- הודעות
- 52
- תודות
- 178
- נקודות
- 30
א. המספר שבע וחג העצרת
בספר החינוך, מצוה שכז, כתב על יום כ"ב בתשרי:
"זה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה שהוא נקרא כן לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאילו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם".
ובמצוה של כתב החינוך ששמע מפי החכמים כי בענין היובל יש סוד נפלא שלא גילוהו, ובו נרמזים כל ימי העולם ושנותיו. בתוך דבריו הוא עומד על משמעות המספר שבע, ועל כך שנצטווינו למנות שבע פעמים שבע, ולא שמונה פעמים שמונה וכיוצא בזה.
המספר שבע מופיע במצוות רבות: שבת ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, ויובל לאחר שבע פעמים שבע שנים. גם חג הפסח נמשך שבעה ימים, וכן חג הסוכות, החל בחודש השביעי, ולאחר שבעת ימיו חוגגים את שמיני עצרת.
בדומה לכך, מפסח ועד עצרת אנו מונים שבעה שבועות, ולאחריהם חוגגים את חג השבועות. גם בכריתת הברית בין אברהם לאבימלך מצינו שבע כבשות, ככתוב: "כי את שבע כבשות תקח מידי". בלעם הקים שבעה מזבחות, ואף לשון "שבועה", שעניינה קיום הדבר, נתבארה מלשון שבע.
ב. מאלול ועד שמחת תורה
התבוננתי בס"ד שמראש חודש אלול ועד הושענא רבה, במנין הכולל את שני הימים, יש חמישים יום: כ"ט ימי אלול וכ"א ימי תשרי. נמצא שיש מקום להשוות את התקופה הזאת לימי ההכנה לחג השבועות, שבו לאחר ארבעים ותשעה ימי הספירה מגיע היום החמישים.
ואכן, הושענא רבה הוא יום תפילה מיוחד, הקשור גם הוא למספר שבע, שהרי מקיפים בו את המזבח שבע פעמים.
לאחר מכן מצאתי בילקוט שמעוני, פרשת פינחס, רמז תשפב, שעמד על ההשוואה בין שתי העצרות: מדוע עצרת שלאחר הפסח באה לאחר חמישים יום, ואילו העצרת שלאחר סוכות סמוכה לחג?
עצם ההשוואה שבמדרש נותנת מקום להתבונן בקשר שבין חג השבועות לשמיני עצרת, ובימי ההכנה הקודמים להם.
גם המנהג לומר "לדוד ה' אורי וישעי" מראש חודש אלול ועד סוף חגי תשרי מלמד על החיבור שבין ימי אלול לימי החגים. ואולי יש לרמוז בדרך דרוש בלשון "ממי אירא", שהמילה "מי" עולה בגימטריה חמישים, כנגד ימי העבודה הללו.
ג. אלול ותשרי במלחמות סיחון ועוג
עוד מצאתי במדרש תנחומא, פרשת חוקת, ביאור ללשון "ויפנו ויעלו דרך הבשן". לכאורה, לאחר מלחמת סיחון המשיכו ישראל בדרכם לכיוון ארץ ישראל, ומדוע נאמר "ויפנו"?
מבואר במדרש שמלחמת סיחון היתה באלול, לאחריה עשו ישראל את חגי תשרי, ורק לאחר החגים יצאו למלחמת עוג. הלשון "ויפנו" מתפרשת על פי הכתוב: "ופנית בבקר והלכת לאהליך", שנאמר לאחר החג.
ובש"ך על התורה, בפרשת חוקת, על הפסוק "ויפנו ויעלו" (כא, לג), ביאר שמצוות חודש תשרי הגנו על ישראל במלחמת עוג.
גודל הישועה מתבאר גם במדרש תנחומא, פרשת דברים, סימן ד: סיחון ועוג היו קשים מפרעה וחיילותיו. וכשם שאמרו ישראל שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויים לומר שירה על מפלת עוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה: "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו", ובהמשך: "למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו".
לפי זה יש מקום לראות רצף של עבודה מאלול ועד סוף חגי תשרי: תחילה מלחמת סיחון, ולאחריה מצוות החגים, שבזכותן זכו ישראל לנצח גם את עוג מלך הבשן.
ד. מדוע שמיני עצרת הוא היום החמישים ואחד?
