מהות התורה (1 צופה)

[דבר היושר]

נושא עמוק ורחב שהייתי רוצה לגעת בדבר המתקרא 'עין הסערה' [קרי: איני מעונין לדעת מהי 'סיבת' לימוד התורה, 'תכלית' לימוד התורה, החיוב ללמוד תורה ועוד נקודות רחבות נוספות].

בהק' ל'שערי ישר' מבואר הקשר המדהים בין ייעוד האדם בעולם לבין מטרת הבריאה, שהרי מצוות "קדושים תהיו" מצווה עלינו להידמות לבורא במידה האפשרית, ועלינו לנסות לגלם זאת, וכשם שמטרת הבורא בבריאה הייתה להיטיב עם הנבראים [שלא שייך במידה ההטבה לולי היה למי להיטיב] על כן רצונו שנהלך בדרכיו ונשאף אף אנו להיטיב עם זולתנו, הן ביחיד והן ברבים, ואך עי"ז נידמה להשי"ת בהליכותינו, שבכל תנועה ופעולה נגשים את אותה פעולה כביכול של הבורא יתברך שמו [אלא שאנו חלוקים מהבורא שהרי לא אין הנאה ממעשיו כלל].

אני הקטן מנסה להבין, וכי ביהדות הפרט נתפס אך כחלק מאיברי הכלל, ועליו להבין את מהות ה'אני' כחלק אינטרגלי מהכלל [מילותיו של ה'שערי ישר'] ויתר על כן עליו לגלם בעצמו את תנועותיו כפי איך שיעלה ויועיל להכלל?

אנוכי הקטן הבנתי את הדברים אך להיפוך, שכל מהות ה'כלל' נועד לשמש את האדם הפרטי קודם לכלל ו"אין בכלל אלא מה שבפרט", והאדם אמור לתפוס שכל הכלל נברא למען שיפור חייו הפרטיים, שכן "אדם יחידי נברא" [סנהדרין לח, א] ונברא בצלם אלקים, ועל כן כל מהות התורה היא שהאדם יגלם בעצמו את התכונות המוסריות – אלוקיות, וזהו האמור "קדושים תהיו כי אני ה' אלוקיכם" שעלינו לגלם בעצמינו את אותם תכונות מוסריות – אלוקיות, ושנידבק בקב"ה שהוא השלימות המוסרית המוחלטת, וננסה לחקות אותו בכל מידה אפשרית, דהנה אף בשאר המשפטים המובנים ביותר כמו רכילות, גזל, כיבוד הורים, נקימה ונטירה, ואהבת אחרים, מתנות עניים ועוד ועוד ואלו נכתבו בנימוק ש"אני ה'", דבר המוכיח למעלה מכל ספק על מהות כל המצוות הללו דגם באשר אנו עוסקים במשפטים מובנים מעין אלו, אין תכלית מעשינו היא לתקן את העולם או לעזור להאחרים, אלא אנו באים לתקן עצמינו, ולגלם בנו את אותם תכונות שלו יתברך [קרי: איננו באים לנהוג אך בעולם המעשה כפי איך שהוא היטיב, גם אנו ניטיב, אלא שזה יתגלם בנו בעולם המחשבה והעשייה בהאדם עצמו].

וכהאמור בגמ' בסוטה [יד, א;] ובשבת [קלג, ב;] שמה הוא רחום אף אתה רחום, ומה הוא חנון אף אתה, וכו' וכו', כלומר, זוהי הדרכה להידמות לקב"ה במידותיו, וזוהי למעשה עיקרה של התורה, להפוך את האדם לבעל דמות מוסרית אלוקית, כפי איך שהוא נברא, "בצלם אלוקים".

ומכאן באים דברי הגמ' [סנהדרין צט, ב;] שכל המלמד בן חברו כאילו עשאו, ומוכרח דהתורה היא בוראת את 'מציאות' האדם [כצורת נבראתו כ'צלא אלוקים'] וכדברינו, ועל דבר זה יוטעמו דברי המדרש רבה [ויקרא לה, ז;] "אמר ר' חנינא בר פפי כו' אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם".

אלא שישנם מצוות שהם 'שכליות' ומובנות לנו על פי דרכי השכל וההיגיון, וישנם מצוות שהם אינם מובנים לנו מחמת עומקם הרב, אבל תכלית כולם היא אחת – שנידמה במידה מסויימת לבורא יתברך וננסה ככל היותר להוות הצלם אלוקים שבתוכינו.

אשמח אם מאן דהו יחכים אותי בנושא רחב זה, שחוץ משקלול נתונים מגמרות שונות – אין לי בו יד ורגל [כמו כן, אשמח למקורות ברורים ולא הפרחות סברות באוויר, זה כל חבר מהפורום יכול לעשות בן רגע].

