בגדול: משאצל"ג הוא צריך את תוצאת הפעולה אבל לא למטרתה [עי' תוס' שבת צ"ד א' ד"ה רבי שמעון פוטר, שהביאו נמי את פרש"י] משא"כ דבר שאינו מתכוון הוא אינו צריך כלל את המלאכה ותוצאתה אלא היא נעשית אגב פעולה אחרת.
בפסיק רישא לדעת התוס' נחשב כמו משאצל"ג כיון שודאי תיעשה התוצאה א"כ מתכון לה - ונחשב כמו שרוצה בתוצאתה משום הוודאות שתיעשה - אלא שנשאר רק שאינו צריך למטרתה, ודעת הערוך דמ"מ עדין י"ל שזה נשאר דבר שאינו מתכון כיון שאינו חותר לתוצאה זו אף שהיא מוכרחת, משא"כ משאצל"ג הוא דבר שלהדיא מתכוון לתוצאה אלא שאיננו צריך את מטרתה.
למעשה יש לדון בכל דבר לגופו של ענין איך להתייחס לכל פעולה, וכמו צד נחש לא בשביל שצריך לו אלא שלא ינשכנו שיש לומר שאינו צריך כלל את התוצאה שיהיה ניצוד אבל מ"מ עכשיו לצורך מה שמעוניין זה מה שהוא צריך שיהיה.
וכן חופר בור ואינו צריך אלא לעפרה שנחשב משאצל"ג.
ויש הרבה לדון בזה האם רצונו בחור שנפער מהבור, הרי הוא צריך את העפר על אף אילו לא היה נוצר חור, אלא שמ"מ לא שיך שיוכל להינות מהעפר אם לא יווצר חור, ובעצם החור הוא שנותן לו את העפר, וזה דוגמא מאוד ברורה לדעת התוס' שלא שיך לומר אינני מתכוון לחור שנוצר, ובהכרח זה נהיה משאצל"ג ובזה כו"ע מודו, [והטעם כיון שמתעסק ביצירת החור כדי שיהיה לו עפר ונמצא מתעסק במלאכת חורש או בונה, ואף ששיך להוציא עפר בעפר תיחוח שמיד מתמלא מהצדדים, שאף אם לא נחשב מלאכה, אבל א"א לומר שלא צריך את החלל שנוצר לרגע ודו"ק].
והעיקר שמי שעושה פסיק רישא לבע"ח לא שיך שיאמר שהוא איננו מתכוון שלא ימות, זה נחשב ממש מתכוון, ואפי' אולי לא נחשב משאצל"ג ודו"ק.