מטות קושיא: מחשבה ללא מעשה? פשר חובת הסליחה בנדר שהופר (1 צופה)

[נובהרדוקר]

והק' מרן זצוק"ל

לחץ כדי לכווץ...

החזון איש?

 

[אברך מעמיק]

עיקר דבריי מבואר לעיל, אך אין ביהמ"ד בלא חידוש.

עיקר הטעם שאין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה ענינו נובע מכך שהמחשבה מצד האדם לא התגשמה ויצאה לפועל במעשה, ואנו מניחים שבודאי כאשר הדבר היה נוגע למעשה הוא היה חוזר בו. ולכן זה דבר קל ואין כאן מרידה אמיתית של האדם בבוראו, אלא רק רצון שבודאי לא היה יוצא לפועל. [ומזה הטעם במי שעבר ושנה כן מצרפים מחשבה למעשה, כי אצלו אנו יודעים שכנראה היה עושה שהרי נעשתה לו כהיתר].
ומחמת כן מי שראינו בו שחשב לעשות עבירה וגם אכל את מה שחשב שזה חזיר, או עבר על הנדר בתוך ידיעה ומחשבה שהוא קיים, הרי שהוא מוכיח כי אינו נמנע לעבור את העבירה בפועל, וזה מעיד כי המחשבה והרצון אצלו לא נעצר במחשבה לבד אלא נעשה גם בפועל.
ולכן אין נפק"מ בכך שהאדם בפועל לא עבר, כי הוא הראה שמבחינתו אין בעיה לעבור כלל ובכה"ג הקב"ה כן מצרף מחשבה למעשה בדיוק כמו מי שעבר ושנה.

 

[אוריאל]

היכן

לחץ כדי לכווץ...

בסוגיא בקידושין

 

[התורה]

זאת תורת העולה:

א. חילוק המאירי והעיון יעקב – מעשה גמור מול מחשבה גרידא: המאירי (בחיבור התשובה ובקידושין לט) והעיון יעקב (קידושין פא) מגדירים שהכלל "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" נאמר רק על מי שחשב לעבור עבירה ולא ביצע דבר. אולם כאן, כיוון שהאישה (או המדמה לאכול חזיר ועלה בידו טלה) ביצעה מעשה גשמי בפועל מתוך כוונה לעבור איסור, ולא נמנעה מכבישת היצר – המחשבה מצטרפת למעשה והיא צריכה סליחה על רוע כוונתה.
ב. חילוק הפני יהושע – עונש בידי אדם מול כפרה בידי שמיים: הפני יהושע (קידושין) מבאר שהכלל שאין מחשבה מצטרפת למעשה מפקיע רק עונש מלקות או מיתה בידי בית דין של מטה. אולם כלפי שמיא, עצם הכוונה וההחלטה במזיד למרוד ולעבור על דברי תורה תובעת סליחה וכפרה, וכפי שאנו מתוודים על "חטא שחטאנו בהרהור הלב".
ג. גדר הזלזול הרוחני – איסור במחשבה הנתפסת על מעשה: עצם הצורך בסליחה כאן אינו על עבירה במובן המשפטי היבש (שהרי לא עברה על לאו דאורייתא), אלא על הזלזול והמצב הרוחני שאיפשר לה להחליט לחטוא. חיוב זה נאמר דווקא כשיש מעשה גשמי שעליו חלה המחשבה (יין או בשר לפניה), שאז היא עושה פעולה נגד הקב"ה, והאיסור תלוי במחשבה המלבישה את המעשה.
ד. יסוד החתם סופר – כפרה על צער הנזירות לחינם: החתם סופר מפרש שהתורה נקטה דווקא דין נזירה משום שנזיר נקרא חוטא בגמרא על שציער עצמו מן היין. לפיכך, אף שהאישה פטורה מאיסור חילול הנדר מכוח הפרת בעלה, היא זקוקה לסליחה על כך שציערה את עצמה מן היין לחינם.
ה. חילוק הגר"ח מבריסק – הפקעת האיסור מול קיום החפצא: הג"ר אשר ליבוביץ שליט"א בשם זקנו הברכת שמואל ומרן הגר"ח (ועי' חדו"ש הגרב"ב נדרים סי' לד) מחלק שהפרת בעל אינה כעקירת חכם; חכם עוקר את עצם מעשה הנדר למפרע, משא"כ הפרת בעל שאינה עוקרת את מעשה הנדר אלא היא רק הפקעה של האיסור מכאן ולהבא (וכדחזינן שבנדרים שבינו לבינה הנדר חל שנית לאחר גירושין). לפיכך, חפצא דהנדר קיים, וכשעברה עליו בלא לדעת צריכה כפרה על שחיללה דיבורה. ויעו"ע בד' הרא"ש (יומא פ"ח סי' כח ונדרים פ"ג סי' ה) מבאר שנוסח "ונסלח לכל עדת" נתקן על אדם שביטל נדריו מראש (ב'כל נדרי') אך שכח מהביטול ועבר עליהם במזיד. הרי שאף על פי שהנדר מבוטל מעיקרו ואינו קיים כלל, הוא נצרך לכפרה כיוון שבעת המעשה התכוון לעבור איסור (וכמי שסבור לאכול חזיר ועלה בידו טלה).
ו. גדר החזרת המחשבה – תורת "עבר ושנה" בצירוף מחשבה: עיקר הטעם שאין מחשבה מצטרפת הוא משום שהיא לא התגשמה, ואנו מניחים שאילו הדבר היה מגיע לידי מעשה האדם היה חוזר בו. מטעם זה, במי ש"עבר ושנה" כן מצרפים מחשבה כי אצלו יודעים שלא היה חוזר בו. הוא הדין במי שחשב שאוכל חזיר ואכל טלה, או שעברה על הנדר כשהיא בטוחה שהוא קיים – היא הראתה שמבחינתה אין לה מניעה לעבור, ולכן הקב"ה כן מצרף את המחשבה למעשה.
ז. הוכחת ספר חסידים – מחשבה שנגמרה לחלוטין מצד הפועל: בספר חסידים (סי' תתתתע"ג) מבואר שהרודף אחר חברו להורגו בחרב שלופה וחברו נחבא ולא מצאו – נענש על כך חמורות בעולם הבא. ועל זה לא אמרו מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה, שהרי הוא רדף אחריו ומצדו נגמרה לחלוטין המחשבה להרוג, ורק סיבה חיצונית מנעה את התוצאה.
ח. החילוק - בין אדם למקום לבין אדם לחברו: הגר"א וייס (בעל מנחת אשר), הכלי חמדה והתרומת הכרי (פתח השער אות ח) מחלקים שבמצוות שבין אדם למקום עצם כוונת הפסול היא מרידה וצריכה סליחה. משא"כ בבין אדם לחברו (עליו נסובו דברי האור החיים הקדוש בסוף ויחי בעניין מכירת יוסף "ואתם חשבתם עלי רעה"), המדד הוא התוצאה – אם לא נגרם נזק לחבר אלא הופקה תועלת או הצלה, אין חטא והאחים פטורים וזכאים (וכמו שמחשבה טובה אינה מצטרפת בבין אדם לחברו, כך מעשה רע אינו מצטרף אם לא הזיק). והעיר נרן הגר"א וייס מד' התוספות בקידושין (לב.) בדין מחילת האב על כבודו: גבי אב שמוחל על כבודו שבוודאי צריך להודיע לבן. ואם נחשב בין אדם לחברו (כספק המנחת חינוך האם כיבוד אב הוא בין אדם לחברו או למקום) והאב מוחל בלי שהבן יודע – מה לי שהבן חושב שחוטא? הרי האב מחל ואין נזק. והשיב הגר"א וייס במכתב שאכן דברי האור החיים לכאורה לא אתו שפיר למהלך התוספות אלא פירש לפי דרכו.
ט. ג' הדרגות של המהרי"ל דיסקין במחשבת עבירה:​

1. חשב לעשות עבירה וכשהגיע למעשה לא עשה – פטור אף משמיים (חוץ מע"ז ומינות).​
2. מחשבה עם מעשה עבירה בפועל – שייך עונש בידי אדם.​
3. חשב לעשות עבירה ועשה מעשה, וחשב שהוא עושה עבירה אף שלפי האמת לא הייתה פה עבירה כלל – פטור מדיני אדם, אך צריך כפרה מהשמיים.​

י. ביאור הבית יצחק בדברי האור החיים – בין תוצאת רשות לתוצאת מצווה: הבית יצחק מבחין בין תוצאה של "דבר רשות" (כמו בשר טלה במקום חזיר) לתוצאה של "דבר מצווה". כוחה של המצווה וההצלה (כמו מכירת יוסף שהצילה מאימת הרעב) הוא כה גדול עד שהוא "מבטל" ומפקיע למפרע את המחשבה הרעה המקורית.
יא. ביאור הפרדס יוסף בדברי האור החיים – גדר טעות בדין של בית דין: אצל השבטים לא הייתה "מחשבה רעה" כלל, שכן הם פעלו כבית דין שדן את יוסף על פי כללי ההלכה (כ"רודף"). וטעות בדין אינה מצריכה כפרה כאשר התוצאה המעשית היא לטובה, אלא אדרבא, התוצאה החיובית ביררה למפרע שהמעשה כולו היה ברצון ה'.​