מפנה גורלי ברגע!

[נדיב לב]

האשכול יתמקד - ב'כוחו של רגע'!

רגע כזה שחולל אצל כולנו מהפך בחיים הרוחניים, מהקצה לקצה.
אם בעקבות שיחה, מפגש, מעבר, תובנה, החלטה, חוויה, התעוררות פנימית, הארה, בשורה או חלילה טרגדיה, מצוקה וכיו"ב.

אז שתפו אותי ואת כל החברים באותו 'רגע' מכונן שגרם לכם באופן אישי מפנה גורלי ועוצמתי,
רגע מדהים שפעל על מקורבכם על גדולי ישראל, או סתם עדויות ששמעתם על אנשים פשוטים שבעקבות 'הרגע' השתנה עולמם.

ולמי שתוהה בדבר התועלת באשכול - או מה העניין לשתף את החברים ברגע עוצמתי ואישי?
מסתבר שהתשובה הטובה ביותר תהיה בקריאת העדויות והסיפורים העוצמתיים והאישיים שיעלו ב"ה מעל גבי אשכול דנן - בתגובות החברים, כך שאין עוד צורך להכביר במילים.

אבל רק רגע.. לפני שיוצאים לדרך, ראוי שנחדד בכוחו של 'רגע' שעל פי רוב לא בא ברגע.. לכל 'רגע' יש את החטוטרת שלו, את הספיקות שנלוו אליו בעבר, ובסוף ברגע האמת האדם מקבל את ההחלטה הגורלית שהופכת את חייו לנצח!

אז קדימה, מלאו את האשכול במפנה גורלי בעולמכם הרוחני - ברגע אחד!

ואולי 'הרגע' שלכם הוא הרגע - בו נפתח האשכול על 'הרגע'...

---

רשימה חלקית של אנשים (ולא רק...) משחר ההיסטוריה עד לימינו אנו - שעשו תשובה ברגע..
א. קין (מדרש תנחומא בראשית פרק ט)
ב. שמחזאי (ילקוט בראשית ו, מד)
ג. ישמעאל בן אברהם? (רגע כאן רגע שם עיין פרדס יוסף סוף פ' חיי שרה)
ד. סמא"ל (בתי מדרשות חלק א - מדרש פטירתו של משה רבנו)
ה. יונתן בן גרשום בן מנשה (ילקוט שופטים יח, עג)
ו. אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז.)
ז. אדון אחד (תענית כט.)
ח. קטיעה בר שלום (ע"ז י:)

 

[נדיב לב]

@נדיב לב מספר:
לפני שנים.. הכרתי בחור ישיבה מעשן כבד, שהיה מוכר לכל סובביו כאדם בטלן, כזה שמחסל קרוב לשתי חפיסות סיגריות מידי יום ביומו!
אבל נו שוי'ן זה לא דבר חדש, וכמוהו ישנם רבים לצערנו שמאבדים את עצמם לדעת, החל מהישיבה קטנה ועד לזיבולא בתרייתא ...!
אבל זה לא הסיפור! כי ביום בהיר אחד כלשון הקלישאה, הוא הפסיק לגמרי! בלי סדנאות -לא של אלן קאר ומקבילו החרדי ר' אסחייק,
ובלי ליטול שום תחליפי ניקוטין למיניהם, פשוט הפסיק וזהו.

כל מי שהכיר את הבחור, נפעם מכח הרצון שלו. ומי שהסתקרן לדעת מה גרם לברנש מעושן כמוהו להחליף אווירה.... קיבל ממנו שלל תירוצים שלא מחזיקים מים, בגלל השידוכים ובגלל הכסף שזה מחסל לו, תירוצים שאיך נאמר - ס'פאסט נישט,
בטח לא למי שהסיגריות לחם חוקו, ועשן הקטורת אופף אותו החל משעת ההשכמה לעבודת הבורא, קרי שעה י"ג וי"ג חלקים עד לאשמורה השלישית שבה ינק את לשד הבדיל האחרון שלו, וחוזר חלילה בכל יומי מימות החול,
ובשבת איי איי שבת קודש, מיודענו הקפיד בקפידה רבתית, להיות מן 'המאחרים לצאת מן החול וממהרים לבוא'...
ואי לכך, כמעט ולא היה מי שקנה את ההסבר המפוקפק שלו מדוע הוא הפסיק לפתע פתאום.

