מידות או נפש

[אהרן הירש]

אשמח לקבל בהירות בנושא השילוב שבין נפש למידות, לדוגמא, ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון, אז איפה משתלב החלק של מידות טובות? יכול להיות מישהו עם ערך עצמי אפס, והוא לא יגיב בגלל מידות טובות? ובהנחה ולא, אז כל העסק של מידות טובות וכו' מתחיל רק אחרי שהתשתית הנפשית בריאה לחלוטין? [בד"כ הסיבה שהוא לא יגיב, קשורה גם לערך העצמי, עם כמה הדחקות], עוד דוגמא ברור שאדם שהשפילו אותו לעיני כל, ירגיש משהו, מה שהוא מרגיש קשור לגאווה וענווה? היכן מקומם? איפה הגבול שבין ערך עצמי שמתבטא דרך הצלחה, לבין גאווה, ועוד כהנה דוגמאות רבות, השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין משהו רגשי לעבודת המידות והמוסר, האם מידות ומוסר חייבים לבוא בהכרח רק אחרי תשתית נפשית תקינה.

 

[בד קודש]

אשמח לקבל בהירות בנושא השילוב שבין נפש למידות, לדוגמא, ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון, אז איפה משתלב החלק של מידות טובות? יכול להיות מישהו עם ערך עצמי אפס, והוא לא יגיב בגלל מידות טובות? ובהנחה ולא, אז כל העסק של מידות טובות וכו' מתחיל רק אחרי שהתשתית הנפשית בריאה לחלוטין? [בד"כ הסיבה שהוא לא יגיב, קשורה גם לערך העצמי, עם כמה הדחקות], עוד דוגמא ברור שאדם שהשפילו אותו לעיני כל, ירגיש משהו, מה שהוא מרגיש קשור לגאווה וענווה? היכן מקומם? איפה הגבול שבין ערך עצמי שמתבטא דרך הצלחה, לבין גאווה, ועוד כהנה דוגמאות רבות, השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין משהו רגשי לעבודת המידות והמוסר, האם מידות ומוסר חייבים לבוא בהכרח רק אחרי תשתית נפשית תקינה.

לחץ כדי לכווץ...

כל החצי הראשון של שמונת הפרקים להרמב"ם, עוסק בסוגיא הזו.
ובתחילת הדברים כותב הרמב"ם כי המידות הרי הן מחלת הנפש וכדי לרפא את המידות עלינו להכיר את הנפש.

 

[פרטי]

אשמח לקבל בהירות בנושא השילוב שבין נפש למידות, לדוגמא, ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון, אז איפה משתלב החלק של מידות טובות? יכול להיות מישהו עם ערך עצמי אפס, והוא לא יגיב בגלל מידות טובות? ובהנחה ולא, אז כל העסק של מידות טובות וכו' מתחיל רק אחרי שהתשתית הנפשית בריאה לחלוטין? [בד"כ הסיבה שהוא לא יגיב, קשורה גם לערך העצמי, עם כמה הדחקות], עוד דוגמא ברור שאדם שהשפילו אותו לעיני כל, ירגיש משהו, מה שהוא מרגיש קשור לגאווה וענווה? היכן מקומם? איפה הגבול שבין ערך עצמי שמתבטא דרך הצלחה, לבין גאווה, ועוד כהנה דוגמאות רבות, השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין משהו רגשי לעבודת המידות והמוסר, האם מידות ומוסר חייבים לבוא בהכרח רק אחרי תשתית נפשית תקינה.

לחץ כדי לכווץ...

אני מקווה שהדברים קשורים לענין שמעתי מהרבה הגדול מרן רבינו הגרד"ל שהיום א"א להבין את המושג של גואל הדם מה שייך תאוות נקם של יחם לבבו עד כדי שירצה לרצוח אדם שהרג בשוגג נכון שהוא יכעס עליו נורא אבל מכאן ועד שיהורגו בפועל מהיכי תיתי א"א להבין את זה עכ"פ ניראה מכאן שיש גבול לתאוות הנקם אבל נראה שענין התורה שהיה ברור ענין גואל הדם זה רק אחרי שהתשתית הנפשית מתוקנת כדבעי וזה שהיום אין תאוות נקם כזו גדולה ככל הנראה לא מגיע מתיקון המידות ושלמות אלא ההפך ובעיקר אם נאמר שגואל הדם מצווה מבואר זה יותר שאחר שהנפש מתוקנת מגיע מושג של יחם לבבו ויל"ע בכל זה וכתבתי מקופיא א גוט מועד

 

[אהרן הירש]