אלא שלפי החשבון האמור, הושענא רבה הוא היום החמישים מראש חודש אלול, ושמיני עצרת הוא היום החמישים ואחד. כיצד אפוא מתקיימת ההשוואה לחג השבועות?
אפשר להציע בדרך דרוש שיום הכיפורים אינו נכלל במנין ימי העבודה הרגילים. יום זה ניתן לנו במתנה מאת ה' - יום טהרה מיוחד, שבו הקב"ה מטהר את ישראל, וכדעת רבי שעיצומו של יום מכפר אף בלא תשובה, בגדרים שנתבארו בדבריו.
ישראל מצדם מקדישים את היום לתפילה ולתשובה, וכביכול משיבים את המתנה להקב"ה. ועל דרך הדרוש אפשר לומר שהקב"ה נותן להם כנגדו יום נוסף של אהבה ושמחה - שמיני עצרת ושמחת תורה.
עוד יש להוסיף שביום הכיפורים ישראל דומים למלאכים, ולכן אפשר לראותו כיום העומד מעל למנין הרגיל. גם מה שאין לשטן רשות לקטרג בו מתאים לבחינה מיוחדת זו.
ה. מתן תורה ביום החמישים ואחד
עוד נזכרתי בדברי המנחת חינוך, מצוה שט, אות ב, שדן בחשבון הימים של יציאת מצרים ומתן תורה.
לפי הברייתא שבסדר עולם, המובאת בגמרא, ישראל יצאו ממצרים בערב שבת, והתורה ניתנה בשבת, בו' בסיון. לפי חשבון זה, מתן תורה היה ביום החמישים לספירה, והוא כדעת חכמים.
אולם לפי הברייתות שיציאת מצרים היתה ביום חמישי, השבת שבה ניתנה התורה היתה היום החמישים ואחד לספירה, ואילו היום החמישים חל ביום שישי.
לפי חשבון זה מתחדדת ההקבלה: כשם שהיום החמישים לספירה קדם ליום מתן תורה, שחל ביום החמישים ואחד, כך היום החמישים מראש חודש אלול הוא הושענא רבה, ולמחרתו, ביום החמישים ואחד, חוגגים בארץ ישראל את שמחת תורה.
ואולי יש בשמחת תורה גם בחינה של חידוש "נעשה ונשמע": "נעשה" - בסיום התורה שכבר קראנו, ו"נשמע" - בהתחלת קריאת בראשית מחדש.
עוד אפשר להוסיף בדרך דרוש: במתן תורה הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו, כמבואר בשבת פז ע"א. וכנגד זה הקב"ה מוסיף לנו לאחר ימי הסוכות יום נוסף של קירבה, המיוחד לישראל.
ואולי יש בזה רמז ל"אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול: משה רבינו, השקול כנגד ישראל, הוסיף יום אחד מדעתו - בבחינת "אני לדודי"; והקב"ה נתן לישראל יום נוסף של קירבה - בבחינת "ודודי לי".
נמצא שיש כאן שתי תקופות של הכנה והתעלות במהלך השנה, המגיעות לשיאן בשמחת התורה.
ו. שתי עצרות - שתי דרכים בעבודת ה'
במדרש תנחומא, פרשת פינחס, סימן טו, כ' ששמיני עצרת הוא סיום ימי החג, ככתוב: "עצרת תהיה לכם". המדרש מבאר שהיה ראוי לעשות עצרת חמישים יום לאחר חג הסוכות, כשם שעצרת באה חמישים יום לאחר הפסח, אלא שאמר הקב"ה: חורף הוא, ואין ישראל יכולים להניח את בתיהם ולבוא שוב; לכן, כל עוד הם כאן, יעשו עצרת.
גם הרמב"ן עומד על הקשר בין חג השבועות לשמיני עצרת. ובגמרא בפסחים סח ע"ב נאמר: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", משום שהוא יום שניתנה בו תורה.
יש לבאר שיש כאן שתי דרכים בעבודת ה':
ספירת העומר עניינה היטהרות והכנה למתן תורה, ויש בה בחינה של עבודה מתוך יראה. במעמד הר סיני היו קולות וברקים, והעם חרד, ככתוב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי".
לעומת זאת, עבודת אלול ותשרי מגיעה אל העבודה מתוך אהבה. לאחר התשובה של ראש השנה ויום הכיפורים באים ימי סוכות ושמחת תורה, שבהם עובדים את ה' בשמחה, בשירה ובריקודים. בתשובה מאהבה אף הזדונות נהפכים לזכויות.
ז. רמזים לנ"א ימי העבודה
אפשר להוסיף רמז בפסוק: "הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער, אמלטה נא שמה הלא מצער הוא ותחי נפשי" (בראשית יט, כ).
בדרך דרוש אפשר לקרוא את "אמלטה נא" כרמז לנ"א הימים שמראש חודש אלול ועד שמיני עצרת, שבהם האדם נמלט מן העבירות וזוכה ל"ותחי נפשי".
וכן לפי המנהג לומר "לדוד ה' אורי וישעי" מראש חודש אלול ועד שמיני עצרת, אמירתו נמשכת נ"א ימים. עוד מובא בשם הגר"א רמז בלשון "הושע נא" - נ"א ימי הסליחה והעבודה.
ח. נ"א מצוות והציפיה לבנין בית המקדש
עוד בענין המספר נ"א: בזוהר הקדוש, ברעיא מהימנא (ויקרא קט ע"א), נמנות נ"א מצוות הקשורות לבית המקדש, החסרות לנו בזמן הזה.
על פי זה אפשר להוסיף בדרך דרוש כוונה באמירת "סלח נא לעוון העם הזה": אנו מבקשים שהקב"ה יסלח לעוונותינו ויבנה את בית המקדש, ונזכה לשוב ולקיים את נ"א המצוות הללו.
וכן אפשר לרמוז בפסוק "יהי נא חסדך לנחמני" (תהלים קיט, עו), שהנחמה השלמה תהיה כשנזכה לקיים שוב את המצוות החסרות לנו.
היום אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג), ותפילותינו באות במקום עבודת הקרבנות. ובאמירת "נדבות פי רצה נא ה'" (תהלים קיט, קח) אפשר לכוון שתפילותינו יתקבלו ברצון, ובזכותן נזכה לשוב לעבודת בית המקדש ולקיום נ"א המצוות, ולא נסתפק בתחליפיהן בלבד.
בספר החינוך, מצוה שכז, כתב על יום כ"ב בתשרי:
"זה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה שהוא נקרא כן לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאילו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם".
ובמצוה של כתב החינוך ששמע מפי החכמים כי בענין היובל יש סוד נפלא שלא גילוהו, ובו נרמזים כל ימי העולם ושנותיו. בתוך דבריו הוא עומד על משמעות המספר שבע, ועל כך שנצטווינו למנות שבע פעמים שבע, ולא שמונה פעמים שמונה וכיוצא בזה.
המספר שבע מופיע במצוות רבות: שבת ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, ויובל לאחר שבע פעמים שבע שנים. גם חג הפסח נמשך שבעה ימים, וכן חג הסוכות, החל בחודש השביעי, ולאחר שבעת ימיו חוגגים את שמיני עצרת.
בדומה לכך, מפסח ועד עצרת אנו מונים שבעה שבועות, ולאחריהם חוגגים את חג השבועות. גם בכריתת הברית בין אברהם לאבימלך מצינו שבע כבשות, ככתוב: "כי את שבע כבשות תקח מידי". בלעם הקים שבעה מזבחות, ואף לשון "שבועה", שעניינה קיום הדבר, נתבארה מלשון שבע.
ב. מאלול ועד שמחת תורה
התבוננתי בס"ד שמראש חודש אלול ועד הושענא רבה, במנין הכולל את שני הימים, יש חמישים יום: כ"ט ימי אלול וכ"א ימי תשרי. נמצא שיש מקום להשוות את התקופה הזאת לימי ההכנה לחג השבועות, שבו לאחר ארבעים ותשעה ימי הספירה מגיע היום החמישים.
ואכן, הושענא רבה הוא יום תפילה מיוחד, הקשור גם הוא למספר שבע, שהרי מקיפים בו את המזבח שבע פעמים.
לאחר מכן מצאתי בילקוט שמעוני, פרשת פינחס, רמז תשפב, שעמד על ההשוואה בין שתי העצרות: מדוע עצרת שלאחר הפסח באה לאחר חמישים יום, ואילו העצרת שלאחר סוכות סמוכה לחג?