עברו חלפו להם השנים מיודענו הספיק להקים בית בישראל, ומאז נעלם מהזירה...
לפני מספר שנים פגשתי אותו במסגרת איזה אירוע, והייתה לי מין הרגשה שזו ההזדמנות לדחוק אותו לפינה - שיחשוף בפני את סודו הגדול..
'אולי תגלה לי מה באמת עמד מאחורי הפסקת העישון? איך עשית את זה?! אני מכיר המון מעשנים, שניסו פעמים רבות, וחזרו לסורם, גם לאחר שישבו בסדנאות וכו', אז איך אתה הצלחת'? שאלתי בטון מתחנן.

הוא שתק כמה שניות, ולרגע חששתי ששוב הוא יתחמק, אבל אז הוא נדרך, והפתיע אותי בתשובה מדהימה!
'כעת אני יכול לגלות לך את האמת. כפי שהכרתי אותי אז, הסיגריות היו החמצן עבורי, כך שלא העליתי על דל מחשבתי להפסיק בגלל סיבה כזו או אחרת,
אבל היתה סיבה אחת שלא לקחתי בחשבון, הגעתי למצב שעישנתי בשבת קודש, ועבורי זה היה קו אדום שאסור עוד לעבור אותו,
ומאז גמלה בלבי ההחלטה שיותר אני לא נוגע בדבר הזה, לעולם! (לא זוכר בדיוק כמה שבועות הוא עישן בשבת)

 

[נדיב לב]

בעקבות הסיפור האחרון שהתפרסם.. שלח לי ידידי @ה' הוא האלוקים את המעשה הבא:

אם כבר סיפרת.
שמעתי [על] יהודי שהיה בחור בישיבת שפת אמת.
הוא עזה איזה מעשה שובבות בתור נקמה לא' מהבחורים המבוגרים יותר בישיבה (שהכעיס אותו מאוד, ובתור נקמה 'סידר' לו איזה תעלול הגון).
הבית ישראל קרא לו, ודיבר איתו על הא ועל דא.
ואז שאל אותו אתה מעשן? (הוא שהכיר את הבית ישראל, התחיל לחשוש שהרעבע הולך להעניש אותו ולאסור עליו לעשן)
אמר: כן, קצת.
ולפעמים אתה מרגיש שאתה חייב לעשן?
- כן.
לא יכול להתאפק?
-כן (הלחץ גבר...)
ואיך בשבת אתה מסתדר עם זה?
- שבת מחוץ לתחום (הלחץ מרקיע שחקים, הרעבע יגיד לי כמו שבת)
ומה לדעתך אמור לעשות מי שלא מצליח להתאפק גם בשבת?
- שתיקה.
נענה הרבי: איך זאג (-אני אומר), מי שלא יכול להתאפק בשבת, אסור לו לעשן כל השבוע.
שתדע, מי שלא יכול להתאפק כשמכעיסים אותו באמת, אסור לו לכעוס אף פעם.
ושחררו לנפשו.

הוא כבר לא שכח את הלקח עד היום.

 

[נדיב לב]

הסיפור שנכתב ומוגש לפניכם, אירע לפני יותר מעשור באחת מהישיבות הגדולות.
החלטתי לכתובו ולעלותו מעל גבי האשכול, אולי יהיה בו תועלת לאחד החברים בפרט הצעירים.
א. עדין לא נבחר שם מתאים לסיפור. ובשלב הזה הוא נקרא 'סיפור ללא שם' ב. אשמח מאוד לקבל משוב על הכתיבה (קחו בחשבון שהסיפור נכתב לפני יותר משנתיים. וממילא איכות הכתיבה..), או הארות ענייניות בגוף התוכן.

פרק א'​

ראש חודש אלול. תחילת הזמן. הדרך במעלה הגבעה נכבשה ברגלי בחורים צעירים. ביד אחת גלגלו מזוודה כבדה, ובשנייה שקית עמוסה באוכל, שציידה אותם אם אוהבת.

פניהם מכוונים לעבר ישיבת "גבעת התורה". ישיבה מובחרת, שמיטב הלמדניים היו חולמים להתקבל לשורותיה, אבל רק מעטים צלחו את מבחן הכניסה.

וכעת המובחרים בע"מ.. עושים צעדיהם על מרומי הגבעה, עוד רגע קט יכנסו לאולם הרחבה, ויתנתקו במשך זמן מהעולם שבחוץ.

באותה שעה מרבית הבחורים התכנסו בחדרי המגורים (פנימייה..).

היו שבחרו להתמקח עם האחראי העקשן, שישבץ אותם בחדר משודרג לשביעות רצונם (בפועל לא זה מה שקרה..) והמיואשים מראש לגורלם.. החלו תיכף לפרוק את מזוודותיהם הכבדות, ולסדר את ציודם בארונות החדר.

מכיוון הפרוזדור בקעו קולות עליזים, קבוצה של בחורים התגודדה במעגל, והחליפו חוויות ורשמים על מה שעבר עליהם בבין הזמנים.

באותה עת רק מעטים נכחו באולם בית המדרש. ומי שבכל זאת שם רגליו לעברו, לא היה שייך שיפספס את הבחור הצנום והממושקף שרכן בקצה האולם על מסכת קידושין, מעביר את עיניו על שורות הגמרא ומפזם לעצמו בחרש ניגון מתוק, כמו מנותק מהאווירה הרפויה ששררה באותה עת בישיבה.

מי שמכיר את בחור דנן, לא יופתע לגלותו בין הראשונים שחובשים את ספסל בית המדרש. הלא זהו 'הצעיר' בחור למדן ומתמיד, שאפתן גדול ושטייגניסט בחסד שהוכיח את עצמו כבר בשנה שעברה ואשתקד לה.

בקצה השני של אולם בית המדרש ישב רכון על גמרתו 'המבוגר' - בחור אלטער, למדן גדול, ירא שמים ואציל מידות, מהאריות שבחבורה.

בדרך כלל מקום מושבו של 'האלטער' היה מוקף בבחורים צעירים ומבוגרים שבאו להתחמם לאורו, להתנצח עימו בלימוד או להשמיע את חידושם בסוגיא.

לא דומה חידוש שעבר את שבט ביקורתו של 'האלטער' וקיבל את הסכמתו, לסתם מהלך בסוגיה.

לעיתים קרובות היה ניגש אליו אחד הרמי"ם, להרצות בפניו את השיעור המתוכנן למחרת, כדי לשמוע את הערותיו והארותיו המחכימות של 'המבוגר'. אם כי היו פעמים שהשיעור קרס לגמרי, ונבנה מחדש..

ובכל זאת הצעות שידוכים רבות ששחרו לפתחו משום מה לא צלחו, ועד כה לא זכה לשבור את הצלחת..

כעת באולם בית המדרש יושבים הצעיר והמבוגר, שקועים בהכנת הסוגיא, כל אחד בקצה השני של האולם.

מרחק המקומות בו ישבו השניים, סימל במידת מה את הבדלי המעמדות ביניהם. הן הפרש הגילאים והן פער הכישרונות.

ודווקא בשל כך, התעקש הצעיר ללמוד עם המבוגר, לכל הפחות פעם בשבוע, כדי לקבל ממנו הדרכה בסגנון וצורת הלימוד. ואכן לאחר בקשות חוזרות ונשנות ניאות המבוגר להשחיל אותו ללימוד משותף פעם בשבוע בין חברותא לחברותא, אם כי בתנאי שראש הישיבה יאשר. ומשנתן האחרון את ברכתו, לאושרו של הצעיר לא היה גבול, וכך מידי שבוע היו לומדים המבוגר והצעיר, במשך שעות ארוכות.

