- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,476
- נקודות
- 1,280
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, יען לא האמנתם בי להקדישני (כ, יב)
הפסוק מתאר את תוכחתו של הקב"ה למשה ואהרן לאחר שהיכו את הסלע ויצאו ממנו מים. וכידוע נכתבו פירושים רבים מה בדיוק היה חטאם ועל מה נענשו.
המהר"ל (בפירושו "גור אריה" על התורה) מקשה סתירה בדברי רש"י: מצד אחד, בפירוש רש"י כאן על הפסוק מבואר שחטאם הוא שהיכו בסלע ולא דיברו אליו כפי שציווה הקב"ה, ואילו מפירוש רש"י על פרשת בהעלותך, נראה שחטאם הוא בכך שבעת הכאת הסלע, אמרו משה ואהרן אל בני ישראל בלשון קשה "שמעו נא, המורים" [שהרי רש"י לעיל, פרק יא פסוק כב, מתייחס בתוך דבריו לחטא שבפרשתנו, ומכנה אותו בשם "שמעו נא המורים" ("וכי איזו קשה, זו, או שמעו נא המורים"), ומשמע שזהו עניין החטא, ולא ההכאה שבאה במקום הדיבור], ואם כן לכאורה סתירה.
ומסביר המהר"ל, שאין כאן סתירה, אלא הכול אחד, ושורש הדברים אחד הוא: החטא הוא בכך שמשה ואהרן עשו את פעולותיהם באותו עניין מתוך כעס; גם ההכאה פעמיים על הסלע, וגם ההטחה בבני ישראל "שמעו נא המורים", היו פעולות שמבטאות כעס. על כך אומר להם הקב"ה "יען לא האמנתם בי", כי בעומק הדברים יש סתירה בין כעס וערעור היציבות, לבין האמונה השלמה. ובלשונו:
"משמע הכא, מפני שלא דברו אל הסלע – חטאו, ואילו בפרשת בהעלותך כתב (רש"י לעיל יא, כב) 'וכי איזה קשה, זו או שמעו נא המורים', משמע שחטא שלהם היה במה שאמרו 'שמעו נא המורים'…
אמנם כאשר תדע האמת, כי שני החטאים, מה שאמר 'שמעו נא המורים', וכן מה שהכה את הסלע פעמיים, הכל חטא אחד. ומפני שרבים נבוכים בפירוש ענין זה, ולא ידעו לעמוד על אמיתת החטא, יש לפרש החטא הזה.
דע, כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני וגו", ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה; כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו 'שמעו נא המורים', וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק [=אלא] שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון – השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו, ולכך הוא כועס. ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות…
וזה שאמר 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל', כי אם עשו את הדבר באמונה, והיה להם שמחה במצווה זאת, שעם כל אמונה שמחה, לפי שהוא בטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל שיש להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה נס…".
ומסכם המהר"ל, שלפיכך הכול אחד: "והנה שני הדברים, האחד מה שאמר 'שמעו נא המורים', ומה שהכו בצור פעמיים, הכל היפך האמונה. ולכך תמצא פעמים אומרים רז"ל שהחטא מה שהכה צור פעמיים, ופעמים אומרים שהחטא מה שאמר 'שמעו נא המורים', והכל ענין אחד, שבשעה שעשה השם יתברך נס להם, היה להם להוסיף אמונה ובטחון, ועם האמונה ובטחון אין כאן כעס".
ומוסיף המהר"ל, שזה עומק הדברים גם במה שכתב רש"י, ש"להקדישני" פירושו שאם היו מדברים אל הסלע היה קידוש ה' ע"י כך שהיו רואים שאפילו הדומם עושה את רצון ה' על ידי דיבור, והיו עושים קל וחומר בעצמם. וכוונת הדברים היא (כך מבאר המהר"ל), שהמסר שהיה צריך לעבור אל בני ישראל הוא שרצון ה' השלם נעשה תמיד מתוך שמחה, אפילו על ידי הדומם, הסלע, והביטוי הסמלי לכך הוא שאפילו בדיבור בלבד (ללא הכאה או פעולות כפיה) הוא מיד משנה את טבעו ופועל כרצון ה'. והמסר של פעולות משה ואהרן היה הפוך, שהדברים נעשים מתוך כעס וכפיה, ובלשונו: "מה שכתב רש"י שאילו דברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו…עיקר הפירוש, כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה, ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו. .. והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם, לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכוח דבור, הנה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזהו ענין האמונה. ולפיכך אם דיבר אל הסלע, והיה מקבל דבריו ברצון בלי פועל הכרחי (=בלי פעולת כפיה), היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה".