עצם ההשוואה שבמדרש נותנת מקום להתבונן בקשר שבין חג השבועות לשמיני עצרת, ובימי ההכנה הקודמים להם.
גם המנהג לומר "לדוד ה' אורי וישעי" מראש חודש אלול ועד סוף חגי תשרי מלמד על החיבור שבין ימי אלול לימי החגים. ואולי יש לרמוז בדרך דרוש בלשון "ממי אירא", שהמילה "מי" עולה בגימטריה חמישים, כנגד ימי העבודה הללו.
ג. אלול ותשרי במלחמות סיחון ועוג
עוד מצאתי במדרש תנחומא, פרשת חוקת, ביאור ללשון "ויפנו ויעלו דרך הבשן". לכאורה, לאחר מלחמת סיחון המשיכו ישראל בדרכם לכיוון ארץ ישראל, ומדוע נאמר "ויפנו"?
מבואר במדרש שמלחמת סיחון היתה באלול, לאחריה עשו ישראל את חגי תשרי, ורק לאחר החגים יצאו למלחמת עוג. הלשון "ויפנו" מתפרשת על פי הכתוב: "ופנית בבקר והלכת לאהליך", שנאמר לאחר החג.
ובש"ך על התורה, בפרשת חוקת, על הפסוק "ויפנו ויעלו" (כא, לג), ביאר שמצוות חודש תשרי הגנו על ישראל במלחמת עוג.
גודל הישועה מתבאר גם במדרש תנחומא, פרשת דברים, סימן ד: סיחון ועוג היו קשים מפרעה וחיילותיו. וכשם שאמרו ישראל שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויים לומר שירה על מפלת עוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה: "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו", ובהמשך: "למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו".
לפי זה יש מקום לראות רצף של עבודה מאלול ועד סוף חגי תשרי: תחילה מלחמת סיחון, ולאחריה מצוות החגים, שבזכותן זכו ישראל לנצח גם את עוג מלך הבשן.
ד. מדוע שמיני עצרת הוא היום החמישים ואחד?
אלא שלפי החשבון האמור, הושענא רבה הוא היום החמישים מראש חודש אלול, ושמיני עצרת הוא היום החמישים ואחד. כיצד אפוא מתקיימת ההשוואה לחג השבועות?
אפשר להציע בדרך דרוש שיום הכיפורים אינו נכלל במנין ימי העבודה הרגילים. יום זה ניתן לנו במתנה מאת ה' - יום טהרה מיוחד, שבו הקב"ה מטהר את ישראל, וכדעת רבי שעיצומו של יום מכפר אף בלא תשובה, בגדרים שנתבארו בדבריו.
ישראל מצדם מקדישים את היום לתפילה ולתשובה, וכביכול משיבים את המתנה להקב"ה. ועל דרך הדרוש אפשר לומר שהקב"ה נותן להם כנגדו יום נוסף של אהבה ושמחה - שמיני עצרת ושמחת תורה.
עוד יש להוסיף שביום הכיפורים ישראל דומים למלאכים, ולכן אפשר לראותו כיום העומד מעל למנין הרגיל. גם מה שאין לשטן רשות לקטרג בו מתאים לבחינה מיוחדת זו.
ה. מתן תורה ביום החמישים ואחד
עוד נזכרתי בדברי המנחת חינוך, מצוה שט, אות ב, שדן בחשבון הימים של יציאת מצרים ומתן תורה.
לפי הברייתא שבסדר עולם, המובאת בגמרא, ישראל יצאו ממצרים בערב שבת, והתורה ניתנה בשבת, בו' בסיון. לפי חשבון זה, מתן תורה היה ביום החמישים לספירה, והוא כדעת חכמים.
אולם לפי הברייתות שיציאת מצרים היתה ביום חמישי, השבת שבה ניתנה התורה היתה היום החמישים ואחד לספירה, ואילו היום החמישים חל ביום שישי.
לפי חשבון זה מתחדדת ההקבלה: כשם שהיום החמישים לספירה קדם ליום מתן תורה, שחל ביום החמישים ואחד, כך היום החמישים מראש חודש אלול הוא הושענא רבה, ולמחרתו, ביום החמישים ואחד, חוגגים בארץ ישראל את שמחת תורה.