ככל שעבר הזמן, החברותא בין השנים התעצמה, והצעיר נקשר בבחור מבוגר שהדריכו בנתיבות הלימוד ויראת שמים. גם בבין הזמנים, על אף המרחק בין מקום מגוריהם, היו השניים קובעים מדי שבוע לימוד בצוותא, ומכינים את הסוגיות שילמדו לקרא הזמן הקרב ובא.

החברותא הוכיחה את עצמה, והצעיר הפך ללמדן גדול, וכעת הוא כבר עומד בפתח ועד שלישי, ומנגד חברו המבוגר עוד לא זכה לשבור צלחת. חבריו שפעם בפעם היו שואלים אותו 'איך לתכשיט כמוך אין דורש'? היה מקבלים ממנו תשובה מוחצת בניגון מסתלסל, 'הלא מכירים אתם מה שאמרו חז"ל "קשה זיוגו של אדם כקריעת ים סוף" הלא כן? 'אז לשבת ליד דף גמרא ולהמתין בנחת לשידוך המיוחל, כמדומני שקל הוא מלקרוע את הים'..

זמן חורף עבר חלף, ובנקודת זמן זו החל מפנה דרמטי בלי הודעה מראש.

ב"ה אעלה בקרוב את כל פרקי הסיפור.

 

[נדיב לב]

סיפור חיים של ידידי ר' @יואל שילה

אשכול הראיונות של חברי פורום אוצר התורה - דברי תורה והגות

ראיון עם ר' יואל שילה - סיפור חיים מרתק שמצורף בסוף הראיון. בראיון המוגש לפניכם, ננסה להכיר מקרוב את אחת הדמויות הייחודית והמרתקות שמשתתפת בפורמינו, גברא רבה שכושר ההשפעה שלו בפורום -ובחיים התורניים בכלל- ניכר ביתר שאת בתחומים שונים ומגוונים שהמכנה המשותף ביניהם - 'נושאים שתלויים בפולמוס רחב...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[נדיב לב]

פרק ב'​

בין הזמנים ניסן. ימים ספורים קודם תחילת הזמן, התקשר 'הצעיר' לבית המבוגר.

'היום בעזרת ה' אגיע ללמוד איתך בבית הכנסת 'משכנות" אמר 'הצעיר'.

'למרות שסיכמנו מראש לקבוע זמן לימוד בבין הזמנים - לא הגעת ולא עדכנת שתעדר!'. פתח המבוגר במתקפה.

הצעיר שתק לרגע, ואז גמגם, 'כן, כן הייתי עסוק' השיב בלחש.

'אוקיי, אמתין לך "במשכנות" בשעה שבע בערב'. חתם המבוגר את השיחה ברוגזה.

הצעיר התייצב במקום בזמן שנקבע, וללא שיחה מקדימה הציע המבוגר מהלך בסוגיא.

אלא שלא כפעם בפעם, 'הצעיר' ריחף ובהה, ומעת לעת הפריח הערה חסרת משמעות.

כשסיימו את לימודם, פנה המבוגר לצעיר, 'מה קורה איתך הכל כשורה'?

הצעיר לא הגיב, הוא הוציא מכיסו מכשיר פלאפון יחסית מגודל, ובבת שחוק סימן לו שיחזה בנפלאות הטכנולוגיה.

'מהיכן זה הגיע לידך שאל המבוגר בפנים חיוורות?' (לפני עשור ומחצה מכשיר כזה לא היה חזון נפרץ).

'קבלתי מידיד שכן', השיב הצעיר ביובש.

'נו? וזה מכשיר כשר?' התרעם המבוגר.

'לא כשר אבל לא מזיק..' ציחקק הצעיר. וכמו 'להכעיס' המשיך לפרט לו, 'ראה בעיניך מה יש בו, סך הכל משחקים ועוד ועוד..' מספר לו רק מקצת ממה שיש בו באמת.

