מוסר מספר משלי

[נהר מעדן]

לימוד מוסר ומדע מתוך המקראות שבספר משלי:

גאוה-ענוה. גאוה באה על ידי שהקב"ה רצה לנקום מן האדם ולשברו, ואם מתגאה יכפל שברתו על כן מכניס הקב"ה מקודם גאוה בלבו כדי לשברו יותר, אמנם במי שרוצה הקב"ה לכבדו מכניס ענוה בלבו (משלי ח"י י"ב עי' מצודות - לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה, "יגבה לב" - כי המקום מגדלו בעבור יגבה לבו למען תכפל צערו בבוא השבר. "ולפני כבוד ענוה" - כי הכבוד הוא גמול הענוה, אם-כן הענוה תקדם לה).

דיבור. דיבורי תחנונים ורך משקיט הריב מעליו, מה שאין כן דיבורי עזות היא סיבה לשברתו (משלי ח"י כ"ג ברלב"ג - תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות - הנה העוני סבה אל שתהי' לשון הרש מבקש' החיי' כי הוא ידבר תחנוני' ובזה האופן לא די שלא יעור' מדיני' אבל ישקיט הריב והחמה מעליו ואמנם העשיר יבטח בעשרו לחשבו שהו' קרית עוזו וידבר מפני זה עזות וזה יהיה סבה לשבירתו כי לא יוכל כלכל להתנהג עם כלם כראוי להתנהג עם הרע ויהיה סבה לסור האהב' מהם).

יסורים. המקבל יסוריו בשמחה ובחיבה יוכל לסבול מחלהו מה שאין כן אם רוחו נשברה ונעצב אי אפשר לסבול (משלי ח"י י"ד עי' רש"י - רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, "רוח איש" - רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה "יכלכל מחלהו" - אין כחו סר מעליו. מצודות - רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף, כי היא מנהגת את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו. אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון, מי ישאנה? כי אין הגוף נושא אותה להחזיקה, כי אם היא את הגוף)

כעס. להאריך אף הוא דבר שכלי, ולעבור על מדותיו הוא תפארת אל האדם, ויפארוהו בזה (משלי יט יא - שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבר על פשע).

מוסר. אל תרבה בלימוד המוסר יותר מבעקרי התורה, רק ראוי שתלמד עיקרי התורה אחר שכבר למדת מן המוסר דבר ראוי ומספיק (משלי יט כז - חדל בני לשמע מוסר לשגות מאמרי דעת. על פי הרלב"ג - ואחר שהזהיר הבן לשמוע מוסר, שב להזהיר שלא יכלה ימיו בזאת הפילוסופיא המדינית, כי די לו בה שתיישירהו אל לקיחת המוסר, אשר הוא הצעה לקנין החכמה, ואמר: "חדל בני". המנע בני לשמוע חכמת המוסר תמיד, באופן שתשגה בה יותר מאמרי דעת, כי אין ראוי לאדם שיאבד זמנו בחקירותיה, כמו שביארנו בפרשת בראשית, אבל ראוי שתשגה תמיד באהבת אמרי דעת, אחר שתגיע מהמוסר דבר ראוי ומספיק להיות הצעה לקנין החכמה).

מחלוקת. הגורל, לחלק שוה בשוה על פי גורל, מבטל המחלוקת שלא יריבו עוד (משלי ח"י ח"י - מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד).

מחלוקת. לנוח מהמריבה הוא כבוד לאיש, ומי שחושב אחרת הוא אויל (משלי כ' ג' - כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע).

 

[נהר מעדן]

תורה. הגורס בתורה בלשונו מקבל שכרו בעולם הזה (משלי חי כא - מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה. ופירש"י: אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעוה"ז).

תורה. יש לפעמים מי שרוצה להסיר האדם מן התורה על ידי שילמוד דבריו האסורים ביחד עם דברים טובים, ואל תאמר שאקבל את הטוב ולא את הרע, כי תהיה נלכד בפתויו (משלי יט כז - חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת. ובמצודות דוד: לפעמים ימצא מסית לשגות מאמרי דעת בראיות כוזבות, ויפתח אמריו במוסר השכל למען יאמינו בו עד כי ישוב להדיח מאמרי דעת. ואמר חדל בני לשמוע המוסר של הבא להסית לשגות מאמרי דעת, ולא תאמר את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל, כי תהיה נלכד בפתויו).