 

[ליחדא שמיה]

ראשית - אשמח אם תצטט את לשונו המדויקת של ר' שמעון, לא היה לי כח לחפש בהקדמה הארוכה את הנושא המדובר [הדברים שהבאת ממנו בהתחלה, כמובן, אינם מכריחים את הענין של היחיד כחלק מהכלל].

לעצם השאלה, אני מאמין שגם אתה לא חולק על המושג של 'כלל ישראל', ועל הרעיון של 'ציבור', [וכבר בש"ס מצאנו כמה דוגמאות כאלו, ולדוג' הלכה ואין מורין כן, שעניינו הוא שבתור הנהגה ציבורית לא מנהיגים כך את הציבור אך בתור הנהגה לפרט אפשר להתנהג כך].

ענין נוסף וחשוב, עצם הזכרת הקב"ה כדמות מוסרית, מביאה לידי גיחוך, מרגיזה, ומעציבה, המוסריות שאתה מדבר עליה היא מזויפת מתוכה, ערך פחות וזול, שנועד להפוך את העולם קצת פחות רע ממה שהוא, ברור שהיא לא ערך בפני עצמה, ולכאורה אין לה מקום. [רק לדוגמא - ענין מוסר המלחמה, שכיום מוסכם ומקובל בכל הועלם, אך בתורה רואים לא ככה, עי' באריכות במאמרו של הרב אליהו זיני 'על המוסר בשעת מלחמה', באוצר החכמה, שהוכיח מכל התנ"ך שהכללים הם שונים].
ובאמת אחרי שאמרת את הפשט היפה כל כך על 'אני השם', חבל שלא שידרגת אותו קצת יותר, והיית אומר שאפילו בדברים שהם נראים לנו אנושיים שכליים ומוסריים, מ"מ גם אלו עניינים אלוקיים. [זה ממש חורה לי שאתה הופך גם את המצוות האלוקיות למצוות מוסריות, ורק אנחנו לא יודעים לזהות את המוסריות שבהם, זה פשוט הזוי].
סתם ככה, אני ממליץ לך לעיין בקונטרס מלחמת הרוח שחיבר הרב אוריה עינבל [בהמלצת ועידוד הגר"ד לנדו שליט"א, נמצא ברשת], שתבין מהי המוסריות, התרבות המערבית, ושאר הענינים, כמה הם שקריים ולא נכונים.

אגב, עצם הפשט של 'אני השם' הוא יפה, אך צריכים לבדוק אם בתורה כתוב אני השם גם על מצוות שאינם מכונות 'שכליות'. [ושמא דוקא במצוות השכליות הדגישו את הענין].

 

[AI אוצר]

נושא עמוק ורחב שהייתי רוצה לגעת בדבר המתקרא 'עין הסערה' [קרי: איני מעונין לדעת מהי 'סיבת' לימוד התורה, 'תכלית' לימוד התורה, החיוב ללמוד תורה ועוד נקודות רחבות נוספות].

בהק' ל'שערי ישר' מבואר הקשר המדהים בין ייעוד האדם בעולם לבין מטרת הבריאה, שהרי מצוות "קדושים תהיו" מצווה עלינו להידמות לבורא במידה האפשרית, ועלינו לנסות לגלם זאת, וכשם שמטרת הבורא בבריאה הייתה להיטיב עם הנבראים [שלא שייך במידה ההטבה לולי היה למי להיטיב] על כן רצונו שנהלך בדרכיו ונשאף אף אנו להיטיב עם זולתנו, הן ביחיד והן ברבים, ואך עי"ז נידמה להשי"ת בהליכותינו, שבכל תנועה ופעולה נגשים את אותה פעולה כביכול של הבורא יתברך שמו [אלא שאנו חלוקים מהבורא שהרי לא אין הנאה ממעשיו כלל].

אני הקטן מנסה להבין, וכי ביהדות הפרט נתפס אך כחלק מאיברי הכלל, ועליו להבין את מהות ה'אני' כחלק אינטרגלי מהכלל [מילותיו של ה'שערי ישר'] ויתר על כן עליו לגלם בעצמו את תנועותיו כפי איך שיעלה ויועיל להכלל?