'קח אותו בהשאלה למספר ימים, אני סומך עליך שתשיב לי אותו כלעומת שבא', ותחב לידו של המבוגר מבלי לבקש את רשותו.

המבוגר עמד נדהם. הוא סירב להאמין שזהו 'הצעיר' הלמדן, שכעת עומד לפניו ובלי להתבייש מציע לו מכשיר מסוכן. מן הסתם הוא נושא את המכשיר באמתחתו זמן רב, מה שחולל שמות בנשמתו ללא שירגיש צורך להסתיר אותו. הרהר לעצמו.

לאחר רגע קצר התנער מהרהוריו וזרק לעברו, 'מה הדחף שלך למסור לידי את המכשיר'?

'אה.. השיב 'הצעיר', 'הורי גילו את מחבואו ונחרדו עד עמקי נשמתם, סיפרתי להם שזה בסך הכול מכשיר של השכן, ובכל זאת בלי לדעת בדיוק מה הוא טומן בחובו הורו לי להוציא את זה מהבית תיכף ומיד!'. נימק הצעיר בקצרה. 'אז בבקשה, תקח את 'זה' עד לסוף הזמן, ובישיבה כבר אסתדר', הוסיף כלאחר יד.

'תקשיב ידידי הצעיר, אתה משחק באש, בחיים הרוחניים שלך, אתה לא מודע למה שאתה עושה, זה אש..אש..אש', התחנן בפניו 'המבוגר'.

'נו נו, מה זה כבר, סך הכול משחקים'.. ניסה הצעיר להשחיל,

'לא! ממש לא. אל תתפתה, זה הרס זה חורבן הגוף והנפש!' גער בו 'המבוגר'.

'נו שויין, עוד אחד שחושב שהעולם מסוכן יותר ממה שהוא באמת' סנט בו 'הצעיר', 'או שתיקח אותו בהשאלה או שזה נשאר בידי'. סיים בהתרסה.

'בטח שלא אקח!' השיב המבוגר בהחלטיות, 'אבל צר לי עליך ידידי הצעיר ש..' לא הספיק להשלים את תוכחתו, והצעיר תיכף קטע אותו, 'תקשיב, אני מוכרח ללכת פן אאחר', תירץ את עצמו.

הם נפרדו בשלום קר, 'והמבוגר' בעיניים כלות צפה בצעיר פוסע מחוץ לבית המדרש.

הוא הפנים בתוכו, שמרגע זה ואילך חיי 'הצעיר' מקבלים תפנית לכיוון אחר. תפנית חדה, כואבת.

***​

 

[נדיב לב]

תשובת השיניים....
סיפור שמתפרסם לראשונה בפורמינו החדש....

לפני יותר מעשור סיפר לי קיבוצניק לשעבר, חוזר בתשובה בהווה, מה הסיבה שגרמה לו לשנות כיון בחייו ולאמץ אורח חיים דתי.
בשורות הבאות אכתוב את הסיפור מנקודת מבטו.

שלום קוראים לי חיים, נשוי ואב לכמה ילדים מקסימים.
החזות שכיום אני מתהדר בה, לא מסגירה את ימי צעירותי
בעבר הייתי ניצב בקצה השני של הסקאלה, כזו שאם תציבו חרדי בקצה אחד, אני חיים הקיבוצניק עומד בקצה השני.
קיבוצניק טיפוסי. אנטי דת אנטי חרדים, ואנטי לכל דבר שלא בטומאה.

מובן מכך שבענייני יהדות הייתי בור ועם הארץ גמור, לא קראתי ולא שניתי, לא פרק ולא פסוק.
ובכל זאת פעפעה בתוכי שנאה ליהדות שכיום אני מתבייש לחשוב עליה.
ולכל הפחות מתנחם שפרי הבאושים הזה הוא תוצר של מערכת חינוך וסביבה קלוקלת שגידלה אותי.

