לימוד מוסר ומדע מתוך המקראות שבספר משלי:
גאוה-ענוה. גאוה באה על ידי שהקב"ה רצה לנקום מן האדם ולשברו, ואם מתגאה יכפל שברתו על כן מכניס הקב"ה מקודם גאוה בלבו כדי לשברו יותר, אמנם במי שרוצה הקב"ה לכבדו מכניס ענוה בלבו (משלי ח"י י"ב עי' מצודות - לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה, "יגבה לב" - כי המקום מגדלו בעבור יגבה לבו למען תכפל צערו בבוא השבר. "ולפני כבוד ענוה" - כי הכבוד הוא גמול הענוה, אם-כן הענוה תקדם לה).
דיבור. דיבורי תחנונים ורך משקיט הריב מעליו, מה שאין כן דיבורי עזות היא סיבה לשברתו (משלי ח"י כ"ג ברלב"ג - תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות - הנה העוני סבה אל שתהי' לשון הרש מבקש' החיי' כי הוא ידבר תחנוני' ובזה האופן לא די שלא יעור' מדיני' אבל ישקיט הריב והחמה מעליו ואמנם העשיר יבטח בעשרו לחשבו שהו' קרית עוזו וידבר מפני זה עזות וזה יהיה סבה לשבירתו כי לא יוכל כלכל להתנהג עם כלם כראוי להתנהג עם הרע ויהיה סבה לסור האהב' מהם).
יסורים. המקבל יסוריו בשמחה ובחיבה יוכל לסבול מחלהו מה שאין כן אם רוחו נשברה ונעצב אי אפשר לסבול (משלי ח"י י"ד עי' רש"י - רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, "רוח איש" - רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה "יכלכל מחלהו" - אין כחו סר מעליו. מצודות - רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף, כי היא מנהגת את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו. אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון, מי ישאנה? כי אין הגוף נושא אותה להחזיקה, כי אם היא את הגוף)
כעס. להאריך אף הוא דבר שכלי, ולעבור על מדותיו הוא תפארת אל האדם, ויפארוהו בזה (משלי יט יא - שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבר על פשע).
מוסר. אל תרבה בלימוד המוסר יותר מבעקרי התורה, רק ראוי שתלמד עיקרי התורה אחר שכבר למדת מן המוסר דבר ראוי ומספיק (משלי יט כז - חדל בני לשמע מוסר לשגות מאמרי דעת. על פי הרלב"ג - ואחר שהזהיר הבן לשמוע מוסר, שב להזהיר שלא יכלה ימיו בזאת הפילוסופיא המדינית, כי די לו בה שתיישירהו אל לקיחת המוסר, אשר הוא הצעה לקנין החכמה, ואמר: "חדל בני". המנע בני לשמוע חכמת המוסר תמיד, באופן שתשגה בה יותר מאמרי דעת, כי אין ראוי לאדם שיאבד זמנו בחקירותיה, כמו שביארנו בפרשת בראשית, אבל ראוי שתשגה תמיד באהבת אמרי דעת, אחר שתגיע מהמוסר דבר ראוי ומספיק להיות הצעה לקנין החכמה).
מחלוקת. הגורל, לחלק שוה בשוה על פי גורל, מבטל המחלוקת שלא יריבו עוד (משלי ח"י ח"י - מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד).
מחלוקת. לנוח מהמריבה הוא כבוד לאיש, ומי שחושב אחרת הוא אויל (משלי כ' ג' - כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע).
גאוה-ענוה. גאוה באה על ידי שהקב"ה רצה לנקום מן האדם ולשברו, ואם מתגאה יכפל שברתו על כן מכניס הקב"ה מקודם גאוה בלבו כדי לשברו יותר, אמנם במי שרוצה הקב"ה לכבדו מכניס ענוה בלבו (משלי ח"י י"ב עי' מצודות - לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה, "יגבה לב" - כי המקום מגדלו בעבור יגבה לבו למען תכפל צערו בבוא השבר. "ולפני כבוד ענוה" - כי הכבוד הוא גמול הענוה, אם-כן הענוה תקדם לה).
דיבור. דיבורי תחנונים ורך משקיט הריב מעליו, מה שאין כן דיבורי עזות היא סיבה לשברתו (משלי ח"י כ"ג ברלב"ג - תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות - הנה העוני סבה אל שתהי' לשון הרש מבקש' החיי' כי הוא ידבר תחנוני' ובזה האופן לא די שלא יעור' מדיני' אבל ישקיט הריב והחמה מעליו ואמנם העשיר יבטח בעשרו לחשבו שהו' קרית עוזו וידבר מפני זה עזות וזה יהיה סבה לשבירתו כי לא יוכל כלכל להתנהג עם כלם כראוי להתנהג עם הרע ויהיה סבה לסור האהב' מהם).
יסורים. המקבל יסוריו בשמחה ובחיבה יוכל לסבול מחלהו מה שאין כן אם רוחו נשברה ונעצב אי אפשר לסבול (משלי ח"י י"ד עי' רש"י - רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, "רוח איש" - רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה "יכלכל מחלהו" - אין כחו סר מעליו. מצודות - רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף, כי היא מנהגת את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו. אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון, מי ישאנה? כי אין הגוף נושא אותה להחזיקה, כי אם היא את הגוף)
כעס. להאריך אף הוא דבר שכלי, ולעבור על מדותיו הוא תפארת אל האדם, ויפארוהו בזה (משלי יט יא - שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבר על פשע).
מוסר. אל תרבה בלימוד המוסר יותר מבעקרי התורה, רק ראוי שתלמד עיקרי התורה אחר שכבר למדת מן המוסר דבר ראוי ומספיק (משלי יט כז - חדל בני לשמע מוסר לשגות מאמרי דעת. על פי הרלב"ג - ואחר שהזהיר הבן לשמוע מוסר, שב להזהיר שלא יכלה ימיו בזאת הפילוסופיא המדינית, כי די לו בה שתיישירהו אל לקיחת המוסר, אשר הוא הצעה לקנין החכמה, ואמר: "חדל בני". המנע בני לשמוע חכמת המוסר תמיד, באופן שתשגה בה יותר מאמרי דעת, כי אין ראוי לאדם שיאבד זמנו בחקירותיה, כמו שביארנו בפרשת בראשית, אבל ראוי שתשגה תמיד באהבת אמרי דעת, אחר שתגיע מהמוסר דבר ראוי ומספיק להיות הצעה לקנין החכמה).
מחלוקת. הגורל, לחלק שוה בשוה על פי גורל, מבטל המחלוקת שלא יריבו עוד (משלי ח"י ח"י - מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד).
מחלוקת. לנוח מהמריבה הוא כבוד לאיש, ומי שחושב אחרת הוא אויל (משלי כ' ג' - כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע).