- הודעות
- 4,722
- תודות
- 17,137
- נקודות
- 895
מצרף מאמר שקיבלתי, מיוחד אמיתי ונוגע:
סיפור אישי מלב (של שכן) אל לב (של שכן!!!)
זה קרה בסוף השבוע האחרון. נכנסתי לבניין אחרי יום עבודה ארוך, וכמו שכולנו יודעים, בשישי אחה"צ חדר המדרגות שלנו לא בדיוק נראה כמו כניסה לאחוזה מפוארת. השבוע החולף נתן את אותותיו, ובכל פינה היה אפשר לראות את השאריות של השגרה של כולנו. בעיצומו של הבלגן הזה, ראיתי את המנקה המסור של הבניין שלנו. הוא עבד שם במרץ, מזיע, מנסה להשתלט על הלכלוך ולעשות את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, ואפילו מעבר לזה. מי שמסתכל עליו מדי פעם יודע בדיוק על מה אני מדבר – האיש באמת נותן את הנשמה.
אבל הפעם משהו היה שונה. עברתי לידו ושמעתי אותו מדבר בטלפון. הטון שלו לא היה כהרגלו. הוא נשמע נסער, כועס, ומתוסכל מאוד. הוא דיבר על כמויות הפסולת הבלתי הגיוניות שנערמו בבניין בימים האחרונים, על הבלגן שחוגג במסדרונות, ועל כך שהמצב הופך לבלתי נסבל מרגע לרגע. הוא התלונן, ובצדק מוחלט, שהלכלוך הזה גוזל לו את כל הזמן ומפריע לו לבצע את עבודת הניקיון הרגילה.
המשכתי ללכת, אבל המילים שלו נשארו איתי. עצרתי לרגע בלובי וחשבתי לעצמי: עם מי הוא מדבר בכזאת סערת רגשות? התשובה, כמובן, הייתה ברורה מאליה – הוא דיבר עם ועד הבית.
באותו הרגע הכתה בי מחשבה חזקה שהציפה אותי באשמה, אבל בעיקר בהבנה. שאלתי את עצמי: למה בעצם חבר ועד הבית שלנו צריך לקבל את הצעקות האלו? למה הוא זה שצריך לספוג טון כועס ואמוציונלי בגלל משהו שהוא בכלל לא עשה? הרי כולנו מבינים שכמות כזאת של זבל ופסולת לא נוצרת מעצמה. זה דורש "מאמץ" משותף של כמה משפחות או דיירים שלא היה להם אכפת. אז לפחות נהיה כנים עם עצמנו ונודה – זה לא הוועד שעשה את הבלגן הזה. אבל מי שבסוף חטף את כל האש, התלונות והעצבים, זה הוועד.
בואו נעצור כאן ונחשוב על זה באמת. כמה פעמים זה קורה? כמה אנשים ניגשים לוועד הבית במהלך השבוע רק כדי להתלונן? כמה טענות הם שומעים? על הלכלוך, על השכנים, על הרעש, על החניה. הכל מתנקז אליהם.
ופה מגיע ה"אבל" הגדול. האם אי פעם עצרנו להגיד לו מילה טובה? האם מישהו מאיתנו דפק אצלו בדלת רק כדי להגיד תודה או יישר כוח? הרי הבן אדם הזה סופג בדומייה את הלכלוך ואת הבלגן של כולנו, ובסוף עוד מקבל על זה על הראש. כשהמעלית מתקלקלת, אנחנו מיד מתרעמים. אבל כשהיא מסתדרת, הפלא ופלא, במהירות הבזק ובלי שנשים לב – האם מישהו חשב כמה אנרגיה זה דרש ממנו?
חשבתם פעם כמה זמן לוקח רק להשיג טכנאי מעליות? הרי יכול להיות שהטכנאי תפוס ימים קדימה, אולי הוא דרש מחיר מופרז והוועד היה צריך להתמקח איתו שעות כדי לחסוך בכסף של כולנו? אולי התקלה מורכבת ודרשה ריצות והבאה של מומחים מיוחדים? ואולי, רק בגדר האולי, חבר הוועד היה חולה, עסוק בענייניו האישיים, או פשוט מוגבל באותו רגע מחמת אונס? הרי גם הוא בן אדם, בדיוק כמוני וכמוכם. הוא בטוח לא מחפש לקבל תלונות ופרצופים חמוצים מהשכנים, זה לא נעים לאף אחד. בכל בניין יש בעיות, ותמיד יצוצו צרות חדשות ומגוונות.
גם אם נניח שאותו מנקה מסור בכלל דיבר עם ועד של בניין אחר, הלקח שלנו לא משתנה אפילו במילמטר.
אז הנה נקודה למחשבה עבור כולנו: מתי עצרנו לרגע, פשוט עצרנו, ואמרנו תודה לוועד הבית שלנו? מתי הראינו הערכה, מהלב ובפנים, על כך שתחזוקת הבניין שלנו היא בסך הכל מצוינת? מתי שיבחנו אותו על הזמן הפרטי שלו שהוא מקדיש לטובת הכלל, זמן שבא על חשבון המשפחה והמנוחה שלו? מתי בחרנו להתמקד בפתרון המהיר והיעיל שהוא מצא, במקום להאשים אותו בבעיה עצמה שקרתה בכלל שלא באשמתו?
כל מה שאנחנו צריכים זה רק לעצור לרגע ולחשוב. המחשבה הקטנה הזו תפקח לנו את העיניים ותגרום לנו להכיר, ולהוקיר, תודה ענקית לוועד הבית היקר והמסור שלנו. קצת תשומת לב, קצת פתיחת הלב מצד כולנו, ויהיה לכולנו הרבה יותר נעים לחיות כאן יחד.
סיפור אישי מלב (של שכן) אל לב (של שכן!!!)
זה קרה בסוף השבוע האחרון. נכנסתי לבניין אחרי יום עבודה ארוך, וכמו שכולנו יודעים, בשישי אחה"צ חדר המדרגות שלנו לא בדיוק נראה כמו כניסה לאחוזה מפוארת. השבוע החולף נתן את אותותיו, ובכל פינה היה אפשר לראות את השאריות של השגרה של כולנו. בעיצומו של הבלגן הזה, ראיתי את המנקה המסור של הבניין שלנו. הוא עבד שם במרץ, מזיע, מנסה להשתלט על הלכלוך ולעשות את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, ואפילו מעבר לזה. מי שמסתכל עליו מדי פעם יודע בדיוק על מה אני מדבר – האיש באמת נותן את הנשמה.
אבל הפעם משהו היה שונה. עברתי לידו ושמעתי אותו מדבר בטלפון. הטון שלו לא היה כהרגלו. הוא נשמע נסער, כועס, ומתוסכל מאוד. הוא דיבר על כמויות הפסולת הבלתי הגיוניות שנערמו בבניין בימים האחרונים, על הבלגן שחוגג במסדרונות, ועל כך שהמצב הופך לבלתי נסבל מרגע לרגע. הוא התלונן, ובצדק מוחלט, שהלכלוך הזה גוזל לו את כל הזמן ומפריע לו לבצע את עבודת הניקיון הרגילה.
המשכתי ללכת, אבל המילים שלו נשארו איתי. עצרתי לרגע בלובי וחשבתי לעצמי: עם מי הוא מדבר בכזאת סערת רגשות? התשובה, כמובן, הייתה ברורה מאליה – הוא דיבר עם ועד הבית.
באותו הרגע הכתה בי מחשבה חזקה שהציפה אותי באשמה, אבל בעיקר בהבנה. שאלתי את עצמי: למה בעצם חבר ועד הבית שלנו צריך לקבל את הצעקות האלו? למה הוא זה שצריך לספוג טון כועס ואמוציונלי בגלל משהו שהוא בכלל לא עשה? הרי כולנו מבינים שכמות כזאת של זבל ופסולת לא נוצרת מעצמה. זה דורש "מאמץ" משותף של כמה משפחות או דיירים שלא היה להם אכפת. אז לפחות נהיה כנים עם עצמנו ונודה – זה לא הוועד שעשה את הבלגן הזה. אבל מי שבסוף חטף את כל האש, התלונות והעצבים, זה הוועד.
בואו נעצור כאן ונחשוב על זה באמת. כמה פעמים זה קורה? כמה אנשים ניגשים לוועד הבית במהלך השבוע רק כדי להתלונן? כמה טענות הם שומעים? על הלכלוך, על השכנים, על הרעש, על החניה. הכל מתנקז אליהם.
ופה מגיע ה"אבל" הגדול. האם אי פעם עצרנו להגיד לו מילה טובה? האם מישהו מאיתנו דפק אצלו בדלת רק כדי להגיד תודה או יישר כוח? הרי הבן אדם הזה סופג בדומייה את הלכלוך ואת הבלגן של כולנו, ובסוף עוד מקבל על זה על הראש. כשהמעלית מתקלקלת, אנחנו מיד מתרעמים. אבל כשהיא מסתדרת, הפלא ופלא, במהירות הבזק ובלי שנשים לב – האם מישהו חשב כמה אנרגיה זה דרש ממנו?
חשבתם פעם כמה זמן לוקח רק להשיג טכנאי מעליות? הרי יכול להיות שהטכנאי תפוס ימים קדימה, אולי הוא דרש מחיר מופרז והוועד היה צריך להתמקח איתו שעות כדי לחסוך בכסף של כולנו? אולי התקלה מורכבת ודרשה ריצות והבאה של מומחים מיוחדים? ואולי, רק בגדר האולי, חבר הוועד היה חולה, עסוק בענייניו האישיים, או פשוט מוגבל באותו רגע מחמת אונס? הרי גם הוא בן אדם, בדיוק כמוני וכמוכם. הוא בטוח לא מחפש לקבל תלונות ופרצופים חמוצים מהשכנים, זה לא נעים לאף אחד. בכל בניין יש בעיות, ותמיד יצוצו צרות חדשות ומגוונות.
גם אם נניח שאותו מנקה מסור בכלל דיבר עם ועד של בניין אחר, הלקח שלנו לא משתנה אפילו במילמטר.
אז הנה נקודה למחשבה עבור כולנו: מתי עצרנו לרגע, פשוט עצרנו, ואמרנו תודה לוועד הבית שלנו? מתי הראינו הערכה, מהלב ובפנים, על כך שתחזוקת הבניין שלנו היא בסך הכל מצוינת? מתי שיבחנו אותו על הזמן הפרטי שלו שהוא מקדיש לטובת הכלל, זמן שבא על חשבון המשפחה והמנוחה שלו? מתי בחרנו להתמקד בפתרון המהיר והיעיל שהוא מצא, במקום להאשים אותו בבעיה עצמה שקרתה בכלל שלא באשמתו?
כל מה שאנחנו צריכים זה רק לעצור לרגע ולחשוב. המחשבה הקטנה הזו תפקח לנו את העיניים ותגרום לנו להכיר, ולהוקיר, תודה ענקית לוועד הבית היקר והמסור שלנו. קצת תשומת לב, קצת פתיחת הלב מצד כולנו, ויהיה לכולנו הרבה יותר נעים לחיות כאן יחד.
שכן בבניין.