מסלול חיי כלל פחות או יותר כל מה שעובר על מלח הארץ סטנדרטי.
תיכון, בגרויות, צבא, טיול במזרח הרחוק, עזרה במשק, יציאה העירה, וחוזר חלילה.
ובד בבד חשתי כל אותו הזמן, שקיימת בעולמנו ישות נעלמת שמסובבת דברים ורק צריך למצוא אותה.
מה שגרם לי לחפש את שלוותי במחוזות אפלים ובכל מיני מקומות מפוקפקים.
כולל ארצות זרות, דתות וכתות שונות ומשונות -הפך בה והפך בה ואין בה..

לאחר שנים של חיפוש מייגע ומאכזב, כמעט ונכנסתי למצב של דכאון ועצבות.
ומאז חדלתי לחפש, והחלטתי לזרום איתם, עם החיים, עד כמה שאפשר..

באחד הלילות תקף אותי כאב שנים נורא שלא נתן לי להירדם כל הלילה.
בבוקר ערכתי בירור עם מרפאת שניים שנותנת שירות כאן ועכשיו.
אבל למזלי הרע מזכירות המרפאה עדכנו אותי שבשעות הקרובות אין תורים פנויים ואצטרך להמתין לפחות כמה שעות טובות.
גם במרפאות אחרות שבדקתי, קבלתי תשובה שלילית, מלבד מרפאה אחת בקצה השכונה שמפעיליה היו שומרי תורה ומצוות,
ושהסכימו לקבל אותי בשעה הקרובה. ובלית ברירה קבעתי תור ונחפזתי לצאת לכיוון המרפאה.

כשהגעתי, נאמר לי שבכל זאת אצטרך להמתין כמחצית השעה עד לרגע שהרופא יסיים לטפל בפציינט אחר.
המתנתי בקוצר רוח בחדר המתנה, וברגע של שעמום נגשתי לעבר ארון הספרים בקצה המסדרון, למצוא חומר קריאה להעביר בו את הזמן.
אך לאכזבתי גילתי שהספרייה מלאה בספרי קודש...
"מה זה כפיה דתית?!" הספרייה מכילה אך ורק ספרים של דוסים! אי אפשר לחשוב על הזולת?!" הרהרתי לעצמי בזעם.
ולמרות זאת כדי להסיח את דעתי מהכאב התכוף, החלטתי להתפשר..

שלפתי את הספר הראשון שנקרה לידי, לא בוחל בגופן המאיים ובעימוד המשונה, והתחלתי לקרוא-
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"
בקריאה הראשונה לא קלטתי במה מדובר, ואי לכך קראתי שוב ושוב את הפסוק האלמותי.
ממנו עברתי לפסוק הבא וקראתי בשקיקה גם את שלאחריו, עד שסיימתי לקרוא את הפרק הראשון.

האמת שלא פענחתי כל מילה, אבל תפסתי את רוח הדברים.
מה שעורר אצלי רגשות מעורבים, רגשות של תדהמה, שמחה, ושוב תדהמה. משהו בתוכי הזדעזע.
ספר שנכתב לפני אלפי שנים מציג את בריאת העולם בכזו פשטות בלי תאוריות רחוקות שמנסות להתנזר מישות "חיצונית" ומגייסות לעזרתם מדע בלתי מבוסס, וכמו שלמדו אותי בשיעור מדעים ובכל מיני כתות שהתחברתי אליהם במשך השנים, בהחלט שווה בדיקה, הרהרתי לעצמי.
ומשכך החלטתי באותו מעמד (לאחר הטיפול בשניים...) לחקור את תורת ישראל בלי סטיגמות ודעות קדומות.