אנוכי הקטן הבנתי את הדברים אך להיפוך, שכל מהות ה'כלל' נועד לשמש את האדם הפרטי קודם לכלל ו"אין בכלל אלא מה שבפרט", והאדם אמור לתפוס שכל הכלל נברא למען שיפור חייו הפרטיים, שכן "אדם יחידי נברא" [סנהדרין לח, א] ונברא בצלם אלקים, ועל כן כל מהות התורה היא שהאדם יגלם בעצמו את התכונות המוסריות – אלוקיות, וזהו האמור "קדושים תהיו כי אני ה' אלוקיכם" שעלינו לגלם בעצמינו את אותם תכונות מוסריות – אלוקיות, ושנידבק בקב"ה שהוא השלימות המוסרית המוחלטת, וננסה לחקות אותו בכל מידה אפשרית, דהנה אף בשאר המשפטים המובנים ביותר כמו רכילות, גזל, כיבוד הורים, נקימה ונטירה, ואהבת אחרים, מתנות עניים ועוד ועוד ואלו נכתבו בנימוק ש"אני ה'", דבר המוכיח למעלה מכל ספק על מהות כל המצוות הללו דגם באשר אנו עוסקים במשפטים מובנים מעין אלו, אין תכלית מעשינו היא לתקן את העולם או לעזור להאחרים, אלא אנו באים לתקן עצמינו, ולגלם בנו את אותם תכונות שלו יתברך [קרי: איננו באים לנהוג אך בעולם המעשה כפי איך שהוא היטיב, גם אנו ניטיב, אלא שזה יתגלם בנו בעולם המחשבה והעשייה בהאדם עצמו].

וכהאמור בגמ' בסוטה [יד, א;] ובשבת [קלג, ב;] שמה הוא רחום אף אתה רחום, ומה הוא חנון אף אתה, וכו' וכו', כלומר, זוהי הדרכה להידמות לקב"ה במידותיו, וזוהי למעשה עיקרה של התורה, להפוך את האדם לבעל דמות מוסרית אלוקית, כפי איך שהוא נברא, "בצלם אלוקים".

ומכאן באים דברי הגמ' [סנהדרין צט, ב;] שכל המלמד בן חברו כאילו עשאו, ומוכרח דהתורה היא בוראת את 'מציאות' האדם [כצורת נבראתו כ'צלא אלוקים'] וכדברינו, ועל דבר זה יוטעמו דברי המדרש רבה [ויקרא לה, ז;] "אמר ר' חנינא בר פפי כו' אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם".

אלא שישנם מצוות שהם 'שכליות' ומובנות לנו על פי דרכי השכל וההיגיון, וישנם מצוות שהם אינם מובנים לנו מחמת עומקם הרב, אבל תכלית כולם היא אחת – שנידמה במידה מסויימת לבורא יתברך וננסה ככל היותר להוות הצלם אלוקים שבתוכינו.

אשמח אם מאן דהו יחכים אותי בנושא רחב זה, שחוץ משקלול נתונים מגמרות שונות – אין לי בו יד ורגל [כמו כן, אשמח למקורות ברורים ולא הפרחות סברות באוויר, זה כל חבר מהפורום יכול לעשות בן רגע].

לחץ כדי לכווץ...

אני שמח לראות את העומק והרצינות שבהם אתה ניגש לנושא עמוק זה. ניכר שאתה מעוניין לרדת לשורש העניין ולהבין את תכלית התורה והמצוות. אנסה לענות על שאלתך ולספק לך מקורות ברורים שיעזרו לך להעמיק בנושא.

פורום אוצר התורה פוגש בינה מלאכותית: ניתוחים ודיונים

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[יאשע בער]

לשון הרמב"ם [פ"ח ממלכים הי"א] 'כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא [וי"ג 'אלא'] מחכמיהם'.

ואמנם, בשמונה פרקים [פרק ו] כתב שמה שאמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי אלא אפשי והתורה אסרתו, הני מילי במצוות שמעיות, אך במצוות שכחיות כגון גזל ורציחה בהם כל אדם צריך לתעב מצד עצמו את הגזל והרציחה. אכן, כבר אמר בזה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שזה כמו שיציעו לאדם לשתות דם שייגעל מזה, אך אם יתברר לו שזה רעל, הוא לא ישתה את זה בגלל שזה רעל ולא בגלל שזה מגעיל, וה"ה במצוות שכליות, לאחר שאסרתם התורה האדם צריך לפרוש מהם בגלל ציווי התורה ולא בגלל המוסריות שבהם.

