כתב רבינו מנוח (הל' חמץ ומצה פ"ה ה"א) דטעם איסור אכילת קטניות בפסח, הוא משום ש"אין דרך לאכול קטניות במועד, שהרי כתוב "ושמחת בחגך", ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".
ודברי רבינו מנוח מתמיהים עד למאוד, וכי זה הדבר היחיד שאין שמחה באכילתו, ואמאי רק הקטניות נאסרו מטעם זה בפסח?! מלבד זאת, מנא ליה למימר באופן כה גורף שאין שמחה באכילת תבשיל זה? וביותר יש להקשות, דלפי"ד יהי' לאסור מטעם זה את אכילת הקטניות בכל המועדות, ולאו דווקא בפסח. יתירה מכך, לכאורה ק"ו הוא. שכן מובא בילקוט שמעוני (אמור רמז תרנ"ד) בהאי לישנא : "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג : ושמחת בחגך (דברים ט"ז, י"ד) , והיית אך שמח (שם ט"ו) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג מ'). אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה לפיכך אין כתוב שם שמחה ". ואולם בגמ' דידן (חגיגה ח.) מוכח דגם בפסח שייך דין "שמחה", וכדכתבו התוס' (שם) דאע"ג דגבי חג הסוכות כתיב ילפינן פסח מיניה בהיקש "וכן מצא רבי אלחנן בספר דמעצרת הוא דרשינן לה דכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג" וכו'. אך מ"מ רואים בעליל דהשמחה במקורה שייכת יותר לחג הסוכות מאשר לפסח, וא"כ כש"כ דצריך לאסור הקטניות בסוכות אליבא דטעמו של הרבינו מנוח.
ובאמת בספר מועד לכל חי, להגאון ר' חיים פאלאג'י (סי' ב' סעי' ל"ו), כתב ע"ד רבינו מנוח "ולפי זה לאו דווקא ביום טוב של פסח, אלא ה"ה נמי בשאר ימים טובים דאין לאכול קטניות". והדברים מחודשים עד למאד. ומלבד החידוש שיש בדברים, כבר ציין רבינו הגר"י ענגיל (בתשובת קטניות, אשר לא נדפסה בספריו, והובאה בהגדש"פ "תפארת יוסף") למשנה ערוכה בביצה (י"ד ע"ב) "הבורר קטניות ביום טוב, בית שמאי אומרים, בורר אוכל ואוכל כו'".
ובעצם העניין דהקטניות דווקא - הם מין המנוגד לשמחת המועד, כתב הגר"י ענגיל (שם) להביא מהגמ' בב"ב (ט"ז ע"ב) דעדשים הוא מאכל אבילות, ור"ל דסובר הרבינו מנוח שכ"ה בכל מיני הקטניות.
ובהמשך דבריו שם כתב, (ומציע זאת על דרך "גברא רבה אמר מילתא - שבת פ"א ע"ב, כלשונו, על אף התימה שבדברים כנ"ל), ע"פ דברי השערי אורה בהגדה של פסח "צפנת פענח" שחיבר. דהשערי אורה ביאר עניין המצה והחמץ באריכות, בכותבו דבאמת המצה יותר נעלה ומקורית, והחמץ - כשמו, הוא החמצה של העיסה, וכל מה שהחמץ הוא הערב יותר לאדם, הוא מחמת גסות החומר בה הוא שרוי, יעו"ש בהרחבה (והרחיבו בעניין זה בשו"ת מנחם משיב ח"א - במפתחות בסוף הספר עמ' רי"א, שהביא דברי הרדב"ז (מצודת דוד מצוה ק"ז ד"ה עוד, והאבנ"ז או"ח שמ"ח אות ב', שם כתב על דברי הרדב"ז שהם "קילורין לעינים בכמה עניני פסח". ). ולפי"ז ביאר הגר"י ענגיל, דבכל שאר המועדות, היות והאדם עצמו שמח באכילת הקטניות, הרי דאין בם כל ניגוד לשמחת המועד, ואף להפך. אך דווקא בפסח, כאשר מוסרים המניעים החומריים שמהפכים באדם את הערב האמיתי, ומהות העניין אז מגדירה שהמזון ייאכל לפי הראוי בעצם, א"כ נאסרו הקטניות מטעם זה, שכן בעצם אין בהם שמחה.
ודבריו הקדושים מופלאים ומרנינים, אך מהבחינה ההלכתית הצרופה, לכאורה אין בהם כדי להניח את הדעת בכוונתו של רבינו מנוח.