תורה. אם מוציאים את דברי תורה בפה, אין שוכחים במהרה (משלי כב יח: כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ. ופירש"י: כי נעים - יהי לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך שלא תשכחם ואימתי יהיו שמורים בלבך בזמן שיכונו על שפתיך כאשר תוציאם בפיך).

תורה. דרך לקנות חכמה הוא ללמוד היום מעט ולמחר עוד מעט, עד שיקבץ הרבה (משלי כד ז: רָאמוֹת לֶאֱוִיל חׇכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ. ופירש"י: ראמות לאויל חכמות - מין אבן יקרה שאינה מצויה כמה דתימא ראמות וגביש (איוב כח) כלומר כל חכמה דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות לומר איך אעסוק בתורה מתי תעלה בידי אבל החכם שונה היום מעט ולמחר מעט).

 

[נהר מעדן]

תפלה. אין כבוד להקב"ה כשמודיעים שאלתם לפניו כי השי"ת הרי יודע הכל (משלי כה ב: כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר. וברלב"ג: רוצה לומר, כי במה שיבקשו מהשם יתברך, לא יהיה כבוד השם יתברך שיודיע שאלתם, כי השם יתברך יודע הכל. הלא תראה, כי אשת ירבעם היתה מתנכרה בבואה אל אחיה השילוני, וטרם שהגידה לו דבר, אמר לה אחיה את דבר בקשתה, כאשר גלה אזנו השם יתברך).

עשירות. אם כבר יש לו לאדם די סיפוקו, לא יוסיף לאסוף עשירות, רק יפנה לבו לקנות חכמה ובינה (משלי כג, ד: אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. וברלב"ג: אחר שמצאת מה שיספיק לך כי זה ימנע לך מבינתך בסבת כלוי זמנך בענין העושר בהפך המכוון מענין העושר כי המכוון בו הוא שיהיה בו עזר לאדם אל שיהיה לבו פנוי בבקשת החכמה והבינה).

חינוך. אל תמנע מלהכות בשבט ולצער את הנער מפני קטנותו, כי בזה תצילהו מרדת שאול (משלי כג יג-יד: אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת, אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל).

חינוך. בלב הקטן נדבק איוולת, ועל ידי שבט המייסר ותו ירחיק ממנו האיוולת (משלי כב טו: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ). ועל כן ראוי לאדם לייסר בנו בתחילת ענינו כי אז יוכל לקנות מוסר (רלב"ג: בלב הנער קשורה אולת בהתחלה ענינו כי מפני היותו נבהל ונחפז לעשות מה שיחפוץ לא ידרוך בעניניו בסבות הנאותות ולא יתיישב להתבונן מה שראוי לעשות ומה שראוי שיתרחק ממנו אך שבט מוסר ירחיק מהנער האולת הזאת ולזה ראוי לאדם ליסר בנו בתחלת ענינו כי אז יוכל להקנותו מוסר).

חינוך. צריך לחנך את הנער על דרך, שיהיה כל ימי חייו להתנהג על אותו דרך (משלי כב ו: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. ועי' רש"י קידושין ל.: על פי דרכו - דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו).

חינוך. באותו דרך אשר הנער התרגל ללכת בו, לא יוכל לסור ממנו גם כאשר יגדל, ועל כן צריך להרגיל הנער בנערותו ללכת בדרך הטובה (משלי כב ו: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. וברלב"ג: חנוך לנער. אשר יחנוך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה לחשבו והשגתו שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל הנה ימשך שלא יוכל להסירו אחר זה מהדרך הרעה ההיא וגם לא יסור ממנה מעצמו וגם בעת זקנתו).

חינוך. אל תתייאש שאין תקוה לבנך לחזור מתרבות רעה ועל כן הוסיף לייסרו, ואף אם יצעק ויבכה אל תמנע (משלי יט יח: יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ).