ראש השנה מלך ברצון העם - ומושל בעל כורחם [ גאון] סתירה?? (1 צופה)

[אימתי]

ידוע הגאון על הפסוק כי לה' המלוכה ומושל בגויים'' [נראה לי על הפסוק הזה]
שמלך הוא ברצון העם, ומושל הוא נגד רצונם או לכל הפחות לא ע''פ רצונם.
איך זה מסתדר אם הפסוק - 'אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם'?

 

[נהר מעדן]

כבר אמרתי פעמים רבות לשומעי לקחי, ועתה אחזור עוד הפעם לקוראי לקחי.
זה שהקב"ה שאל לכל האומות אם הם יקבלו התורה, לא היתה צל ספק שבפועל ממש יקבלו ישראל התורה ולא האומות.
כי העולם נברא בשביל ישראל, והקב"ה התנה תנאי במעשי בראשית שאם לא יקבלו 'ישראל' התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו.
וגם ידוע מה שכתב הרמב"ם שגם אם כופין איש מישראל נקרא מרצונו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כי בפנימיות רצון ישראל הוא שרוצה לקיים התורה ומצוות. וההכאה הוא רק מעורר את רצון הפנימי לצאת מן הכח אל הפועל.
וכן הוא הענין במלוכה. כשמוליכין ל"ע ה"י את איש ישראלי למסור למות נפשו על קדושת השם, אז נתגלה פנימיות לבו, וכשמקבל על עצמו אז קבלת מלכות בצעקה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, הרי הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ברצון ולא בכפיה, ואפילו שזה נראה ככפיה, אבל זה רק צורה החיצוני, אבל ע"י צורה החיצוני מתגלה פנימיות לבו, ובפנימיות לבו, מקבל את עול מלכות שמים ברצונו הטוב.
וזהו עומק הביאור: "אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם".
כי לפעמים נצטרך לשפוך חימה, כדי שנתגלה לחוץ את פנימיות רצון היהודי לקבל עליו את עול מלכות שמים ברצון, ולכן וודאי שלבסוף מולך עלינו הקב"ה בבחינת מלכות ולא כמושל, כי על ידי ההכאות יצא מן הכח אל הפועל, עומק רצונינו, וה' מולך עלינו ברצון הפנימי שנתעורר בקרבנו.
ולפענ"ד זה פירוש האמיתי והפשוט. ותו לא מידי

 

[נהר מעדן]

יש לבאר יותר הענין, כפי שהתבוננתי היום בס"ד בענין זה.
אקדים כמה הקדמות נחוצות.

ענין המלוכה של הקב"ה:​

הקב"ה מולך על העולם על ידי מלכות דאצילות, שמקבלות מהמדות של אצילות (חג"ת נה"י) הנקרא בלשון הקבלה: ז"א [-זעיר אנפין]. והז"א מקבל אורה מהשכלים העליונים [-כחב"ד; כתר (-עתיק ואריך) חכמה בינה (-דעת הוא כבר הממוצע בין השכלים להמדות ואינו משפיע אור מיוחד)].
מכיון שהמלכות הוא המגלה את האורות למטה להעולמות בי"ע (-בריאה יצירה עשיה), הוא נקרא בשם 'דיבור'.

דיבור-מלכות:​

כדי להבין השייכות של מלכות אל הדיבור, יש להתבונן בדיבורו של אדם (-אדמה לעליון) ובזה יובן ענין הדיבור העליון בבחינת מבשרי אחזה אלוק.
בדרך כלל האדם מדבר מכח מדותיו. כגון בן תורה נעלה, שאין לו שום נחת רוח מלדבר מהוויות העולם הזה, אינו מדבר מזה, כי אין לו המדות, הוא אינו אוהב לדבר מזה.
וכן אמרו שהגדר של שונא הוא למי שלא מדבר שלשה ימים, הרי לנו כי אם המדה של אהבה אינו עובד אצל האדם, הפועל יוצא הוא שאינו יכול לדבר לחבירו. כי הדיבור אל הזולת נובע ממה שבמדת שבלבו יש לו אהבה כלפי הזולת.

אבל כל זה הוא חיצוניות המדה, שאם יש לאדם אהבה רגילה לאדם אחר, הרי יוצאים דיבורים של אהבה אל חבירו. אבל כשנדלק לאדם פנימיות המדות, אינו יכול לדבר. למשל: כשאדם כועס באופן חמור, הרי אינו יכול לדבר דיבורים, הוא יכול לצעוק צעקות, הוא יכול להכות, הוא יכול לשבר כלים בחמתו, אבל אי אפשר לו לדבר. כמו כן כשאב פוגש את בנו אחר כמה שנים, ומדות האהבה נתגלית בפנימיותה, אזי אי אפשר לו לדבר אז, הוא יכול לבכות, לחבק ולנשק את בנו, או אפילו הוא מתעלף, אבל אי אפשר לו לדבר. כי הדיבור יכול לבטא רק חיצוניות המדה.

ידוע מאמר רז"ל: דיבורים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ומשמע שיש דיבורים שלא מן הלב, הרי לנו כי יש אפשרות לדבר שלא מן הלב, וכדי להבין את זה, יש לחלק בין "רצון" ל"חפץ". ענין הרצון הוא חיצוניות שבחיצוניות המדות, היינו שיש לו איזה תועלת צדדית שרצה להפיק מן הדיבורים. כגון הכלל: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. הוא אומר רוצה אני משום שאינו רוצה לקבל מכות, אבל מכל מקום אין זה דיבורים בעלמא, כי הרי יש לו תועלת צדדית למה הוא אומר דיבורים הללו, כי הרי אינו רוצה לקבל מכות. אבל כשאדם מדבר מרצונו העצמי, זה נקרא חפץ, שהוא חפץ לדבר דיבורים אלו לתועלת העצמו שבדיבורים.
אבל מכל מקום אין זה פנימיות המדות, כי כשהפנימיות המדות עובדות אין האדם יכול לדבר שום דיבור כנ"ל.

דיבור רק על ידי השכל:​

יש עבודה שהוא יוצא מן הכלל שהאדם ידבר רק מכח שכלו ולא בהתלבשות המדות.
למשל: האב המחנך את בנו וצריך לייסרו, אסור ללבש את דיבוריו אל המדות ולדבר מתוך כעס שבמדות שבלבבו, אלא צריך להיות רק בבחינת 'קפידא', דהיינו שבשכלו יודע שזה לא לטובת הילד, ולכן הוא מייסרו, אבל אסור להלביש את דיבורו בתוך מדותיו העצמי ולהרגיש אף טינא של כעס בלבבו.
וכן דיין שדן דין, אסור לערב בדינו את הרגשות עצמו, אלא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולפסוק לפי שכלו וחכמת התורה, ולכן נקראים הדיינים 'עיני העדה', שדיבוריהם הוא מתוך עיני השכל לבד, ואין פוסקים מתוך יראה או אהבה להבעלי דינים. וכן נקראו 'חכמים', כי כל דיבוריהם באים אלא מתוך חכמה.

ועכשיו יכולים לתרגם כל הדיבורים של האדם לגבי דיבור העליון שהוא המלכות דאצילות:​

בדרך כלל משפיע החכמה ובינה - השכלים, להמדות של אצילות, ומן המדות נשפעים אל המלכות, וממנה בא כל ההשפעות להעולמות. וכל זה הוא מחיצוניות המדות, אבל מפנימיות המדות אי אפשר להשפיע אל המלכות עצמו. כנ"ל אצל דיבור.
וכמו שיש דיבור שלא על ידי המדות, כמו כן ההשפעה אל החיצונים בא רק מכח רצון ה' להחיותם, אבל אינה בא אפילו מחיצוניות המדות, אלא מחיצוניות דחיצוניות המדות.
ולפעמים כגון בשבת וביותר ביום הכיפורים כשיש עליה למלכות, אזי מקבל מלכות את השפעתה שלא על ידי המדות אלא על ידי השכל לבד.

ומעכשיו יש לחלק בין המושגים של מלך ומושל:​

כמו שמלך ומושל כלפי המקבלים תלוי לפי רצון המקבלים, כי כשהמקבלים אינם רוצים במלוכה אזי נקרא אצלם שהמלך הוא מושל עליהם, כי מרצונם אינם מקבלים מלכותו. וכשהמקבלים רוצים במלוכה אזי נקרא שם המלך עליהם.
כמו כן הוא אצל המשפיע. שאם המשפיע אינו רוצה להיות מלך, אלא הוא מלך בעל כרחו, אזי נקרא מושל אפילו אם המקבלים רוצים במלוכה. אבל אם המלך רצה במלוכתו, הוא רוצה להיות מלך מרצונו הפנימית, אזי אפילו אם המקבלים אינם רוצים במלוכה, אזי הגם שאצל המקבלים הוא נקרא מושל, כי אם הם אינם רוצים במלוכה, הרי הוא רק מושל עליהם, אבל מכל מקום אצל המלך המשפיע הוא נקרא מלך, כי מלוכתו הוא ברצונו.