הפסוק מתאר את תוכחתו של הקב"ה למשה ואהרן לאחר שהיכו את הסלע ויצאו ממנו מים. וכידוע נכתבו פירושים רבים מה בדיוק היה חטאם ועל מה נענשו.
המהר"ל (בפירושו "גור אריה" על התורה) מקשה סתירה בדברי רש"י: מצד אחד, בפירוש רש"י כאן על הפסוק מבואר שחטאם הוא שהיכו בסלע ולא דיברו אליו כפי שציווה הקב"ה, ואילו מפירוש רש"י על פרשת בהעלותך, נראה שחטאם הוא בכך שבעת הכאת הסלע, אמרו משה ואהרן אל בני ישראל בלשון קשה "שמעו נא, המורים" [שהרי רש"י לעיל, פרק יא פסוק כב, מתייחס בתוך דבריו לחטא שבפרשתנו, ומכנה אותו בשם "שמעו נא המורים" ("וכי איזו קשה, זו, או שמעו נא המורים"), ומשמע שזהו עניין החטא, ולא ההכאה שבאה במקום הדיבור], ואם כן לכאורה סתירה.
ומסביר המהר"ל, שאין כאן סתירה, אלא הכול אחד, ושורש הדברים אחד הוא: החטא הוא בכך שמשה ואהרן עשו את פעולותיהם באותו עניין מתוך כעס; גם ההכאה פעמיים על הסלע, וגם ההטחה בבני ישראל "שמעו נא המורים", היו פעולות שמבטאות כעס. על כך אומר להם הקב"ה "יען לא האמנתם בי", כי בעומק הדברים יש סתירה בין כעס וערעור היציבות, לבין האמונה השלמה. ובלשונו:
"משמע הכא, מפני שלא דברו אל הסלע – חטאו, ואילו בפרשת בהעלותך כתב (רש"י לעיל יא, כב) 'וכי איזה קשה, זו או שמעו נא המורים', משמע שחטא שלהם היה במה שאמרו 'שמעו נא המורים'…
אמנם כאשר תדע האמת, כי שני החטאים, מה שאמר 'שמעו נא המורים', וכן מה שהכה את הסלע פעמיים, הכל חטא אחד. ומפני שרבים נבוכים בפירוש ענין זה, ולא ידעו לעמוד על אמיתת החטא, יש לפרש החטא הזה.
דע, כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני וגו", ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה; כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו 'שמעו נא המורים', וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק [=אלא] שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון – השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו, ולכך הוא כועס. ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות…
וזה שאמר 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל', כי אם עשו את הדבר באמונה, והיה להם שמחה במצווה זאת, שעם כל אמונה שמחה, לפי שהוא בטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל שיש להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה נס…".
ומסכם המהר"ל, שלפיכך הכול אחד: "והנה שני הדברים, האחד מה שאמר 'שמעו נא המורים', ומה שהכו בצור פעמיים, הכל היפך האמונה. ולכך תמצא פעמים אומרים רז"ל שהחטא מה שהכה צור פעמיים, ופעמים אומרים שהחטא מה שאמר 'שמעו נא המורים', והכל ענין אחד, שבשעה שעשה השם יתברך נס להם, היה להם להוסיף אמונה ובטחון, ועם האמונה ובטחון אין כאן כעס".
ומוסיף המהר"ל, שזה עומק הדברים גם במה שכתב רש"י, ש"להקדישני" פירושו שאם היו מדברים אל הסלע היה קידוש ה' ע"י כך שהיו רואים שאפילו הדומם עושה את רצון ה' על ידי דיבור, והיו עושים קל וחומר בעצמם. וכוונת הדברים היא (כך מבאר המהר"ל), שהמסר שהיה צריך לעבור אל בני ישראל הוא שרצון ה' השלם נעשה תמיד מתוך שמחה, אפילו על ידי הדומם, הסלע, והביטוי הסמלי לכך הוא שאפילו בדיבור בלבד (ללא הכאה או פעולות כפיה) הוא מיד משנה את טבעו ופועל כרצון ה'. והמסר של פעולות משה ואהרן היה הפוך, שהדברים נעשים מתוך כעס וכפיה, ובלשונו: "מה שכתב רש"י שאילו דברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו…עיקר הפירוש, כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה, ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו. .. והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם, לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכוח דבור, הנה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזהו ענין האמונה. ולפיכך אם דיבר אל הסלע, והיה מקבל דבריו ברצון בלי פועל הכרחי (=בלי פעולת כפיה), היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה".