[וביוצרות לפרשת פרה אמרו 'אֵין לְהָבִין סוֹד תּוֹרָתֶךָ. וְלֹא זִקּוּק אִמְרָתֶךָ. וְלֹא צֵרוּף גְּזֵרוֹתֶיךָ: בְּכֵן אֵין לְהָמִיר. וְלֹא לְהַתְמִיר. אֵין לְהַרְהֵר. וְלֹא לְחַרְחֵר. אֵין לֵידַע וְלֹא לְיַדַּע. עֲמוּקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵדָע: זוֹ בַּאֲמִירָה וְזוֹ בִּגְזֵרָה. זוֹ בַּאֲסִיפָה וְזוֹ בַּחֲסִיפָה. זוֹ בִּנְשִׁיקָה וְזוֹ בִּתְשׁוּקָה. זוֹ בִּכְבִישָׁה וְזוֹ בְּהַפְרָשָׁה. זוֹ בִדְרִישָׁה וְזוֹ בַּחֲרִישָׁה: וְכָל אִמְרָהּ הֶחָקוּק בָּהּ חֻקָּה. אֵין לְהַרְהֵר וְלוֹמַר עַל מַה נֶחֱקָקָה. שֶׁכַּךְ נִתְּנָה בִּנְשִׁיקָה'].

 

[יאשע בער]

אני הקטן מנסה להבין, וכי ביהדות הפרט נתפס אך כחלק מאיברי הכלל, ועליו להבין את מהות ה'אני' כחלק אינטרגלי מהכלל [מילותיו של ה'שערי ישר'] ויתר על כן עליו לגלם בעצמו את תנועותיו כפי איך שיעלה ויועיל להכלל?

לחץ כדי לכווץ...

"עבודת כל יחיד שהוא, לעולם אינה אלא חלק מהכל; נדרש מאמץ לא פחות מצדו של אחיו כדי להשלים את הפעולה כולה: ״לא עליך המלאכה לגמור״ (אבות ב, טז); הוא נדרש לתרום את תרומתו האישית לכלל, והיא נשקלת בקנה המידה של המקדש". [רש"ר הירש שמות ל יג].

באמת ככה לכאורה מוכח מכך שכל יהודי מצווה בתרי"ג מצוות על אף שאין יהודי שיכול לקיים את כל התרי"ג מצוות באופן טכני, משום שיש מצוות שהם רק לכהנים ויש מצוות שהם רק לישראלים, ובית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, וא"כ כיצד אפשר לצוות על כל יהודי את כל התרי"ג מצוות, ועי' בקרית ספר להמבי"ט בהקדמה ז' שהאריך בזה ושורש דבריו הוא ע"ד הנ"ל, שהיחיד הוא חלק מהכלל ואת הכלל כולו אפשר לצוות בתרי"ג מצוות, והיחיד מצווה בהם בתורת חלק מהכלל [ועדיין צ"ע מבית המנוגע ובסו"מ].

[ועי' עוד במשך חכמה, שמות יט ח, 'הנה מצות התורה יש אשר לכהנים ויש אשר ללוים ויש לכה״ג ויש למלך, או לסנהדרין, ויש למי שיש לו קרקע ובית רק בכלל ישראל צריכה התורה להתקיים וכל ישראל ערבין זה לזה ובקיומם כולן מקבלין שכר, ואתן צאן מרעיתי אדם אתם, שכל האומה הישראלית הוא אדם אחד, יש אשר הוא כלב [כמו שאמרו צדיקים לבן של ישראל] ויש כראש, ויש כעין והוא שנמצא ראשי העדה עיני העדה, וכל אחד צריך לקיים מצוה התלויה בו ובכללותם הוא אדם שלם, לכן על מצות שאין לקיימם צריך ללמוד, דכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב כו׳ או להחזיק לומדי תורה, לכן להלן ענו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע יש מהם שנעשה מה ששייך אצלינו ויש שנשמע שנלמד ונבין פנימותם והלכותיהם וחוקותיהם, אבל כאן ענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ה׳ נעשה, שבכללות העם כאחד כולם יחדיו יעשו כל אשר דבר ה׳ וכל אחד יעשה השייך לו ודו״ק'].

יסוד זה מבואר גם בחרדים [סא], ומהרח"ו [עץ הדעת טוב יתרו], וידוע [עי' פע"ח שער הסליחות פרק ח], שהאריז"ל אמר להתודות את כל האמור בוידוי, גם מה שיודע בבירור שלא חטא מימיו משום שהוידוי הוא בשביל כלל ישראל.

נעזרתי בציטוטים מהספר החדש 'תפקיד האדם' של הרב גילי בקנרוט.

 

[ליחדא שמיה]

[ועדיין צ"ע מבית המנוגע ובסו"מ].

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה הביאור בזה שאפילו שבאמת האמיתית ידוע להקב"ה שלא יהיה, אולם כל עוד במציאות אין סתירה לכך, אין שום מניעה שהתורה תצווה על כך. לא בשמים היא.

אם כי, באופן כללי איני מבין מה הקושיא של המבי"ט משם, הרי זה מצוות שכל אחד מצווה בהם ולא רק כלל ישראל. וצ"ע.

אולי תצטט את לשון הקרי"ס?

 

[ספרייה תורנית]

אולי תצטט את לשון הקרי"ס?

לחץ כדי לכווץ...

 

[יאשע בער]

לשונו [מהקבצים הנ"ל - באדיבות @ספרייה תורנית וייש"כ] היא -
'לעולם א"א שיקיים כל רמח מצות עשה ואפי' הוא מלך או כהן שנתוספו בהן הרבה מצוות, והא איכא עיר הנדחת ובית המנוגע למ"ד דלא היו ולא עתידין להיות'.

ולכאו' מבואר בדבריו שעל אדם פרטי א"א לצוות דברים שלא יתרחשו לעולם, אך על גוף כללי וקומה שלמה של עם ישראל כן אפשר לצוות. וצ"ע.

 

[דבר היושר]

ענין נוסף וחשוב, עצם הזכרת הקב"ה כדמות מוסרית, מביאה לידי גיחוך, מרגיזה, ומעציבה, המוסריות שאתה מדבר עליה היא מזויפת מתוכה, ערך פחות וזול, שנועד להפוך את העולם קצת פחות רע ממה שהוא, ברור שהיא לא ערך בפני עצמה, ולכאורה אין לה מקום

לחץ כדי לכווץ...

ראשית, מעולם לא הזכרתי שהשי"ת הוא 'דמות מוסרית', "שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדיעות, ולא ישיג מה הוא – אלא הוּא, ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו וכל הפילוסופים אומרים נצחנו בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העיניים החלושים להשיגו" [מו"נ א, נט;] וכל מי שאומר שיודע את הא־לוהים מתוך חיוב, יש בזה ״‎חרוף וגדוף בשגגה מן ההמון״‎ [שם] כי יש בזה ״‎מן השיתוף והחסרון״‎ [שם] וכבר כתב הכוזרי [מאמר ב' ועוד] כי שמותיו של אלקים הם מידות, הנגזרות מפעולותיו בעולם, ואינן משקפות תכונות מהותיות בו [כוונתו ל'רחום' 'חנון' 'ברוך' 'קדוש' 'חי' 'אחד'] אלא שעצם הדבר המשתקף מהליכותיו של הבורא הם מוסריות וזה דבר פשוט [שהיא 'צדק אלקי' ולא 'צדק אנושי' כמו שברור מאיליו אבל אין לזה ענין בעסקנו].

כמו שמוזכר בסוגיות הש"ס ש"מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון" [סוטה יד, א; שבת קלג, ב;] ובכלל מידותיו של הקב"ה הן מידות הרחמים, "ה' ה' קל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת" [שמות לד, ו;] וכך הרמב"ם מסיים את ה'מורה נבכים' בביאור פסוק מירמיהו "אל יתהלל חכם בחכמתו... כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה", כלומר, שהשי"ת לא מעונין אך בהכרתו השכלית בלבד של האדם, אלא בחסד, במשפט ובצדקה שהוא עושה בארץ, וכן משתקף בעוד מקומות רבים בתפילה שאנו מתפללים בכל יום, כגון "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", וכן כל המושג 'הלכת בדרכיו' הולך על דברים שעניינם הוא מוסרי מתחילתו ועד סופו [ביקור חולים, ניחום אבלים ועוד].

 

[ליחדא שמיה]

ראשית, מעולם לא הזכרתי שהשי"ת הוא 'דמות מוסרית', "שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדיעות, ולא ישיג מה הוא – אלא הוּא, ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו וכל הפילוסופים אומרים נצחנו בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העיניים החלושים להשיגו" [מו"נ א, נט;] וכל מי שאומר שיודע את הא־לוהים מתוך חיוב, יש בזה ״‎חרוף וגדוף בשגגה מן ההמון״‎ [שם] כי יש בזה ״‎מן השיתוף והחסרון״‎ [שם] וכבר כתב הכוזרי [מאמר ב' ועוד] כי שמותיו של אלקים הם מידות, הנגזרות מפעולותיו בעולם, ואינן משקפות תכונות מהותיות בו [כוונתו ל'רחום' 'חנון' 'ברוך' 'קדוש' 'חי' 'אחד'] אלא שעצם הדבר המשתקף מהליכותיו של הבורא הם מוסריות וזה דבר פשוט [שהיא 'צדק אלקי' ולא 'צדק אנושי' כמו שברור מאיליו אבל אין לזה ענין בעסקנו].

כמו שמוזכר בסוגיות הש"ס ש"מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון" [סוטה יד, א; שבת קלג, ב;] ובכלל מידותיו של הקב"ה הן מידות הרחמים, "ה' ה' קל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת" [שמות לד, ו;] וכך הרמב"ם מסיים את ה'מורה נבכים' בביאור פסוק מירמיהו "אל יתהלל חכם בחכמתו... כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה", כלומר, שהשי"ת לא מעונין אך בהכרתו השכלית בלבד של האדם, אלא בחסד, במשפט ובצדקה שהוא עושה בארץ, וכן משתקף בעוד מקומות רבים בתפילה שאנו מתפללים בכל יום, כגון "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", וכן כל המושג 'הלכת בדרכיו' הולך על דברים שעניינם הוא מוסרי מתחילתו ועד סופו [ביקור חולים, ניחום אבלים ועוד].

לחץ כדי לכווץ...

כמובן. מעולם לא באתי לחלוק על מה הוא רחום וכו'. כוונתי היתה לעורר שהמילה מוסרית בד"כ מעוררת קונטציה של שמאלנים ופרוגרסיביים, ולמה שהעולם המערבי מכנה מוסר אין קשר למוסר שנדרש מהיהודי.

 

[דבר היושר]

מסקנתי לענין היא כדלהלן.

יש לשים לב שבתורה הת' שלוש פעמים מה משקפת הישות האלקית.

א - "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" [ויקרא יט, ב;] שזה מייצג את רובד ה'קדושה' הנצרכת לדבר היצור ב'צלם אלקים' מאכלות אסורות, איסורי עריות, כלאים, שעטנז, טומאה וטהרה, ועוד רבים.

ב - ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט [בראשית יח, יט;] שזה מייצג את רובד ההתנהלות האנליטית להשכל וההיגיון שלנו [שהמניע שלו יהא צדק ויושר ולא סדר] ובחדא מחתא מחתינהו - איסור רציחה ופגיעה, גניבה וגזילה, משפטי המזיק, משפטי השומרים, דיני טוען ונטען, ועושק שכר שכיר, אונאה וריבית, הלואה ושמיטה, רכילות ולשון הרע, ואהבת לרעך, צדקה, הענקה, מתנות עניים, דינא דבר מצרא, השבת העבוט, שמיטת כספים, השבת אבידה, פריקה וטעינה, ביקור חולים וניחום אבלים ועוד רבים. וכן שהשי"ת 'רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת' [שמות לד, ו;].

ג - וכן גם עבודת ה' שזה מייצג את רובד ההתנהלות המעשית של היהודי בהתאם למהותו המובנית - צלם אלקים * - "חרות על הלוחות" [שמות לב, טז;] שמבו' שהזדהות עם החוק האלקי אינו עבדות אלא חירות עמוקה יותר, בהנחה שהיא מבטא את האמת הפנימית של האדם יש שני חלקים א) 'אותות' [המעידים על התקשרותנו לאלקים, ונוכחותו בחיינו היומיומים] - אכילת מצה, שבתות ומועדים, ברית מילה, ציצית תפילין ומזוזה ב) 'עבודת ה' בפועל' [כפשוטו] - מצוות המקדש, הקרבנות, המנחות והביכורים, התרומות והמעשרות, וכן תפילה, הלל והודאה, שופר ולולב.

ונמצאנו למדים - שאנו מהווים את צלם האלקים בכל הדברים שהם פועל - יוצא שלנו [הוי אומר שאך הם נתונים לשליטתנו] 'השכל' ה'רגש' וה'מעשה'.

* עבודת ה' אינה כהבנתה הבסיסית - כמושג שלילי וכפיפה והכנעה, שאדרבה, הא אמור במשנה שאין לך חירות גדולה מזו הלומד תורה [אבות ו, ב;] ולכ' הדברים תמוהים, שוכי נטל כעין זה - ניתן להחשבה כ'חירות' הרי אינו חירות אלא עבדות, ובמקובלים נודע להסביר - שחירות משמעותה נאמנות למהותה העצמית של האדם [ואילו העבדות היא התכחשות למציאותה] ועל כן כיון שהאדם נברא ב'צלם אלקים' אזי זה עצמותו שאיננו משתנית, ועקב זאת עליו להיות נאמן לעצמיותו, ומהותו המובנית, ולכן אדם שחי את חייו בצורה שאיננה כפופה לאלוקות, אזי הוא 'עבד' שהוא מתכחש לעצמותו המהותית, ואילו אחד שחי עפ"י ההדרכה האלוקית, אזי הוא חופשי - שאז הוא חי באמת את החיים התואמים למהותו והדברים ארוכים.

וזה מהות התורה!

 

[יראת ה' היא חכמה]

מסקנתי לענין היא כדלהלן.

יש לשים לב שבתורה הת' שלוש פעמים מה משקפת הישות האלקית.

א - "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" [ויקרא יט, ב;] שזה מייצג את רובד ה'קדושה' הנצרכת לדבר היצור ב'צלם אלקים' מאכלות אסורות, איסורי עריות, כלאים, שעטנז, טומאה וטהרה, ועוד רבים.

ב - ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט [בראשית יח, יט;] שזה מייצג את רובד ההתנהלות האנליטית להשכל וההיגיון שלנו [שהמניע שלו יהא צדק ויושר ולא סדר] ובחדא מחתא מחתינהו - איסור רציחה ופגיעה, גניבה וגזילה, משפטי המזיק, משפטי השומרים, דיני טוען ונטען, ועושק שכר שכיר, אונאה וריבית, הלואה ושמיטה, רכילות ולשון הרע, ואהבת לרעך, צדקה, הענקה, מתנות עניים, דינא דבר מצרא, השבת העבוט, שמיטת כספים, השבת אבידה, פריקה וטעינה, ביקור חולים וניחום אבלים ועוד רבים. וכן שהשי"ת 'רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת' [שמות לד, ו;].

ג - וכן גם עבודת ה' שזה מייצג את רובד ההתנהלות המעשית של היהודי בהתאם למהותו המובנית - צלם אלקים * - "חרות על הלוחות" [שמות לב, טז;] שמבו' שהזדהות עם החוק האלקי אינו עבדות אלא חירות עמוקה יותר, בהנחה שהיא מבטא את האמת הפנימית של האדם יש שני חלקים א) 'אותות' [המעידים על התקשרותנו לאלקים, ונוכחותו בחיינו היומיומים] - אכילת מצה, שבתות ומועדים, ברית מילה, ציצית תפילין ומזוזה ב) 'עבודת ה' בפועל' [כפשוטו] - מצוות המקדש, הקרבנות, המנחות והביכורים, התרומות והמעשרות, וכן תפילה, הלל והודאה, שופר ולולב.

ונמצאנו למדים - שאנו מהווים את צלם האלקים בכל הדברים שהם פועל - יוצא שלנו [הוי אומר שאך הם נתונים לשליטתנו] 'השכל' ה'רגש' וה'מעשה'.

* עבודת ה' אינה כהבנתה הבסיסית - כמושג שלילי וכפיפה והכנעה, שאדרבה, הא אמור במשנה שאין לך חירות גדולה מזו הלומד תורה [אבות ו, ב;] ולכ' הדברים תמוהים, שוכי נטל כעין זה - ניתן להחשבה כ'חירות' הרי אינו חירות אלא עבדות, ובמקובלים נודע להסביר - שחירות משמעותה נאמנות למהותה העצמית של האדם [ואילו העבדות היא התכחשות למציאותה] ועל כן כיון שהאדם נברא ב'צלם אלקים' אזי זה עצמותו שאיננו משתנית, ועקב זאת עליו להיות נאמן לעצמיותו, ומהותו המובנית, ולכן אדם שחי את חייו בצורה שאיננה כפופה לאלוקות, אזי הוא 'עבד' שהוא מתכחש לעצמותו המהותית, ואילו אחד שחי עפ"י ההדרכה האלוקית, אזי הוא חופשי - שאז הוא חי באמת את החיים התואמים למהותו והדברים ארוכים.

וזה מהות התורה!

לחץ כדי לכווץ...

אכן הבחנה יפה מאוד,
אמנם יורשה לי להעז פני שאלו הם רק פני הצורה של הדברים,
אמנם בתוכנם יש להעמיק עד אין קץ.....

 

[דבר היושר]

בתוכנם יש להעמיק עד אין קץ.....

לחץ כדי לכווץ...

תוכן העניינים בכל אלו - ברגע שנהווה את צלם האלוקם המוטבע בתוכינו - אזי בכך תתקיים תכלית הבריאה שיהא לקב"ה דירה בתחתונים [שזה תכלית הבריאה, כמו שמובא במדרשים כו"כ פעמים].

 

[יראת ה' היא חכמה]

תוכן זה אכן הובן לי,
כוונתי היא שיש להבין ולהתעמק היטב בגוף הדבר הקרוי "קדושה" - מהי הקדושה מה היא נותנת לנו ומה יש לנו בקדושה, כמו"כ יש להבין מהו זה הדבר שה' הוא רחום וחנון וכו' והרי לכאו' זהו רק פועל יוצא מהאלוקות האדירה שזה לא הדבר שהוא מגדיר כביכול את אלוקים, כמו"כ יש לדעת מהי עבודת ה' שע"י דברים מסוימים אנו מתקשרים כביכול לאלוקות...
בקיצור זהו דברים עמוקים ורחבים מני ים, אמנם יפה עשית להכליל את כל הדברים בצורה נפלאה ולבארם למטרה אחת, ואי"ז סותר שגוף הדברים אינם מובנים לנו כ"כ..