ולפי זה יתפרש עומק הרעיון של: "כי לה' המלוכה ומושל בגוים". כי רצון ה' הוא להיות מלך על ישראל עמו, אבל אל הגוים הוא משפיע רק מרצונו ולא מחפצו, כי רצה שיהיה בחירה, ולכן ברא את החיצונים והרע בעולם, ובעל כרחו הוא משפיע עליהם, אבל אינו רוצה ברצון ובחפצו הפנימית להיות מלך עליהם.
אבל על ישראל הוא רוצה וחפץ להיות מלך, אפילו אם ישראל לא ירצו, ולכן אצל הקב"ה הוא לעולם מלך, אפילו אם כלל ישראל לא ירצו, כי לגבי המשפיע הוא נקרא מלך, כי מצד רצונו הוא רוצה להיות מלך.

ולכן מה שכתוב: "אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם", אין הפירוש שהוא מלך מצד המקבלים, כי אכן אם ישראל לא ירצו, מצד המקבלים הוא נקרא מושל, אבל מכל מקום כשמדבר מחלק המשפיע, אומר הקב"ה לנו: אני רוצה מפנימיות רצוני וחפצי להיות מלך עליכם, אפילו אם זה יהיה בחימה.
ועבודתינו הוא לקבל מלכותו ברצון, כי אם אנו אינם רוצים וחפצים במלוכה, אפילו הקב"ה נקרא מלך לעולם, כמו שכתוב: ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, ואנו אומרים: אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, כי רצונו במלוכה לא תלוי במקבלים, מכל מקום כדי שיהיה: לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא, שיהיה נקרא שמו מלך עלינו, צריכים אנו לקבל עלינו מלכותו ברצון ובחפץ.

 

[בן פטורא]

וגם ידוע מה שכתב הרמב"ם שגם אם כופין איש מישראל נקרא מרצונו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כי בפנימיות רצון ישראל הוא שרוצה לקיים התורה ומצוות. וההכאה הוא רק מעורר את רצון הפנימי לצאת מן הכח אל הפועל.

לחץ כדי לכווץ...

ידוע הוא כי נעשה לאחר מ"ת

 

[איישר חילי]

לכאורה י''ל בפשטות, שהחימה שפוכה היא הנהגה מצידו ית' של תוכחה ופורענות, רח''ל שלא נצטרך.. וע''י הפורענות- התוצאה היא שמבינים הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה- ואז שוב אנו מצידנו ממליכים אותו יתברך.

 

[עמוסיך]

השאלה ידועה

את הפסוק הזה הביא רש"י לראיה לפירושו בפרשת שלח (במדבר טו מא) עה"פ הנקרא בכל יום, "אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם", לכאורה יש לעמוד על הצורך להזכיר פעמיים את עובדת היותו של הקב"ה - אלוקינו, אומר רש"י "כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם" ומביא את הפסוק. לכאורה קשה.

אך י"ל בפשטות שברור שכאשר ישנה מרידה וסכנה ליציבות, המלך צריך לכפות ולעשות סדר, דאילולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אך קבלת עול מלכותו של מלך נעשית ברצון.
ואילו המושל, מעיקרא לא ברצון העם משל, ופשוט

נראה לי ראיתי שכך ביאר ה'פחד יצחק' על ר"ה

 

[אברך מעמיק]

ידוע הגאון על הפסוק כי לה' המלוכה ומושל בגויים'' [נראה לי על הפסוק הזה]
שמלך הוא ברצון העם, ומושל הוא נגד רצונם או לכל הפחות לא ע''פ רצונם.

לחץ כדי לכווץ...

לגופו של מ"מ.. הגאון נמצא בכמה מקומות, ובמשלי כז, כז, האריך בזה והזכיר גם את הביאור בקרא ד'כי לה' המלוכה ומושל בגוים', עיי"ש.
לגופו של ענין, לדעתי כמו שנתבאר לעיל, העיקר הוא שהקב"ה רק מביא יסורים לעורר אותנו כמו שכתב הרב @איישר חילי , ולבסוף אנו עושים זאת מפני טהרת לבם של ישראל, כמ"ש הרב @נהר מעדן והדברים משלימים זה את זה.