מטות מהיכן מוכח שמשה נלחם במדינים בשמחה (1 צופה)

[אחד יחיד]

וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא… לתת נקמת ה' במדין (לא, ג)

על המילים "וידבר משה אל העם לאמר", כותב רש"י, "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר".

כלומר, למרות שידע משה שלאחר מלחמת מדין תבוא מיתתו (שהרי אמר לו הקב"ה, "ואחר תיאסף אל עמיך"), בכל זאת קיים את ציווי הקב"ה בשמחה ואמר לבני ישראל לצאת למלחמת מדין.

שואל הכלי יקר, כיצד רואים בפסוק שמשה עשה זאת "בשמחה"? בסך הכול נאמר בפסוק שמשה קיים את ציווי ה' והורה לבני ישראל לצאת למלחמת מדין, אך היכן מוזכר כאן שעשה זאת בשמחה?

מתרץ הכלי יקר כך –

הנה, בציווי ה' למשה נאמר "נקום נקמת בני ישראל", ואילו משה שינה בלשונו ואמר, "לתת נקמת ה' במדין", ומדוע שינה ולא הביא את דברי ה' לעם כפי שהם (ואמנם הסברנו בהערה הקודמת שבעומק הדברים הכול אחד, אך עדיין, מדוע שינה את הלשון ממה שציווה הקב"ה עצמו)? אלא שמשה ידע, שבני ישראל אינם רוצים לצאת למלחמה זו, כי מיתתו של משה תבוא אחריה (ובאמת כך מצאנו בהמשך, על הפסוק "וימסרו בני ישראל", שמפרש רש"י שהלכו בעל כרחם ולא מרצונם, כי ידעו שמיתתו של משה תלויה בכך). ולכן חשש משה, שאם יציג זאת לבני ישראל כ"נקמת בני ישראל", יאמרו בני ישראל, אם זוהי נקמתנו, הרי אנו מוחלים על כבודנו ולא נצא. לכן אמר להם משה, שזוהי "נקמת ה'", וחייבים הם לקיים את הציווי.

ואם כן, מכאן גם הראיה לדברי רש"י, שמשה קיים את הציווי בשמחה ולא בעל כרחו ומחוסר ברירה; שהרי יכול היה משה להעביר את ציווי הקב"ה לבני ישראל כלשונו, ואיש לא היה בא אליו בטענה; ובכל זאת שינה ואמר להם בלשון שלא תותיר להם ברירה וייצאו למלחמה, ומכאן ראיה, שקיים את ציווי הקב"ה מתוך שמחה, ולכן עשה הכול (מעבר לנדרש) כדי שיתמלא רצון הקב"ה, גם אם מיתתו תלויה בכך. (לימוד יומי)