אני מקווה שהדברים קשורים לענין שמעתי מהרבה הגדול מרן רבינו הגרד"ל שהיום א"א להבין את המושג של גואל הדם מה שייך תאוות נקם של יחם לבבו עד כדי שירצה לרצוח אדם שהרג בשוגג נכון שהוא יכעס עליו נורא אבל מכאן ועד שיהורגו בפועל מהיכי תיתי א"א להבין את זה עכ"פ ניראה מכאן שיש גבול לתאוות הנקם אבל נראה שענין התורה שהיה ברור ענין גואל הדם זה רק אחרי שהתשתית הנפשית מתוקנת כדבעי וזה שהיום אין תאוות נקם כזו גדולה ככל הנראה לא מגיע מתיקון המידות ושלמות אלא ההפך ובעיקר אם נאמר שגואל הדם מצווה מבואר זה יותר שאחר שהנפש מתוקנת מגיע מושג של יחם לבבו ויל"ע בכל זה וכתבתי מקופיא א גוט מועד

לחץ כדי לכווץ...

כלומר זה לא מגיע ממקום יצרי? לא הבנתי כוונתך כראוי.

 

[פרטי]

כלומר זה לא מגיע ממקום יצרי? לא הבנתי כוונתך כראוי.

לחץ כדי לכווץ...

בגואל הדם לפי מה שר דוב אמר כך צריך לומר לכאורה דמצד היצר אין תאווה להרוג את הרוצח בשגגה ולהרוג במידה מסוימת במצב הזה אם נואמר שזה מצווה זה מראה על מידות של נפש מתוקנת אבל מ"מ לא התימרתי לנסות לבאר את קושית הרב אלא להעיר הערה קטנה בענין

 

[שיל"ת]

ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון

לחץ כדי לכווץ...

אה"נ גאוה מורה על ערך עצמי נמוך וענוה מורה על ערך עצמי גבוה ועי' עוד בשפתי חיים עבודת המידות בענין גאוה וענוה [הבאתי מה שאני קראתי על הנושא מסתמא בכל ספרי המוסר מעין אלה מבואר כן].

ענוה היינו הכרת הכוחות כפי שמצאנו שאמר רב יוסף על עצמו שהוא עניו וכן מצאנו במקורות אין ספור פעמים ענוה המתבטאת בערך עצמי גבוה.

 

[לולא דמסתפינא]

אה"נ גאוה מורה על ערך עצמי נמוך וענוה מורה על ערך עצמי גבוה ועי' עוד בשפתי חיים עבודת המידות בענין גאוה וענוה [הבאתי מה שאני קראתי על הנושא מסתמא בכל ספרי המוסר מעין אלה מבואר כן].

ענוה היינו הכרת הכוחות כפי שמצאנו שאמר רב יוסף על עצמו שהוא עניו וכן מצאנו במקורות אין ספור פעמים ענוה המתבטאת בערך עצמי גבוה.

לחץ כדי לכווץ...

זכיתי להכיר את ספרי המוסר, ולא מבואר בשום מקום את מה שכתבת (וא"כ אשמח אם תציין מקור). נכון שאין סתירה בין הערכה עצמית לענווה, (ומי שאינו מבין זאת מוכיח שלא הבין מהי גאווה ומהי ענווה), אבל ברור שאין שום שייכות בין גאווה וענווה להערכה עצמית.

ולעיקר העניין:

אשמח לקבל בהירות בנושא השילוב שבין נפש למידות, לדוגמא, ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון, אז איפה משתלב החלק של מידות טובות? יכול להיות מישהו עם ערך עצמי אפס, והוא לא יגיב בגלל מידות טובות? ובהנחה ולא, אז כל העסק של מידות טובות וכו' מתחיל רק אחרי שהתשתית הנפשית בריאה לחלוטין? [בד"כ הסיבה שהוא לא יגיב, קשורה גם לערך העצמי, עם כמה הדחקות], עוד דוגמא ברור שאדם שהשפילו אותו לעיני כל, ירגיש משהו, מה שהוא מרגיש קשור לגאווה וענווה? היכן מקומם? איפה הגבול שבין ערך עצמי שמתבטא דרך הצלחה, לבין גאווה, ועוד כהנה דוגמאות רבות, השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין משהו רגשי לעבודת המידות והמוסר, האם מידות ומוסר חייבים לבוא בהכרח רק אחרי תשתית נפשית תקינה.

לחץ כדי לכווץ...