עתה, נשמח אם מישהו מהחו"ר הפורום, ימצא פשר להסוד הזה?
ודברי רבינו מנוח מתמיהים עד למאוד, וכי זה הדבר היחיד שאין שמחה באכילתו, ואמאי רק הקטניות נאסרו מטעם זה בפסח?! מלבד זאת, מנא ליה למימר באופן כה גורף שאין שמחה באכילת תבשיל זה? וביותר יש להקשות, דלפי"ד יהי' לאסור מטעם זה את אכילת הקטניות בכל המועדות, ולאו דווקא בפסח. יתירה מכך, לכאורה ק"ו הוא. שכן מובא בילקוט שמעוני (אמור רמז תרנ"ד) בהאי לישנא : "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג : ושמחת בחגך (דברים ט"ז, י"ד) , והיית אך שמח (שם ט"ו) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג מ'). אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה לפיכך אין כתוב שם שמחה ". ואולם בגמ' דידן (חגיגה ח.) מוכח דגם בפסח שייך דין "שמחה", וכדכתבו התוס' (שם) דאע"ג דגבי חג הסוכות כתיב ילפינן פסח מיניה בהיקש "וכן מצא רבי אלחנן בספר דמעצרת הוא דרשינן לה דכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג" וכו'. אך מ"מ רואים בעליל דהשמחה במקורה שייכת יותר לחג הסוכות מאשר לפסח, וא"כ כש"כ דצריך לאסור הקטניות בסוכות אליבא דטעמו של הרבינו מנוח.
ובאמת בספר מועד לכל חי, להגאון ר' חיים פאלאג'י (סי' ב' סעי' ל"ו), כתב ע"ד רבינו מנוח "ולפי זה לאו דווקא ביום טוב של פסח, אלא ה"ה נמי בשאר ימים טובים דאין לאכול קטניות". והדברים מחודשים עד למאד. ומלבד החידוש שיש בדברים, כבר ציין רבינו הגר"י ענגיל (בתשובת קטניות, אשר לא נדפסה בספריו, והובאה בהגדש"פ "תפארת יוסף") למשנה ערוכה בביצה (י"ד ע"ב) "הבורר קטניות ביום טוב, בית שמאי אומרים, בורר אוכל ואוכל כו'".
ובעצם העניין דהקטניות דווקא - הם מין המנוגד לשמחת המועד, כתב הגר"י ענגיל (שם) להביא מהגמ' בב"ב (ט"ז ע"ב) דעדשים הוא מאכל אבילות, ור"ל דסובר הרבינו מנוח שכ"ה בכל מיני הקטניות.
ובהמשך דבריו שם כתב, (ומציע זאת על דרך "גברא רבה אמר מילתא - שבת פ"א ע"ב, כלשונו, על אף התימה שבדברים כנ"ל), ע"פ דברי השערי אורה בהגדה של פסח "צפנת פענח" שחיבר. דהשערי אורה ביאר עניין המצה והחמץ באריכות, בכותבו דבאמת המצה יותר נעלה ומקורית, והחמץ - כשמו, הוא החמצה של העיסה, וכל מה שהחמץ הוא הערב יותר לאדם, הוא מחמת גסות החומר בה הוא שרוי, יעו"ש בהרחבה (והרחיבו בעניין זה בשו"ת מנחם משיב ח"א - במפתחות בסוף הספר עמ' רי"א, שהביא דברי הרדב"ז (מצודת דוד מצוה ק"ז ד"ה עוד, והאבנ"ז או"ח שמ"ח אות ב', שם כתב על דברי הרדב"ז שהם "קילורין לעינים בכמה עניני פסח". ). ולפי"ז ביאר הגר"י ענגיל, דבכל שאר המועדות, היות והאדם עצמו שמח באכילת הקטניות, הרי דאין בם כל ניגוד לשמחת המועד, ואף להפך. אך דווקא בפסח, כאשר מוסרים המניעים החומריים שמהפכים באדם את הערב האמיתי, ומהות העניין אז מגדירה שהמזון ייאכל לפי הראוי בעצם, א"כ נאסרו הקטניות מטעם זה, שכן בעצם אין בהם שמחה.
ודבריו הקדושים מופלאים ומרנינים, אך מהבחינה ההלכתית הצרופה, לכאורה אין בהם כדי להניח את הדעת בכוונתו של רבינו מנוח.
עתה, נשמח אם מישהו מהחו"ר הפורום, ימצא פשר להסוד הזה?