אם האיסור להנות הוי מדין גזל: באתוון דאורייתא (כלל ג) דן בזה. ובחי' הגר"ח (הל' מעילה ח א ד"ה ונראה), ובסטנסיל (שעג, עמ' רטו) ובקוב"ש (פסחים אות קח) נקטו דמשום גזל.[1] (וכ"ה בשיעורי הגר"ח ב"מ פז:). ובקוב"ש (ב"ב רצט) כתב דמשום חילול הקדושה. ובקוה"ע (נב, א; נד, יב) דן בזה. וע"ע ברכ"ש (ב"ק סי' יד) וקה"י (מעילה א, ב).
אם דין תשלומי מעילה הוי מדין גזל: בקוה"ע (נב א) כתב דמדין גזל. ובנתה"מ (כח, ב) כ' דדוקא בקדושת דמים, אך בקדושת הגוף אינו מדין גזל. [ע' תוס' כתובות ל: ד"ה זר: "קרן וחומש של הקדש וכו' משלם ממון שגזל הקדש".][2]
יציאת הקדש לחולין ע"י מעילה: בקובץ הערות (נה) דן אם יוצא לחולין ולכן הוי מעילה או להיפך שמועל ולכן יוצא לחולין, ע"ש.
אם יש בעלות להקדש: באתוון דאורייתא (ג) דן אם יש בעלות לגבוה בלי שיוקדש. ובאבי עזרי (קמא נזק"מ ח, א) כתב להיפך דיש בעלות רק כאשר אין קדושה. וע' ב"מ נז: וברשב"א (ד"ה רב פפא) שנראה שהאבנים של הקדש אף שעדין לא הוקדשו, כיון שלצורך ההקדש הוא מלוה (וצל"ע). וע' ב"ב עט. וברמב"ן (ד"ה והא) וברשב"א (ד"ה בור) שמה שנכנס לבור של הקדש זכה מדין חצר ואין בזה מעילה. וע' רש"י בב"ק ו: שכתב שאין חיוב נזק בקרקע הקדש כי אין מעילה בקרקעות, והמאירי ותוס' תלמיד ר"ת חולקים. ולכאורה מוכח מרש"י שאין בעלות דאל"כ מדוע לא יתחייב מדין מזיק, אמנם יל"פ בדעת רש"י שיש בעלות להקדש אלא שאין חיוב מזיק כי אין הפסד ל'ניזק'. (כסברת הגר"ח בסטנסיל רמב דכשאין הפסד לניזק פטור.)
[1] והוכיחו כן מזה ששיעורו בפרוטה, שזה שיעור ממוני. אמנם ע' מאירי נדרים לב: שהעלה צד דכל איסוה"נ שיעורם פרוטה. וכ"ה בשו"ת רעק"א ח"א סי' קצ, (ובחידושיו בפסחים כא:). וע' תוס' נדרים לד: סד"ה היתה שבקונמות השיעור כ"ש, ורק בהקדש פרוטה. וע' שד"ח (מע' ה אות עח). [ויש שכתבו שגם הצל"ח (בפסחים כב: ד"ה והרי אבר מן החי) הסתפק כן, אבל המעיין שם יראה שלא העלה צד דתלוי בפרוטה, רק שלא תלוי בכזית.]
[2] לכאורה היה נראה שנעשה זכות ממון למקבל אבל לא בעלות ממש, אמנם איני יודע מקור לזה.
אם דין תשלומי מעילה הוי מדין גזל: בקוה"ע (נב א) כתב דמדין גזל. ובנתה"מ (כח, ב) כ' דדוקא בקדושת דמים, אך בקדושת הגוף אינו מדין גזל. [ע' תוס' כתובות ל: ד"ה זר: "קרן וחומש של הקדש וכו' משלם ממון שגזל הקדש".][2]
יציאת הקדש לחולין ע"י מעילה: בקובץ הערות (נה) דן אם יוצא לחולין ולכן הוי מעילה או להיפך שמועל ולכן יוצא לחולין, ע"ש.
אם יש בעלות להקדש: באתוון דאורייתא (ג) דן אם יש בעלות לגבוה בלי שיוקדש. ובאבי עזרי (קמא נזק"מ ח, א) כתב להיפך דיש בעלות רק כאשר אין קדושה. וע' ב"מ נז: וברשב"א (ד"ה רב פפא) שנראה שהאבנים של הקדש אף שעדין לא הוקדשו, כיון שלצורך ההקדש הוא מלוה (וצל"ע). וע' ב"ב עט. וברמב"ן (ד"ה והא) וברשב"א (ד"ה בור) שמה שנכנס לבור של הקדש זכה מדין חצר ואין בזה מעילה. וע' רש"י בב"ק ו: שכתב שאין חיוב נזק בקרקע הקדש כי אין מעילה בקרקעות, והמאירי ותוס' תלמיד ר"ת חולקים. ולכאורה מוכח מרש"י שאין בעלות דאל"כ מדוע לא יתחייב מדין מזיק, אמנם יל"פ בדעת רש"י שיש בעלות להקדש אלא שאין חיוב מזיק כי אין הפסד ל'ניזק'. (כסברת הגר"ח בסטנסיל רמב דכשאין הפסד לניזק פטור.)
[1] והוכיחו כן מזה ששיעורו בפרוטה, שזה שיעור ממוני. אמנם ע' מאירי נדרים לב: שהעלה צד דכל איסוה"נ שיעורם פרוטה. וכ"ה בשו"ת רעק"א ח"א סי' קצ, (ובחידושיו בפסחים כא:). וע' תוס' נדרים לד: סד"ה היתה שבקונמות השיעור כ"ש, ורק בהקדש פרוטה. וע' שד"ח (מע' ה אות עח). [ויש שכתבו שגם הצל"ח (בפסחים כב: ד"ה והרי אבר מן החי) הסתפק כן, אבל המעיין שם יראה שלא העלה צד דתלוי בפרוטה, רק שלא תלוי בכזית.]
[2] לכאורה היה נראה שנעשה זכות ממון למקבל אבל לא בעלות ממש, אמנם איני יודע מקור לזה.