אפשר להציע כמה טעמים בדרך דרוש למנהג הקפיצות בשמחת תורה, בשעה שאומרים "משה אמת ותורתו אמת".
א. התעלות הגוף יחד עם הנשמה
ביום הכיפורים אנו מתרחקים מצורכי הגוף ומשקיעים בעבודת הנשמה. בסוכות, מכוח עבודת יום הכיפורים ומכוח ההכנה למצוות הסוכה וארבעת המינים וקיומן, אנו מעלים גם את הגוף: יוצאים מבית הקבע ונכנסים לדירת עראי, שבה האכילה, השתיה והשינה נעשות חלק מקיום המצוה.
בשמחת תורה אנו מתעלים עוד יותר. מכוח קדושת הימים שקדמו לו, קדושת התורה והשמחה בה, אנו מבטאים את הרצון להתרומם מעל הגשמיות בגוף ובנשמה יחד. בשעת הקפיצה אפילו הרגליים ניתקות לרגע מן הארץ, וכביכול כל האדם מתרומם לכבוד התורה.
ב. אמונה בתורה מן השמים
משה רבינו עלה למרום וקיבל את התורה מן השמים. אפשר לומר שהקפיצה כלפי מעלה בשעת אמירת "משה אמת ותורתו אמת" מבטאת את אמונתנו בעליית משה למרום ובתורה שהוריד לנו משם.
לעומת זאת, קרח ועדתו, שחלקו על משה, ירדו ונבלעו בעומק האדמה. בגמרא מסופר שבלועי קרח אומרים מתוך האדמה: "משה אמת ותורתו אמת".
יש כאן ניגוד שאפשר להתבונן בו: המחלוקת על משה הביאה לירידה אל עומק האדמה, ואילו האמונה בתורת משה מביאה להתעלות. אנו אומרים את אותן המילים מתוך שמחה, ומבקשים להתרומם מכוח האמונה הזאת.
גם הצלת בני קרח, שעליהם אמרו חז"ל שמקום נתבצר להם בגיהינום, מלמדת שאפשר לשוב ולהינצל אף מתוך הנפילה. עם זאת, התיאור שלפיו קפצו משם החוצה בשעת אמירת "משה אמת" טעון מקור.
ואולי אפשר לקחת מן המנהג גם חיזוק לשעת ניסיון: להזכיר לעצמנו "משה אמת ותורתו אמת", ולשאוב מכך כוח להתגבר על היצר ולצאת מן החטא. זו הצעה של חיזוק בעבודת ה', ואין בכך קביעה שיש בקפיצה ובאמירה סגולה מיוחדת ומובטחת.
ג. קפיצת משה רבינו במלחמת עוג
טעם נוסף אפשר להציע על פי המסופר בגמרא בברכות נד ע"ב על מלחמת משה בעוג.
משה רבינו היה בגובה עשר אמות, נטל גרזן שאורכו עשר אמות, קפץ עשר אמות והכה את עוג בקרסולו, ועוג נפל ומת.
במדרש תנחומא ובמדרש רבה מבואר שמלחמת סיחון היתה באלול, ולאחריה עשו ישראל את חגי תשרי, ורק לאחר החגים יצאו למלחמת עוג. הש"ך על התורה מבאר שמצוות חודש תשרי הגנו עליהם במלחמה זו.
בענין זה אפשר להציע שעבודת ישראל התחילה כבר באלול והגיעה להשלמתה בחגי תשרי. לאחר שלושים ימי האבל על אהרן הכהן באו ימי אלול, ולאחריהם מצוות החגים, ומכוח כל אלה זכו לניצחון על עוג.
לפי זה, אפשר לראות בקפיצות שבסיום החגים רמז לקפיצתו של משה רבינו במלחמת עוג, שנעשתה לאחר החגים ובכוח הזכויות שנצברו בהם. בשעת הקפיצה אנו אומרים "משה אמת ותורתו אמת", ומזכירים את כוחו של משה ואת כוח התורה שמסר לנו.
זהו טעם המוצע בדרך דרוש, ועדיין אין בו ראיה שכך נוצר המנהג.
ד. כוח התורה בתוך המעשה
עוד יש להתבונן: מדוע נצרכה במלחמת עוג פעולה גשמית כה גדולה של משה רבינו? מדוע לא נעשה הניצחון כולו בנס, בלא שיצטרך משה לקפוץ ולהכות?
אפשר לומר שמדרגה רוחנית גבוהה אינה מתבטאת רק בנסים הנעשים לאדם, אלא גם בכוח הניתן לו לפעול בעצמו, כשהוא יודע שכל כוחו מאת ה'.
כעין זה מצינו במדרש איכה רבה ובילקוט שמעוני על ארבעה מלכים, שכל אחד ביקש דרך אחרת של ישועה:
דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם" - וביקש לרדוף ולהכות בעצמו.
אסא אמר: אין בי כוח להרוג, אלא אני רודף ואתה עושה.
יהושפט אמר: אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה.
חזקיהו אמר: אין בי כוח לא להרוג, לא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן במיטתי ואתה עושה.
הקב"ה נענה לכל אחד לפי בקשתו. על דרך זו אפשר לומר שמשה רבינו קיבל כוח לפעול בעצמו ולהכות את עוג, בתוך הישועה הנסית שנעשתה לישראל.
וכך אפשר לפרש גם את הקפיצות שלנו: לאחר עבודת אלול וחגי תשרי, ובשעה שאנו מסיימים את תורת משה ושמחים בה, אנו מבקשים שכוח התורה ילווה אותנו גם במאבק עם היצר.
היצר הרע נדמה לפעמים כהר גדול שאי אפשר להכריעו. אנו קופצים ואומרים "משה אמת ותורתו אמת", ומתחזקים בתקווה שבכוח התורה וקדושת הימים הללו נוכל להתגבר עליו ולעבוד את ה' בלב שלם.