בספרי היראה מבואר שמידת הגאווה מבוססת על כך שהאדם אינו מבין שכל קיומו וכל מעלותיו ניתנות לו מעת הבורא, ולכך מייחס את מעלותיו שהוא הסיבה למעלות אלו. (לדוג' עי' מס"י פכ"ב).
תפיסה שגויה זו, גורמת לאדם 'גאווה'. המילים להגדרתה הם: (וכעי"ז בעלי שור) 'חווית העצמי'. (מי שאינו יודע להבין ולחפש בעצמו את המידה הסרוחה הזו, לא שייך להסביר לו, ולכן אם אינך מבין דלג על קטע זה.)
הגאווה גורמת לשני דברים מרכזיים: הא' ברור לאדם שחייב להיות שהוא מושלם, (חכם יפה גיבור וכיו"ב), מה שגורם שאדם בעל גאווה מתקשה לראות בעצמו חסרונות, ומתקשה להשלים עם כישלנות.
הב' חיפוש אחר כבוד. וההסבר: ברור הדבר, שלנשיא מדינה זקוק ליותר כבוד מאשר אדם פשוט, הסיבה לכך משום שכמות הכבוד שאדם נזקק לו הוא לפי מה שהוא חושב שמגיע לו, וכיוון שכך בעל גאווה בטוח שמגיע לו כבוד רב, בשונה מאדם שאין בעל גאווה, שמכיוון שהוא מבין שכל מעלותיו הם מאת הבורא הוא זקוק לפחות כבוד.

וכעת לעיקר השאלה: הנושא של הערכה עצמית, הינה כמה האדם זקוק לכבוד מאחרים, וכמה הוא מקבל כבוד מעצמו. וממילא המישור של המידות הטובות והמישור הנפשי עומדים במקביל:
אדם שהוא בעל ענווה באופן מוחלט, אינו זקוק כלל להערכה עצמית. אך אדם שהוא בעל גאווה, זקוק לכבוד שאותו מקבל מאחרים, וכמה שיעריך את עצמו יזדקק לו פחות מאשר אחרים.

 

[רב פאל]

אדם שהוא בעל ענווה באופן מוחלט, אינו זקוק כלל להערכה עצמית. אך אדם שהוא בעל גאווה, זקוק לכבוד שאותו מקבל מאחרים, וכמה שיעריך את עצמו יזדקק לו פחות מאשר אחרים.

לחץ כדי לכווץ...

יש כזה מוצר אדם שלא זקוק להערכה עצמית
(ולא שיש לו הערכה בגלל הבורא או משמעות ורצון בגלל זה)

 

[רב פאל]

אשמח לקבל בהירות בנושא השילוב שבין נפש למידות, לדוגמא, ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון, אז איפה משתלב החלק של מידות טובות? יכול להיות מישהו עם ערך עצמי אפס, והוא לא יגיב בגלל מידות טובות? ובהנחה ולא, אז כל העסק של מידות טובות וכו' מתחיל רק אחרי שהתשתית הנפשית בריאה לחלוטין? [בד"כ הסיבה שהוא לא יגיב, קשורה גם לערך העצמי, עם כמה הדחקות], עוד דוגמא ברור שאדם שהשפילו אותו לעיני כל, ירגיש משהו, מה שהוא מרגיש קשור לגאווה וענווה? היכן מקומם? איפה הגבול שבין ערך עצמי שמתבטא דרך הצלחה, לבין גאווה, ועוד כהנה דוגמאות רבות, השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין משהו רגשי לעבודת המידות והמוסר, האם מידות ומוסר חייבים לבוא בהכרח רק אחרי תשתית נפשית תקינה.

לחץ כדי לכווץ...

אני חושב שלאו דווקא צריך תשתית נפשית תקינה
אבל אני חושב שצריך לשים לב בצורת העבודה אם מישהו יחליט שהוא לא צריך שום הערכה ברור שתוך כמה ימים הוא ישבר וזה רק יהרוס לו
ועוד דוג' ישנם אנשים שנפגעים מאחרים ויש להם נפש רגישה אז במקום לעכל את זה הם בורחים מזה "זורמים"
הרבה פעמים זה בא ממקום מאוד לא טוב
עיין אורחות צדיקים לעניין עצם השאלה הוא כותב לדוג' שגאווה זה שורש המידות הרעות ומביא דוג' שגורם לכעס
וממילא יכול לעבוד על הכעס אבל יותר נכון להתחיל לעבוד על הגאווה

 

[לולא דמסתפינא]

יש כזה מוצר אדם שלא זקוק להערכה עצמית
(ולא שיש לו הערכה בגלל הבורא או משמעות ורצון בגלל זה)

לחץ כדי לכווץ...

עלי לחדד, אין אנו זקוקים להערכה עצמית רק בגלל הכבוד שבדבר, אלא גם בשביל שידע שיש משמעות לחייו, וכן בשביל שיעמול להתקדם בעבודת ה' ולא יתייאש.
אבל יש חילוק שהסוג הערכה עצמית הדרושה, אינה כמה אני מוכשר כמה אני מוצלח וכדו', אלא בכמה אני יכול לפעול וכמה אני יכול להתקדם.
עוד יש לציין שאנו רחוקים מאד מאד מלהפסיק להיות גאוותנים, ועד אז עלינו לפחות להיות בראים בנפשינו.

