ראיתי ב"שפתי חיים" שההבדל בין הכאה לדיבור, הוא שהכאה עניינה מידת הדין, ואילו דיבור עניינו הוא מידת הרחמים, ומשה רבינו אמר "שמעו נא המורים" - שהיה סבור שעם ישראל נמצא בדרגה נמוכה, ולא מגיע לו לזכות למים בצורת הנהגה של מידת הרחמים, דהיינו על ידי דיבור, אלא רק בהכאה שהיא צורת הנהגה של מידת הדין.
ולפי"ז החטא של מי מריבה היה שמשה ראה כביכול את עם ישראל בצורה שלילית, כי אליבא דאמת גם כשהם במצב של "המורים" עדיין הקב"ה רוצה לנהוג עמם במידת הרחמים.
מתאימים הדברים לתקופה דידן, שעיננו ראו את אהבת ה' לבניו, אפי' בזמן שבניו מתנהגים בצורה של "המורים" ופוגעים ונלחמים בתורה ולומדיה, ועם כל זאת הקב"ה לא "הכה" על הסלע, אלא נהג עמנו בהנהגה מופלאה של מידת הרחמים, וגם את מקצת מידת הדין - עטף הקב"ה באהבה גלויה שהאירה ובהבהיקה באור יקרות בתוך החושך וההסתר.
ולפי"ז החטא של מי מריבה היה שמשה ראה כביכול את עם ישראל בצורה שלילית, כי אליבא דאמת גם כשהם במצב של "המורים" עדיין הקב"ה רוצה לנהוג עמם במידת הרחמים.
מתאימים הדברים לתקופה דידן, שעיננו ראו את אהבת ה' לבניו, אפי' בזמן שבניו מתנהגים בצורה של "המורים" ופוגעים ונלחמים בתורה ולומדיה, ועם כל זאת הקב"ה לא "הכה" על הסלע, אלא נהג עמנו בהנהגה מופלאה של מידת הרחמים, וגם את מקצת מידת הדין - עטף הקב"ה באהבה גלויה שהאירה ובהבהיקה באור יקרות בתוך החושך וההסתר.
