נושא עמוק ורחב שהייתי רוצה לגעת בדבר המתקרא 'עין הסערה' [קרי: איני מעונין לדעת מהי 'סיבת' לימוד התורה, 'תכלית' לימוד התורה, החיוב ללמוד תורה ועוד נקודות רחבות נוספות].
בהק' ל'שערי ישר' מבואר הקשר המדהים בין ייעוד האדם בעולם לבין מטרת הבריאה, שהרי מצוות "קדושים תהיו" מצווה עלינו להידמות לבורא במידה האפשרית, ועלינו לנסות לגלם זאת, וכשם שמטרת הבורא בבריאה הייתה להיטיב עם הנבראים [שלא שייך במידה ההטבה לולי היה למי להיטיב] על כן רצונו שנהלך בדרכיו ונשאף אף אנו להיטיב עם זולתנו, הן ביחיד והן ברבים, ואך עי"ז נידמה להשי"ת בהליכותינו, שבכל תנועה ופעולה נגשים את אותה פעולה כביכול של הבורא יתברך שמו [אלא שאנו חלוקים מהבורא שהרי לא אין הנאה ממעשיו כלל].
אני הקטן מנסה להבין, וכי ביהדות הפרט נתפס אך כחלק מאיברי הכלל, ועליו להבין את מהות ה'אני' כחלק אינטרגלי מהכלל [מילותיו של ה'שערי ישר'] ויתר על כן עליו לגלם בעצמו את תנועותיו כפי איך שיעלה ויועיל להכלל?
אנוכי הקטן הבנתי את הדברים אך להיפוך, שכל מהות ה'כלל' נועד לשמש את האדם הפרטי קודם לכלל ו"אין בכלל אלא מה שבפרט", והאדם אמור לתפוס שכל הכלל נברא למען שיפור חייו הפרטיים, שכן "אדם יחידי נברא" [סנהדרין לח, א] ונברא בצלם אלקים, ועל כן כל מהות התורה היא שהאדם יגלם בעצמו את התכונות המוסריות – אלוקיות, וזהו האמור "קדושים תהיו כי אני ה' אלוקיכם" שעלינו לגלם בעצמינו את אותם תכונות מוסריות – אלוקיות, ושנידבק בקב"ה שהוא השלימות המוסרית המוחלטת, וננסה לחקות אותו בכל מידה אפשרית, דהנה אף בשאר המשפטים המובנים ביותר כמו רכילות, גזל, כיבוד הורים, נקימה ונטירה, ואהבת אחרים, מתנות עניים ועוד ועוד ואלו נכתבו בנימוק ש"אני ה'", דבר המוכיח למעלה מכל ספק על מהות כל המצוות הללו דגם באשר אנו עוסקים במשפטים מובנים מעין אלו, אין תכלית מעשינו היא לתקן את העולם או לעזור להאחרים, אלא אנו באים לתקן עצמינו, ולגלם בנו את אותם תכונות שלו יתברך [קרי: איננו באים לנהוג אך בעולם המעשה כפי איך שהוא היטיב, גם אנו ניטיב, אלא שזה יתגלם בנו בעולם המחשבה והעשייה בהאדם עצמו].
וכהאמור בגמ' בסוטה [יד, א;] ובשבת [קלג, ב;] שמה הוא רחום אף אתה רחום, ומה הוא חנון אף אתה, וכו' וכו', כלומר, זוהי הדרכה להידמות לקב"ה במידותיו, וזוהי למעשה עיקרה של התורה, להפוך את האדם לבעל דמות מוסרית אלוקית, כפי איך שהוא נברא, "בצלם אלוקים".
ומכאן באים דברי הגמ' [סנהדרין צט, ב;] שכל המלמד בן חברו כאילו עשאו, ומוכרח דהתורה היא בוראת את 'מציאות' האדם [כצורת נבראתו כ'צלא אלוקים'] וכדברינו, ועל דבר זה יוטעמו דברי המדרש רבה [ויקרא לה, ז;] "אמר ר' חנינא בר פפי כו' אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם".
אלא שישנם מצוות שהם 'שכליות' ומובנות לנו על פי דרכי השכל וההיגיון, וישנם מצוות שהם אינם מובנים לנו מחמת עומקם הרב, אבל תכלית כולם היא אחת – שנידמה במידה מסויימת לבורא יתברך וננסה ככל היותר להוות הצלם אלוקים שבתוכינו.
אשמח אם מאן דהו יחכים אותי בנושא רחב זה, שחוץ משקלול נתונים מגמרות שונות – אין לי בו יד ורגל [כמו כן, אשמח למקורות ברורים ולא הפרחות סברות באוויר, זה כל חבר מהפורום יכול לעשות בן רגע].
בהק' ל'שערי ישר' מבואר הקשר המדהים בין ייעוד האדם בעולם לבין מטרת הבריאה, שהרי מצוות "קדושים תהיו" מצווה עלינו להידמות לבורא במידה האפשרית, ועלינו לנסות לגלם זאת, וכשם שמטרת הבורא בבריאה הייתה להיטיב עם הנבראים [שלא שייך במידה ההטבה לולי היה למי להיטיב] על כן רצונו שנהלך בדרכיו ונשאף אף אנו להיטיב עם זולתנו, הן ביחיד והן ברבים, ואך עי"ז נידמה להשי"ת בהליכותינו, שבכל תנועה ופעולה נגשים את אותה פעולה כביכול של הבורא יתברך שמו [אלא שאנו חלוקים מהבורא שהרי לא אין הנאה ממעשיו כלל].
אני הקטן מנסה להבין, וכי ביהדות הפרט נתפס אך כחלק מאיברי הכלל, ועליו להבין את מהות ה'אני' כחלק אינטרגלי מהכלל [מילותיו של ה'שערי ישר'] ויתר על כן עליו לגלם בעצמו את תנועותיו כפי איך שיעלה ויועיל להכלל?
אנוכי הקטן הבנתי את הדברים אך להיפוך, שכל מהות ה'כלל' נועד לשמש את האדם הפרטי קודם לכלל ו"אין בכלל אלא מה שבפרט", והאדם אמור לתפוס שכל הכלל נברא למען שיפור חייו הפרטיים, שכן "אדם יחידי נברא" [סנהדרין לח, א] ונברא בצלם אלקים, ועל כן כל מהות התורה היא שהאדם יגלם בעצמו את התכונות המוסריות – אלוקיות, וזהו האמור "קדושים תהיו כי אני ה' אלוקיכם" שעלינו לגלם בעצמינו את אותם תכונות מוסריות – אלוקיות, ושנידבק בקב"ה שהוא השלימות המוסרית המוחלטת, וננסה לחקות אותו בכל מידה אפשרית, דהנה אף בשאר המשפטים המובנים ביותר כמו רכילות, גזל, כיבוד הורים, נקימה ונטירה, ואהבת אחרים, מתנות עניים ועוד ועוד ואלו נכתבו בנימוק ש"אני ה'", דבר המוכיח למעלה מכל ספק על מהות כל המצוות הללו דגם באשר אנו עוסקים במשפטים מובנים מעין אלו, אין תכלית מעשינו היא לתקן את העולם או לעזור להאחרים, אלא אנו באים לתקן עצמינו, ולגלם בנו את אותם תכונות שלו יתברך [קרי: איננו באים לנהוג אך בעולם המעשה כפי איך שהוא היטיב, גם אנו ניטיב, אלא שזה יתגלם בנו בעולם המחשבה והעשייה בהאדם עצמו].
וכהאמור בגמ' בסוטה [יד, א;] ובשבת [קלג, ב;] שמה הוא רחום אף אתה רחום, ומה הוא חנון אף אתה, וכו' וכו', כלומר, זוהי הדרכה להידמות לקב"ה במידותיו, וזוהי למעשה עיקרה של התורה, להפוך את האדם לבעל דמות מוסרית אלוקית, כפי איך שהוא נברא, "בצלם אלוקים".
ומכאן באים דברי הגמ' [סנהדרין צט, ב;] שכל המלמד בן חברו כאילו עשאו, ומוכרח דהתורה היא בוראת את 'מציאות' האדם [כצורת נבראתו כ'צלא אלוקים'] וכדברינו, ועל דבר זה יוטעמו דברי המדרש רבה [ויקרא לה, ז;] "אמר ר' חנינא בר פפי כו' אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם".
אלא שישנם מצוות שהם 'שכליות' ומובנות לנו על פי דרכי השכל וההיגיון, וישנם מצוות שהם אינם מובנים לנו מחמת עומקם הרב, אבל תכלית כולם היא אחת – שנידמה במידה מסויימת לבורא יתברך וננסה ככל היותר להוות הצלם אלוקים שבתוכינו.
אשמח אם מאן דהו יחכים אותי בנושא רחב זה, שחוץ משקלול נתונים מגמרות שונות – אין לי בו יד ורגל [כמו כן, אשמח למקורות ברורים ולא הפרחות סברות באוויר, זה כל חבר מהפורום יכול לעשות בן רגע].