 

[אהבת הבריות]

אשמח להביא את ידיעותיי בקצרה בעניין,
המשפט שאדם שיותר כועס זה בגלל ערך עצמי, לא מדוייק.
הסיבה שאדם כועס זה קצת קשור למידות, ורוב העניין זה התנגדות לפגוש רגש,
דהיינו, אדם שמאוד מפריע לו ביקורת [שזה בד''כ אדם שספג בילדות ביקורת או השפלה]
וכעת מישהו מעיר לו, אז מיד צף לו כל העבר בתת מודע, והוא לא רוצה לחוות את ההשפלה אז הכעס מתפרץ,
כי ההתפרצות היא התנגדות להרגיש מושפל או רגש דומה, וזה לא קשור למידות רעות בכלל, אלא צריך ללמוד את הטכניקה
איך להכיל את הרגש שצף ולא להתנגד אליו, וכל מידת הכעס זה אחוז קטן שקשור למידות רעות,
הדברים מבוססים מספרי גדולי בעלי המחשבה.

 

[שיל"ת]

זכיתי להכיר את ספרי המוסר, ולא מבואר בשום מקום את מה שכתבת (וא"כ אשמח אם תציין מקור). נכון שאין סתירה בין הערכה עצמית לענווה, (ומי שאינו מבין זאת מוכיח שלא הבין מהי גאווה ומהי ענווה), אבל ברור שאין שום שייכות בין גאווה וענווה להערכה עצמית.

ולעיקר העניין:


בספרי היראה מבואר שמידת הגאווה מבוססת על כך שהאדם אינו מבין שכל קיומו וכל מעלותיו ניתנות לו מעת הבורא, ולכך מייחס את מעלותיו שהוא הסיבה למעלות אלו. (לדוג' עי' מס"י פכ"ב).
תפיסה שגויה זו, גורמת לאדם 'גאווה'. המילים להגדרתה הם: (וכעי"ז בעלי שור) 'חווית העצמי'. (מי שאינו יודע להבין ולחפש בעצמו את המידה הסרוחה הזו, לא שייך להסביר לו, ולכן אם אינך מבין דלג על קטע זה.)
הגאווה גורמת לשני דברים מרכזיים: הא' ברור לאדם שחייב להיות שהוא מושלם, (חכם יפה גיבור וכיו"ב), מה שגורם שאדם בעל גאווה מתקשה לראות בעצמו חסרונות, ומתקשה להשלים עם כישלנות.
הב' חיפוש אחר כבוד. וההסבר: ברור הדבר, שלנשיא מדינה זקוק ליותר כבוד מאשר אדם פשוט, הסיבה לכך משום שכמות הכבוד שאדם נזקק לו הוא לפי מה שהוא חושב שמגיע לו, וכיוון שכך בעל גאווה בטוח שמגיע לו כבוד רב, בשונה מאדם שאין בעל גאווה, שמכיוון שהוא מבין שכל מעלותיו הם מאת הבורא הוא זקוק לפחות כבוד.

וכעת לעיקר השאלה: הנושא של הערכה עצמית, הינה כמה האדם זקוק לכבוד מאחרים, וכמה הוא מקבל כבוד מעצמו. וממילא המישור של המידות הטובות והמישור הנפשי עומדים במקביל:
אדם שהוא בעל ענווה באופן מוחלט, אינו זקוק כלל להערכה עצמית. אך אדם שהוא בעל גאווה, זקוק לכבוד שאותו מקבל מאחרים, וכמה שיעריך את עצמו יזדקק לו פחות מאשר אחרים.

לחץ כדי לכווץ...

אדם שלא יעריך את עצמו כדבעי לא יגיע למצב בו יבין שכל כוחתיו מהקב"ה שהרי אינו מכיר אותם ובהם וממילא לא תהיה בידו האפשרות להקדישם לעבודת ה' בשלמות.
אדם מתגאה כיון שהוא מייחס לעצמו יכולותיו ואי יכולותיו ומשום כך הוא מרגיש שיש מי שדרך לו על המקום שהרי הוא מוגבל וחסר, אדם עניו הוא המכיר כוחותיו ומעריך את עצמו וכוחותיו ומבין שאינם מעצמו ונתנו לו מתנה משמים והכל בכדי לעבוד את קונו בשלמות וא"כ אין לו במה להתגאות שאפשר ואף אינו מקיים תפקידו כראוי משא"כ אותו שאין לו אותם כוחות ואם לא יעריך כוחותיו איך יבוא להכרה שהם מתנה מבוראו בכדי שיעבדנו כראוי.

