפיו מתקיים ה'דין' אלא כלפי העולם, אזי לא דנים מצד מה הוא עצמו אומר, אלא אדרבה מה מקויים מצד העולם [וזהו הטעם לענ"ד שהולכים אחר הרוב בנפשות ולא בממונות, ואיננו זקוקים לחידושי האחרונים הגדולים בענ"ז] והכי חזינן מהא שפשיטא שאם האדם מתחמק מבי"ד, פשוט הדבר שאין לו דין להרוג את עצמו, ומשמע שהבעל דין הוא לא הוא עצמו שיש לו 'דין' שלא יחיה.

 

[ללמוד וללמד]

ומכאן אנו מבינים את הדין ש'עד אחד נאמן באיסורין' שרש"י ברחבי הש"ס אפי' לא דרש זאת מפסוק [ותוס' דרש מסוטה, אלא דגם לדבריו צריך לומר שיליף לשאר איסורים משום שלא ראה טעם לחלק דהא סברתו פשוטה וכפי שאבאר] אלא כתב זאת מסברא וככלל מוסכם ופשוט, ולא עוד, אלא דקיי"ל דאי"צ בו הגדת עדות וכו' וביאורו, דכאשר אנו דנים באשר ל'מציאות' עצמה ובהדברים הספורים בה ממש, אזי איננו נצרכים ל'סמכות' מיוחדת, אלא מה שהוא אומר לנו אנו מאמינים לדבריו, והוא מקיים לנו את ה'מציאות' ולכן דבר ברור הוא שעד אחד נאמן באיסורין, דדיני האיסור וההיתר הם תופעה הספורה בהמציאות עצמה, שעצם היות הדבר כחלב או נבילה זה הסיבה לכל הדינים שיוטלו על האדם, ואי"כ הקמה של דבר חדש, אלא זהו בגדר 'גילוי מילתא בעלמא' של שם הדבר ואיכותו.

לחץ כדי לכווץ...

אבל רש"י נתן טעם לנאמנות דהוא משום דאל"כ אין לך יהודי שיכול לאכול אצל יהודי אחר (ודבר זה בפני עצמו צריך אשכול....).
וכן בתוס' מבואר דצריך לכך מקור ויש לכך מקור מהא דנדה נאמנת על עצמה לספור ימי נדתה.
ועוד מדוע אינו יכול לאסור אא"כ בידו כדכתב תוס' קידושין סה: ד"ה נטמאו.

 

[דבר היושר]

אבל רש"י נתן טעם לנאמנות דהוא משום דאל"כ אין לך יהודי שיכול לאכול אצל יהודי אחר

לחץ כדי לכווץ...

ברור שזה לא משמש כ'סיבה' לנאמנותו, אלא כ'סימן' לנאמנותו, שפשוט שעד אחד נאמן בבירור גמור וכי תיסיק אדעתין שכל הרעותא באימון העד אחד הוא משום שהוא מדמיין או שאולי הוא משקר?! הא סוגיות ערוכות לפנינו כנגד זה ואיתא להדיא שמאמינים להם [ריטב"א גיטין ה, ב; שטמ"ק כתובות כה, ב;] ומ"מ גם אליבא דתוס' לא איכלל זה בפרשת העדות, אלא ילפינן סתם שהאדם מהימן לתאר את המציאות.

עוד מדוע אינו יכול לאסור אא"כ בידו כדכתב תוס' קידושין סה: ד"ה נטמאו.

לחץ כדי לכווץ...

כמדומני שזה נאמר דווקא באופן שאתחזק איסורא, מ"מ אעיין בדבר שוב.

ואגב אורחא אציין שיסוד זה נוכל לדרשו מקראי, דכתיב ”לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת”, ומשמע שפסולו הוא דווקא כשקם על 'איש' אבל כה"ג העד אחד בא להעיד על מהות החפצא, ותואר הדבר [לדוג' שהוא חלב וממילא הוא אסור] אזי איננו קם באיש, אלא סך הכל בא לברר את מצבו האובייקטיבי של החפץ במציאות.