ואולי יש בשמחת תורה גם בחינה של חידוש "נעשה ונשמע": "נעשה" - בסיום התורה שכבר קראנו, ו"נשמע" - בהתחלת קריאת בראשית מחדש.
עוד אפשר להוסיף בדרך דרוש: במתן תורה הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו, כמבואר בשבת פז ע"א. וכנגד זה הקב"ה מוסיף לנו לאחר ימי הסוכות יום נוסף של קירבה, המיוחד לישראל.
ואולי יש בזה רמז ל"אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול: משה רבינו, השקול כנגד ישראל, הוסיף יום אחד מדעתו - בבחינת "אני לדודי"; והקב"ה נתן לישראל יום נוסף של קירבה - בבחינת "ודודי לי".
נמצא שיש כאן שתי תקופות של הכנה והתעלות במהלך השנה, המגיעות לשיאן בשמחת התורה.
ו. שתי עצרות - שתי דרכים בעבודת ה'
במדרש תנחומא, פרשת פינחס, סימן טו, כ' ששמיני עצרת הוא סיום ימי החג, ככתוב: "עצרת תהיה לכם". המדרש מבאר שהיה ראוי לעשות עצרת חמישים יום לאחר חג הסוכות, כשם שעצרת באה חמישים יום לאחר הפסח, אלא שאמר הקב"ה: חורף הוא, ואין ישראל יכולים להניח את בתיהם ולבוא שוב; לכן, כל עוד הם כאן, יעשו עצרת.
גם הרמב"ן עומד על הקשר בין חג השבועות לשמיני עצרת. ובגמרא בפסחים סח ע"ב נאמר: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", משום שהוא יום שניתנה בו תורה.
יש לבאר שיש כאן שתי דרכים בעבודת ה':
ספירת העומר עניינה היטהרות והכנה למתן תורה, ויש בה בחינה של עבודה מתוך יראה. במעמד הר סיני היו קולות וברקים, והעם חרד, ככתוב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי".
לעומת זאת, עבודת אלול ותשרי מגיעה אל העבודה מתוך אהבה. לאחר התשובה של ראש השנה ויום הכיפורים באים ימי סוכות ושמחת תורה, שבהם עובדים את ה' בשמחה, בשירה ובריקודים. בתשובה מאהבה אף הזדונות נהפכים לזכויות.
ז. רמזים לנ"א ימי העבודה
אפשר להוסיף רמז בפסוק: "הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער, אמלטה נא שמה הלא מצער הוא ותחי נפשי" (בראשית יט, כ).
בדרך דרוש אפשר לקרוא את "אמלטה נא" כרמז לנ"א הימים שמראש חודש אלול ועד שמיני עצרת, שבהם האדם נמלט מן העבירות וזוכה ל"ותחי נפשי".
וכן לפי המנהג לומר "לדוד ה' אורי וישעי" מראש חודש אלול ועד שמיני עצרת, אמירתו נמשכת נ"א ימים. עוד מובא בשם הגר"א רמז בלשון "הושע נא" - נ"א ימי הסליחה והעבודה.
ח. נ"א מצוות והציפיה לבנין בית המקדש
עוד בענין המספר נ"א: בזוהר הקדוש, ברעיא מהימנא (ויקרא קט ע"א), נמנות נ"א מצוות הקשורות לבית המקדש, החסרות לנו בזמן הזה.
על פי זה אפשר להוסיף בדרך דרוש כוונה באמירת "סלח נא לעוון העם הזה": אנו מבקשים שהקב"ה יסלח לעוונותינו ויבנה את בית המקדש, ונזכה לשוב ולקיים את נ"א המצוות הללו.
וכן אפשר לרמוז בפסוק "יהי נא חסדך לנחמני" (תהלים קיט, עו), שהנחמה השלמה תהיה כשנזכה לקיים שוב את המצוות החסרות לנו.
היום אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג), ותפילותינו באות במקום עבודת הקרבנות. ובאמירת "נדבות פי רצה נא ה'" (תהלים קיט, קח) אפשר לכוון שתפילותינו יתקבלו ברצון, ובזכותן נזכה לשוב לעבודת בית המקדש ולקיום נ"א המצוות, ולא נסתפק בתחליפיהן בלבד.