 

[אברך מעמיק]

אשמח לקבל בהירות בנושא השילוב שבין נפש למידות, לדוגמא, ברור לי שאם ראובן פוגע בשמעון, אז עוצמת הדחף לנקום, תלויה בכמה הוא נפגע, שזה תלוי לחלוטין בערך עצמי, ברור שככל שהערך העצמי שלו יותר נמוך, הוא יותר יפגע, ויותר יכעס, וממילא ירצה יותר לנקום, זה לכאורה לא שייך לגאווה וענווה משום כיוון, אז איפה משתלב החלק של מידות טובות? יכול להיות מישהו עם ערך עצמי אפס, והוא לא יגיב בגלל מידות טובות? ובהנחה ולא, אז כל העסק של מידות טובות וכו' מתחיל רק אחרי שהתשתית הנפשית בריאה לחלוטין? [בד"כ הסיבה שהוא לא יגיב, קשורה גם לערך העצמי, עם כמה הדחקות], עוד דוגמא ברור שאדם שהשפילו אותו לעיני כל, ירגיש משהו, מה שהוא מרגיש קשור לגאווה וענווה? היכן מקומם? איפה הגבול שבין ערך עצמי שמתבטא דרך הצלחה, לבין גאווה, ועוד כהנה דוגמאות רבות, השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין משהו רגשי לעבודת המידות והמוסר, האם מידות ומוסר חייבים לבוא בהכרח רק אחרי תשתית נפשית תקינה.

לחץ כדי לכווץ...

בלת"ק.
הנושא שהעלית הוא נושא מאוד יסודי, אבל משום מה יש לי תחושה שצריך בשבילו לפתוח כמה דברים מהשורש, ומקווה שלא יהיה ארוך מידי.

דבר ברור כי ספרי המוסר ייחסו את מידת הכעס למידת הגאווה (ראה לדוגמא באורחות צדיקים שער הענווה), והגאה על דרך כלל מקפיד יותר, ואילו מידת הענווה מיוחסת בכל מקום אל הסבלנות, אל המחילה וחוסר ההקפדה, ולפי דבריך זה נשמע כמעט להיפך, או עכ"פ ללא קשר.

אבל בשביל זה צריך להבין בכלל מה זה 'גאווה' ומה זה 'ענווה'. והנה בפי העולם מורגלים כל מיני לשונות, אבל יסוד הכל כי המושג גאווה עיקרו הוא ענין תחושתי של האדם בעצמו. כלומר, המבט הבריא של האדם אמור להביט על מעלותיו רק כענין טכני לדעת במה הוא יכול להצליח במעשיו, אבל ברגע בו מחשבה על מעלה שיש בו גורמת לו להתפעלות רגשית ולחיבור, אות כי הוא תופס את זה כישות עצמית, הוא מתחבר לאהבת עצמו מכח התעוררות של מעלותיו, וזה הדבר קרוי גאווה.
הענווה לעומת זאת, היא היכולת לעשות דברים מתוך התמקדות במטרה בלבד בלי להרגיש כלל את ה'עצמי' המעורב בה, להיות ממוקד בעשייה לשם שמים, בלי לבחון כל הזמן איך 'אני' עומד ביחס אל הדברים, מדובר על נקודה מעט עמוקה שצריך לחוש אותה בתוך הנפש עצמה, אבל היא יסודית מאוד לכל הבנת הנושא (וכבר הזכיר אחד הרבנים כאן, יסוד זה באחת ההודעות לעיל).

לכן גם ערך עצמי נמוך, בשורשו נובע בכלל ממידת הגאווה, כי הגאווה היא התעסקות בכלל עם הערך העצמי, והפיכתו למנוע העיקרי שמניע את האדם, במקום להתעסק עם הערך הכללי של קיום עבודת הבורא בעולם בלי קשר לאדם עצמו. הגאה הוא מי ש'יחזיק טובה לעצמו' (לשון הארוחות צדיקים שער הגאוה) 'כל כוונתו על עצמו' (ג"ז שם), וישכח כי הוא בסך הכל חלק מתוך מערכת עוצמתית הרבה יותר ממנו. וממילא אם מפריע לו ערך עצמי נמוך, אות כי חווית חייו סובבת סביב עצמו, וה'אני' שלו מהווה גורם משמעותי לעבודת בוראו.
ואילו בעל הענווה שהיא 'שורש העבודה' הוא ש'יעשה כל מעשיו לכבוד שמים... ולא לשום הנאה אך יעשה הכל לשמו הגדול זה שורש הענווה' (שם, שער הענווה), כי הערך העצמי אינו מעלה ואינו מוריד אצלו, כי זה בכלל לא הנושא שמעסיק אותו, ועיקר התמקדותו היא בכלל לא בעצמו, לא בפיתוח ה'אני' שלו, אלא אך ורק במטרות הנעלות כשלעצמם, ולא מעבר לזה.