 

[דבר היושר]

כוונתי היא שיש להבין ולהתעמק היטב בגוף הדבר הקרוי "קדושה" - מהי הקדושה מה היא נותנת לנו ומה יש לנו בקדושה, כמו"כ יש להבין מהו זה הדבר שה' הוא רחום וחנון וכו' והרי לכאו' זהו רק פועל יוצא מהאלוקות האדירה שזה לא הדבר שהוא מגדיר כביכול את אלוקים, כמו"כ יש לדעת מהי עבודת ה' שע"י דברים מסוימים אנו מתקשרים כביכול לאלוקות...
בקיצור זהו דברים עמוקים ורחבים מני ים, אמנם יפה עשית להכליל את כל הדברים בצורה נפלאה ולבארם למטרה אחת, ואי"ז סותר שגוף הדברים אינם מובנים לנו כ"כ..

לחץ כדי לכווץ...

הפרטים הללו פשוטים להבנה, פעם עסקתי בזה והענין יצא לי די בהיר ופשוט.

והרי לכאו' זהו רק פועל יוצא מהאלוקות האדירה שזה לא הדבר שהוא מגדיר כביכול את אלוקים

לחץ כדי לכווץ...

כמובן!

הערה חשובה מאד: ישנם פסוקים רבים המייצגים כביכול את המידות והתכונות של האלקים, כגון הפסוקים הנ"ל "כי קדוש אני" [ויקרא יט, ב;] "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" [בראשית יח, יט;] "ה' איש מלחמה" [שמות טו, ג;] "צדיק וישר הוא" [דברים לב, ד;] "רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת" [שמות לד, ו;] וכיוצ"ב רבים.

עלינו להבין שאסור לחשוב שאנו מבינים ב'מהות האלוקות' שהרי יש בזה מן השיתוף והחסרון [מו"נ א, נט;] "שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדיעות, ולא ישיג מה הוא – אלא הוא, ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו וכל הפילוסופים אומרים נצחנו בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העיניים החלושים להשיגו" [מו"נ א, נט;] וכל מי שאומר שיודע את האלקים מתוך חיוב, יש בזה ״‎חרוף וגדוף בשגגה מן ההמון״‎ [שם] כי יש בזה ״‎מן השיתוף והחסרון״‎ [שם] וכבר כתב הכוזרי [ב, ב;] כי שמותיו של אלקים הם מידות, הנגזרות מפעולותיו בעולם, ואינן משקפות תכונות מהותיות בו [כוונתו ל'רחום' 'חנון' 'ברוך' 'קדוש' 'חי' 'אחד'] אלא שעצם הדבר המשתקף מהליכותיו של הבורא הם מוסריות וזה דבר פשוט ומי שטוען לא כך - זה ממש כפירה ביסודות האמונה.

וכל הפסוקים שמדברים על ה' כחנון, רחום, קדוש, עושה צדקה ומשפט – אין תיאורים מהותיים של השי"ת, אלא אופני פעולה או הנהגה כלפי העולם והאדם, זו שפה מושאלת שמטרתה חינוכית ואמונית – להדריך את האדם בדרכי ה'.

למשל, לפי הרמב"ם במורה הנבוכים [א, נד;] כאשר נאמר שה' "רחום וחנון", הכוונה היא שהוא נוהג ברחמים, אבל אין זה אומר משהו במהותו הוא "רחמים" [שזה מושג אנושי ורגשי מוגבל].

 

[יאשע בער]

נוהג ברחמים

לחץ כדי לכווץ...

וכן אומרים 'לפועל רחמיו בדין'.

 

[ליחדא שמיה]

אגב, בענין הפרט והכלל, עין בדברי ר"א בן הרמב"ם בתחילת ספר המספיק לעובדי ה', שביאר שיש דברים שנדרשים מהכלל, ויש דברים שנדרשים מהפרט, לדוג', מהכלל נדרש לא לחלל שבת, ומהפרט נדרש לא רק לא לחלל אלא גם להבין את מהות השבת. מאידך, הפרט מחויב קודם כל לחלקו בכלל, ועל כן אדם לא יכול לחלל שבת ובד בבד להבין את מהות השבת, כי קודם כל הוא חלק מהכלל ורק אח"כ הוא צריך לדאוג לצרכיו הפרטיים.

 

[ליחדא שמיה]

מסקנתי לענין היא כדלהלן.

לחץ כדי לכווץ...

לא הצלחתי להבין איך זה עונה על שאלתך בפתיחת האשכול.