בימים הבאים, לאחר שבקשתי את רשותם להשאיל את הספר, הגיתי בו שעות רבות, וכל גילוי חדש גרם לי להתפעם.
כשהגעתי לפרק ב' וקצת הבנתי מה הסיבה שהדוסים שומרים שבת וזורקים אבנים...
התפלאתי לעצמי איך מסוגל אדם בשנת 2000 להימנע מעשיית מלאכה במשך יום שלם, להתנתק מהסביבה ללא חיבור לעולם החיצון.
בעיני זה היה אתגר לא פשוט, אבל כזה שבהחלט שווה לפצח, ובגלל שלא הכרתי את ההלכות הרבות שנוגעות לשמירת שבת,
וגם לא רב שידריך אותי או סתם אדם חרדי שאוכל להתייעץ אתו,
החלטתי להימנע מאותם פעולות שבעיני נחשבות פיזיות, לא להדליק אש בשבת, לא לנסוע ברכב ולהתנתק מהמדיה.
לפחות שבת אחת.

שמירת השבת הראשונה השרתה עלי משהו חווייתי שקשה להעביר במילים, כמין שקט נפשי, כזה שחיפשתי לאורך זמן וכעת הרגשתי שמצאתי.
מה שחולל בתוכי מהפך עצום שקבלתי על אתר לשנות כיוון במאה שמונים מעלות.
ובצאת השבת הרגשתי סיפוק כזה גדול, והתמוגגתי מאושר שהצלחתי לעמוד מאחורי ההחלטה שקבלתי,

מאז התחברתי לרב שהדריך אותי ופתר לי את ספקותיי, והתחלתי לאמץ אורח חיים יהודי אמתי,
וכעבור זמן לא רב שניתי גם את חזותי והחלפתי את מחצלותיי, אם כי גם כיום אנשי הסביבה קוראים לי ר' חיים הקיבוצניק..

 

[שבת'ניק]

שמירת השבת הראשונה השרתה עלי משהו חווייתי שקשה להעביר במילים, כמין שקט נפשי, כזה שחיפשתי לאורך זמן וכעת הרגשתי שמצאתי.

יישר כח על הסיפור המפעים.
כשקראתי שאלתי את עצמי למה אנחנו לא מרגישים כך כל שבת?
המלומדה?!

 

[נדיב לב]

יישר כח על הסיפור המפעים.
כשקראתי שאלתי את עצמי למה אנחנו לא מרגישים כך כל שבת?
המלומדה?!

שמע סיפור.
חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכהמ"ז על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה. לא היה יבש.
למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח.
במוצא שבת אחרי ההבדלה על ה...יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני:
"נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך?"
"תראה" - השיב לו החילוני - "למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת... את זה הבנתי".

 

[נדיב לב]

פרק ג'​

אייר. תחילת זמן קיץ. יבמות. אולם בית המדרש געש מקולות הלומדים. צעירים ומבוגרים התנצחו זה עם זה בהינף יד.

מרבית המקומות היו תפוסים. מלבד 'הצעיר' שנפקד ממקומו.

רק למחרת הוא הופיע בשערי הישיבה נשרך לאיטו עם מזוודותיו.

'מה נשמע אתך'? התעניין המבוגר כשראה אותו פוסע בפרוזדור הפנימייה.

ברוך ה' השיב 'הצעיר' בגמגום.

'בוא ניגש לשביל מעבר לבניין, אני רוצה לשוחח אתך'.
'אפרוק את המזוודות בחדרי ומיד נשוחח'. השיב הצעיר.
הוא פנה לחדרו לפרוק את מזוודותיו ואילו המבוגר עמד בפינת השביל ממתין לפרוק בפני 'הצעיר' את שבליבו.
בינתיים מולל בעצבנות שיח ריחני מזדמן, מתכונן לשיחה קשה עם חברו.

כשהגיע הצעיר לקראתו, הפנה המבוגר את מבטו לכיון השני, ופתח דבריו כמעט בלחישה.
'תקשיב ידידי הצעיר, בשבוע האחרון התחבטתי עם עצמי מה לעשות'.

'מה קרה? על מה אתה מדבר?' שאל הצעיר.

'ואלא מה? על המכשיר אני מדבר'! הגביר המבוגר את קולו.

'נו.. מה אתו'? שאל הצעיר בתמימות מעושה..