לכן, לדוג', מידת הכעס מתפתחת ישירות מהגאווה, כי מהותה של מידת הכעס, היא חוסר יכולת לעמוד בצמצום של הנפש, וכאשר דוחקים אותה היא מתפרצת כנגד המעיקים עליה (ואגב, מטעם זה גם יסורים פיזיים כמו רעב ועייפות גורמים לכעס, ועל כן ייחסו חז"ל את מידת הכעס אל הכבד - משכן הנפש הטבעית), וככל שיגדל אצל האדם ההתעסקות עם עצמו, בין אם באופן של ערך עצמי חיובי, ובין אם גרוע, זה יעצים אצלו את ההכרה כי ה'אני' שלו עומד במרכז המציאות, וכל פגיעה ב'אני' שלו תהיה כפולה ומכופלת.
ועל זה אמרו חכמים באבות כי אצל בלעם שהיה 'עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה'. כי מחמת צרות עינו באחרים והתמקדותו בעצמו, נגרם הדבר שבא לידי רוח גבוהה, גאווה ורמות רוח להשתרר על אחרים, וזה הדבר גורם להרחיב את צרכי הנפש, בהתאוות מרובה ליותר ויותר, כבוד וממון, ועל כן גם הכעס מגיע הרבה יותר בקלות, כי כאשר ה'נפש רחבה' הרבה יותר פעמים בא האדם לידי מצב בו היא דחוקה, אחרי שגבהה רוחו והרחיב את נפשו, וכעת היא נדחקת מכל דבר קטן, ועל כן מתעורר הכעס הרבה יותר לבעל הגאווה מאשר אצל העניו, וככל שתתחזק הענווה, כך ממילא האדם לא יכעס בכלל. [ועל זה אמר שלמה ע"ה 'אל תבהל ברוחך לכעוס' כי אע"פ שמידת הכעס מתייחסת אל הנפש ולא אל הרוח, כמו שאמרו חז"ל כי 'כבד כועס' וכידוע משכן הנפש בכבד, אך מכל מקום על ידי הגבהת הרוח מביא האדם את עצמו לידי מצב של 'נפש רחבה' ונמצא שהרוח גורמת לבהילות ודחיפות לכעוס יותר מהטבע הבסיסי באדם].

וכיון שמידת הגאוה היא שורש המידות הרעות, כי עיקרה התמקדות עצמית וחוסר יכולת לחוש את השני (שזה המהות של 'רע'), ולעומת זה כל המידות הטובות עניינם הוא אחד, לחוש את השני לצאת מעצמי ועל כן כל המידות הטובות שורשם ב'ענווה' ותמיד יש מקום לחזק את האכפתיות מהשני, ובזה האדם מחזק את המקום של המידות הטובות ומידת הענווה, וכמו כל דבר יש אפשרות לעבוד מהשורש, ויש אפשרות לעבוד מן הענפים, ובודאי יש מקום למידות טובות - שהם הם עצמם בריאות הנפש - גם קודם שהשלימו את העבודה הפנימית על הגאווה, ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות.​

 

[רב פאל]

הסיבה שאדם כועס זה קצת קשור למידות, ורוב העניין זה התנגדות לפגוש רגש,
דהיינו, אדם שמאוד מפריע לו ביקורת [שזה בד''כ אדם שספג בילדות ביקורת או השפלה]
וכעת מישהו מעיר לו, אז מיד צף לו כל העבר בתת מודע, והוא לא רוצה לחוות את ההשפלה אז הכעס מתפרץ,
כי ההתפרצות היא התנגדות להרגיש מושפל או רגש דומה, וזה לא קשור למידות רעות בכלל, אלא צריך ללמוד את הטכניקה
איך להכיל את הרגש שצף ולא להתנגד אליו, וכל מידת הכעס זה אחוז קטן שקשור למידות רעות,

לחץ כדי לכווץ...

????
ברור שיש כאלה שכועסים בגלל חוויות עבר אבל זה אחוז קטן
לא נראה לי שלכולם יש כאלו צלקות
וגם אם כן עדיין זה חייב לנבוע מגאווה כי אל"ה זה לא היה לו צלקת בילדותו כי גם חוסר שמיעת ביקורת נובע מאותו מקום של גאווה
והסיבה שהוא כועס זה כי דורכים "עליו" מציקים "לו" שוב בגלל הגאווה

הדברים מבוססים מספרי גדולי בעלי המחשבה.

לחץ כדי לכווץ...

?

 

[לולא דמסתפינא]

אדם שלא יעריך את עצמו כדבעי לא יגיע למצב בו יבין שכל כוחתיו מהקב"ה שהרי אינו מכיר אותם ובהם וממילא לא תהיה בידו האפשרות להקדישם לעבודת ה' בשלמות.

לחץ כדי לכווץ...

הדבר נכון אך לא לזה התכוון מי שכתב את המילים 'גאווה וענווה'.

אדם מתגאה כיון שהוא מייחס לעצמו יכולותיו ואי יכולותיו ומשום כך הוא מרגיש שיש מי שדרך לו על המקום שהרי הוא מוגבל וחסר,

לחץ כדי לכווץ...

