עקב מה החידוש בזה שמשה התעכב על ההר (1 צופה)

[אחד יחיד]

ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה (ט, ט)

רש"י מביא את דברי הגמ' במגילה (כא ע"א), שמה שנאמר "ואשב" אין פירושו ישיבה ממש, אלא לשון עיכוב ("אין ישיבה אלא לשון עכבה").

נמצא שהסיבה שהתורה כותבת "ואשב" (ולא "ואהיה" וכדומה), היא כדי ללמד שמשה "התעכב" בהר.

שואל הגאון רבי משה פיינשטיין (מובא בספר "קול רם") – עדיין, מה צורך במילה "ואשב" כדי ללמד שהתעכב? הרי את עניין העיכוב אנו למדים כבר מעצם העובדה הפשוטה שהתורה אומרת שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה? זהו בעצמו ה"עיכוב" [ובלשונו – "ולכאורה יש לתמוה, שהרי כתיב בפירוש בפסוק שמשך הזמן שהיה משה בהר הוא ארבעים יום, וא"כ מה בא ללמדנו במילת 'וישב' (צ"ל ואשב) לומר שנתעכב שם, הרי בלאו הכי אנו יודעים בדקדוק כמה ימים היה בהר"].

והוא מיישב כך –

"ונראה לומר, שלא בא ללמד לנו ששהה ונתעכב משה בהר יותר זמן, אלא בא לומר שאופן ישיבתו של משה בהר היה בדרך של עכבה, כאדם שאינו ממהר אלא יושב בעכבה וביישוב הדעת.

והחידוש בזה, דהרי משה היה צריך ללמוד את כל התורה בארבעים יום, ודרך העולם כשיש להם רק זמן מעט ללמוד איזה דבר, כל הלימוד הוא במהירות, בלי יישוב הדעת, ואין יורדים לעומק הדברים כלל.

אבל התורה העידה שמשה רבינו אע"פ שידע שלא יהיה בהר בקביעות, למד באותן ארבעים יום ביישוב הדעת כאילו הוא מתעכב שם כל זמן שבעולם.

וזהו לימוד לנו, שאפילו אם האדם יכול ללמוד רק לזמן מועט, שלא ילמד במהירות רק בשביל להספיק יותר, אלא ילמד באופן של יושב בישיבה, שהוא לשון 'עכבה', ביישוב הדעת ובמתינות". (לימוד יומי)