- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,454
- נקודות
- 1,280
הנני מביא מחר ארבה בגבולך, וכסה את עין הארץ, ולא יוכל לראות את הארץ, ואכל את יתר הפלטה (י, ד-ה)
נאמר בפסוק "ולא יוכל לראות את הארץ", אך לא נאמר מי לא יוכל לראות (כלומר, נאמר באופן סתמי "ולא יוכל" אך לא נאמר מי לא יוכל).
לכאורה הכוונה היא לבני האדם, שלא יוכלו לראות את הארץ (מחמת ריבוי הארבה). אלא שאם כך, נמצאת לשון הפסוק חסרה (כי צריך היה לכתוב "ולא יוכל האדם לראות את הארץ").
לאור קושי זה מפרש הכלי יקר הסבר אחר:
במסכת יומא דף עד ע"ב שואלת הגמ', איך ייתכן שמצד אחד אכלו בני ישראל מן במדבר, ומצד שני הכתוב אומר שרעבו והתענו (כלשון הפסוק – "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן")? ומתרצת הגמ' (באחד ההסברים) שחלק מתחושת השובע נעוצה בראיית המאכל, ומי שאינו רואה את המאכל, תחושת השובע שלו חסרה. והואיל והמן במדבר לא היה נראה כאוכל, ובני ישראל לא ראו את מה שאכלו, נפגמה תחושת השובע שלהם, ולכן שהייתם במדבר מוגדרת כ"ויענך" ו"ירעיבך". עד כאן דברי הגמ' במסכת יומא.
נמצאנו למדים מדברי הגמרא, שיש קשר הדוק בין ראיית המאכל לבין תחושת השובע, וכשהאוכל אינו רואה את מאכלו, נפגעת תחושת השובע שלו.
ועל פי זה מבאר הכלי יקר את דברי הפסוק כאן: כאשר נאמר כאן בפסוק "ולא יוכל לראות את הארץ", הכוונה היא לארבה עצמו: צל הארבה יהיה עצום כל כך, שהארבה לא יוכל לראות את הארץ, וממילא יאכל הרבה יותר מאשר היה אוכל אילו היה רואה את המאכל. וזוהי חלק מהקללה והמכה.
ולפי זה אין לשון הכתוב חסרה, שהרי מתחילת הפסוק מדובר בארבה – "הנני מביא מחר ארבה בגבולך", וממילא גם הסיפא "ולא יוכל לראות את הארץ" מתייחסת לארבה, ואין הפסוק חסר. (לימוד יומי)
נאמר בפסוק "ולא יוכל לראות את הארץ", אך לא נאמר מי לא יוכל לראות (כלומר, נאמר באופן סתמי "ולא יוכל" אך לא נאמר מי לא יוכל).
לכאורה הכוונה היא לבני האדם, שלא יוכלו לראות את הארץ (מחמת ריבוי הארבה). אלא שאם כך, נמצאת לשון הפסוק חסרה (כי צריך היה לכתוב "ולא יוכל האדם לראות את הארץ").
לאור קושי זה מפרש הכלי יקר הסבר אחר:
במסכת יומא דף עד ע"ב שואלת הגמ', איך ייתכן שמצד אחד אכלו בני ישראל מן במדבר, ומצד שני הכתוב אומר שרעבו והתענו (כלשון הפסוק – "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן")? ומתרצת הגמ' (באחד ההסברים) שחלק מתחושת השובע נעוצה בראיית המאכל, ומי שאינו רואה את המאכל, תחושת השובע שלו חסרה. והואיל והמן במדבר לא היה נראה כאוכל, ובני ישראל לא ראו את מה שאכלו, נפגמה תחושת השובע שלהם, ולכן שהייתם במדבר מוגדרת כ"ויענך" ו"ירעיבך". עד כאן דברי הגמ' במסכת יומא.
נמצאנו למדים מדברי הגמרא, שיש קשר הדוק בין ראיית המאכל לבין תחושת השובע, וכשהאוכל אינו רואה את מאכלו, נפגעת תחושת השובע שלו.
ועל פי זה מבאר הכלי יקר את דברי הפסוק כאן: כאשר נאמר כאן בפסוק "ולא יוכל לראות את הארץ", הכוונה היא לארבה עצמו: צל הארבה יהיה עצום כל כך, שהארבה לא יוכל לראות את הארץ, וממילא יאכל הרבה יותר מאשר היה אוכל אילו היה רואה את המאכל. וזוהי חלק מהקללה והמכה.
ולפי זה אין לשון הכתוב חסרה, שהרי מתחילת הפסוק מדובר בארבה – "הנני מביא מחר ארבה בגבולך", וממילא גם הסיפא "ולא יוכל לראות את הארץ" מתייחסת לארבה, ואין הפסוק חסר. (לימוד יומי)