נו אתה עצמך אומר שהנושא הוא אינו אי הכרה ביכולת, אלא מה שהוא מייחס לעצמו את היכולת או אי היכולת.

אדם עניו הוא המכיר כוחותיו ומעריך את עצמו וכוחותיו ומבין שאינם מעצמו ונתנו לו מתנה משמים והכל בכדי לעבוד את קונו בשלמות וא"כ אין לו במה להתגאות שאפשר ואף אינו מקיים תפקידו כראוי משא"כ אותו שאין לו אותם כוחות ואם לא יעריך כוחותיו איך יבוא להכרה שהם מתנה מבוראו בכדי שיעבדנו כראוי.

לחץ כדי לכווץ...

זה המצאה שלך, שלא כתובה בשום מקום. הרעיון שענווה מגיעה מחמת מה שהוא מבין שלא קיים את תפקידו, זה רעיון לא נכון.
ולדבריך לא מובן מדוע אנשים גדולים כמשה רבינו שבוודאי קיימו את תפקידתם בשלמות היה בהם ענווה?

 

[אהבת הבריות]

????
ברור שיש כאלה שכועסים בגלל חוויות עבר אבל זה אחוז קטן
לא נראה לי שלכולם יש כאלו צלקות
וגם אם כן עדיין זה חייב לנבוע מגאווה כי אל"ה זה לא היה לו צלקת בילדותו כי גם חוסר שמיעת ביקורת נובע מאותו מקום של גאווה
והסיבה שהוא כועס זה כי דורכים "עליו" מציקים "לו" שוב בגלל הגאווה

?

לחץ כדי לכווץ...

אסביר, אם מישהו עצבן אותי למה אני כועס? אולי אני יצחק? אולי לרקוד? למה התפרצות? תחשוב על זה ממקום פתוח,
התשובה כי אני לא מוכן לפגוש רגש, ולכן אני מתנגד וזה התנועה של ההתנגדות,
לדוג' רציתי לעלות חזן והגבאי לא הגיש אותי, אז אם אני לא למדתי להיפגש ברגש האכזבה, אז אני פתאום מתחיל לכעוס, למה הבית כנסת מלוכלך, ולמה המזגנים לא טובים, כשהשורש זה שאני מאוכזב שלא עליתי חזן,
עוד סוג של כעס, אני חוזר הביתה ואשתי מדברת בטלפון ולא מתייחסת, אז אם למדתי להיפגש ברגש, אני יודע להרגיש מה עובר עליי, ואז להיפגש עם רגש דחיה, זלזול, ועוד, ואז כשנפגשים עם הרגש, הכעס מתמתן תמיד, אבל אם אני מתנגד לזלזול, לדחיה, אז ההתנגדות גורמת לכעס,
חלק נוסף, שתמיד- כן, תמיד, הדברים שמכעיסים אותי, זה דברים שהיו חסרים לי בחיים, אם הייתי ילד סנדויץ' שלא ראו אותו, אז אני יכעס כשמישהו לא יראה אותי, אם הייתי בילדות במצב של חוסר אונים ולא עיבדתי את זה, אז אני נורא יתנגד להיפגש עם מצבים של חוסר אונים, וזה יתקע אותי המון בחיים,
ולכן, יש כאלה שנורא מתפרצים בדברים מסויימים, ואחרים בדברים אחרים, אם מפריע לי מאוד בניה לא חוקית של השכן, אז יתכן שהייתי מנוצל בילדותי או דומה לזה, ואני מתרתח שמפגישים אותי עם הניצול הזה, ואני לא יתן לאף אחד לנצל אותי.

 

[שלוות העמל]

אני מקווה שהדברים קשורים לענין שמעתי מהרבה הגדול מרן רבינו הגרד"ל שהיום א"א להבין את המושג של גואל הדם מה שייך תאוות נקם של יחם לבבו עד כדי שירצה לרצוח אדם שהרג בשוגג נכון שהוא יכעס עליו נורא אבל מכאן ועד שיהורגו בפועל מהיכי תיתי א"א להבין את זה עכ"פ ניראה מכאן שיש גבול לתאוות הנקם אבל נראה שענין התורה שהיה ברור ענין גואל הדם זה רק אחרי שהתשתית הנפשית מתוקנת כדבעי וזה שהיום אין תאוות נקם כזו גדולה ככל הנראה לא מגיע מתיקון המידות ושלמות אלא ההפך ובעיקר אם נאמר שגואל הדם מצווה מבואר זה יותר שאחר שהנפש מתוקנת מגיע מושג של יחם לבבו ויל"ע בכל זה וכתבתי מקופיא א גוט מועד

לחץ כדי לכווץ...

היום כשמישהו הורג בשוגג אתה מסוגל להבין שמה קרה זה היה בטעות........... ה"י.

 

[אהרן הירש]

אשמח להביא את ידיעותיי בקצרה בעניין,
המשפט שאדם שיותר כועס זה בגלל ערך עצמי, לא מדוייק.
הסיבה שאדם כועס זה קצת קשור למידות, ורוב העניין זה התנגדות לפגוש רגש,
דהיינו, אדם שמאוד מפריע לו ביקורת [שזה בד''כ אדם שספג בילדות ביקורת או השפלה]
וכעת מישהו מעיר לו, אז מיד צף לו כל העבר בתת מודע, והוא לא רוצה לחוות את ההשפלה אז הכעס מתפרץ,
כי ההתפרצות היא התנגדות להרגיש מושפל או רגש דומה, וזה לא קשור למידות רעות בכלל, אלא צריך ללמוד את הטכניקה
איך להכיל את הרגש שצף ולא להתנגד אליו, וכל מידת הכעס זה אחוז קטן שקשור למידות רעות,
הדברים מבוססים מספרי גדולי בעלי המחשבה.

לחץ כדי לכווץ...

לא להסכים לפגוש רגש, קשור למידות?
חוסר ערך עצמי, זה הדבר שהכי מייצר רגישות לביקורת וממילא יוצר כעס. [הרבה ביקורת בילדות, פירושו הוא חוסר ערך, אא"כ עובד]

 

[רב פאל]

אסביר, אם מישהו עצבן אותי למה אני כועס? אולי אני יצחק? אולי לרקוד? למה התפרצות? תחשוב על זה ממקום פתוח,
התשובה כי אני לא מוכן לפגוש רגש, ולכן אני מתנגד וזה התנועה של ההתנגדות,
לדוג' רציתי לעלות חזן והגבאי לא הגיש אותי, אז אם אני לא למדתי להיפגש ברגש האכזבה, אז אני פתאום מתחיל לכעוס, למה הבית כנסת מלוכלך, ולמה המזגנים לא טובים, כשהשורש זה שאני מאוכזב שלא עליתי חזן,
עוד סוג של כעס, אני חוזר הביתה ואשתי מדברת בטלפון ולא מתייחסת, אז אם למדתי להיפגש ברגש, אני יודע להרגיש מה עובר עליי, ואז להיפגש עם רגש דחיה, זלזול, ועוד, ואז כשנפגשים עם הרגש, הכעס מתמתן תמיד, אבל אם אני מתנגד לזלזול, לדחיה, אז ההתנגדות גורמת לכעס,
חלק נוסף, שתמיד- כן, תמיד, הדברים שמכעיסים אותי, זה דברים שהיו חסרים לי בחיים, אם הייתי ילד סנדויץ' שלא ראו אותו, אז אני יכעס כשמישהו לא יראה אותי, אם הייתי בילדות במצב של חוסר אונים ולא עיבדתי את זה, אז אני נורא יתנגד להיפגש עם מצבים של חוסר אונים, וזה יתקע אותי המון בחיים,
ולכן, יש כאלה שנורא מתפרצים בדברים מסויימים, ואחרים בדברים אחרים, אם מפריע לי מאוד בניה לא חוקית של השכן, אז יתכן שהייתי מנוצל בילדותי או דומה לזה, ואני מתרתח שמפגישים אותי עם הניצול הזה, ואני לא יתן לאף אחד לנצל אותי.

לחץ כדי לכווץ...

כעס על מישהו נובע בגלל יחס לא מספק לאומת מה שאתה
אם אתה אדם רגיל אתה לא תתעצבן שלא ישירו לך "ימים .." בסיום הש"ס
אבל אתה כן תתעצבן על זה שלא מתייחסים אליך כשאתה מדבר (בין אנשים שאתה חושב ששוים אליך)
ולכן אם אתה גאוותן אתה יכול להתעצבן מזה שהרב שלך לא מתייחס אליך
ואם אתה במצב מאוזן אתה תתעצבן מז שחבר שלך לא מתייחס אליך
ואם אתה עניו גם אם חבר שלך לא יתייחס אליך אתה לא תענה
ברור שיש דברים יותר רגישים ויש דברים פחות לדוג' אם חבר לא יתייחס פעם אחת אתה תתלה את זה במקרה
אבל אם היה לך בעיית דחייה בתור ילד ישר אתה תיקח את זה למקום של פגיעה
נראה לי שהובנתי
לא???

 

[פנחס ע]

אני לא זוכר כרגע בבירור, אך ראיתי בעבר בגליון דרכי החיזוק להגרי"ג שכתב שענין מידות הוא ענין של טבע מולד ואי אפשר לשנות את זה. (ואני מאוד מקווה שאיני מעוות. אולי @בד קודש או אחר מתלמידיו זצ"ל יידע להחכימינו בענין זה)