'הוא עדיין אצלך?'

'אה..' גמגם 'הצעיר'.

'אוקיי, אני מבין שלא סלקת אותו', הסיק המבוגר. ממשיך למולל בידיו שיח ריחני.

'מצד אחד אתה חשוב לי, ובאופן אישי אני מוקיר ומעריך אותך, אבל מצד שני', הנמיך את קולו, והמתין קמעא.

הצעיר נדרך לרגע, והמבוגר המשיך.

'מצד שני אני לא יהיה שלם עם מצפוני, אם לא איידע את צוות הישיבה', הטיל המבוגר פצצה.

'מה..??' הגיב הצעיר בתרעומת.

'הלא אתה מודע לכך שצעד כזה יוביל למצב שיזריקו אותי מהישיבה, איך אתה מעז' סיים בנימה זועמת.

'נו ומה עלי לעשות?' תהה המבוגר.

'די בכך שהוכחת אותי על החזקת המכשיר, בזה עשית את שלך'.

'וזרקת אותו?' שאל המבוגר.

'או שכן או שלא..' ענה 'הצעיר' ביובש.

'אני מבין שלא', סיכם המבוגר בקול.

'לא, לא אמרתי שאני מחזיק בו' ניסה הצעיר להצטדק,

'כל עוד אין לך ידיעה ברורה שאני מחזיק במכשיר או שבזמן הקרוב אני יחזיר אותו, אין סיבה שתיידע את הראש ישיבה', המשיך הצעיר להצטדק בטיעון קלוש.

'טוב, תקשיב ידידי, לעת עתה בלית ברירה לא יידע אף אחד ממה שקרה, אבל בתנאי אחד'!

הצעיר הנהן בראשו, והמבוגר המשיך.

'כל עוד המכשיר באמתחתך, אתה לא משתמש בו, ועל אחת כמה לא חושף אותו בפני שום בחור'!

הצעיר קיבל את דבריו במנוד ראש ונפנה לדרכו.

'המבוגר ' השתהה לרגע, הוא לא היה שלם עם מצפונו.

הוא ידע טוב מאוד שבתנאי הזה הוא בעצם נכנע 'לצעיר',

במקום לאיים עליו שיזרוק את המכשיר או לחילופין לערב את ראש הישיבה, אבל בשעת מעשה הוא התקפל.

בימים הבאים הם לא החליפו בניהם מילה. השיחה האחרונה בין השניים העכירה את מצב רוחם.

'הצעיר' ניסה להשוות לעצמו מראה של בחור סטנדרטי ששקוע בסוגיות העמוקות של יבמות. "חמשה עשר נשים פוטרת צרותיהן וצרות צרותיהן"..

אך אויי, לכמה צרות צרורות הוא הכניס את עצמו, רק הוא והמבוגר ידעו.

מידי פעם חשב המבוגר להיוועץ עם המשגיח בלי להזכיר או לרמז על שם הבחור, אבל הוא נמנע מחשש והמשגיח המנוסה יקלוט במי מדובר, ומשכך סגר את פיו.

שבוע חלף, ו'הצעיר' החל לאחר ולחסר פה ושם.

בבוקר הוא הופיע מאוחר, על סדר ב' לפעמים דילג, ובערב העדיף לשוחח עם הטבח על רוטב הפטריות או על התפריט שיוגש למחרת.

וכל זה לא נעלם מעיני 'המבוגר' שנחמץ לבו לראות את חברו הולך ומדרדר, וכמעט שהחליט לגשת אליו לנער אותו ולזעוק אל ליבו שלא ישחית את עצמו.

אך גם הפעם כוחותיו לא עמדו לו. וכשמבטי השניים היו נפגשים, כל אחד היה מפנה את ראשו לצד שכנגד.

בעיניים כלות התבונן המבוגר בצעיר שהולך ומוסיף להתדרדר.

 

[נדיב לב]

פרק ד'​

ליל שבת לאחר הסעודה. אולם בית המדרש כמעט מלא ביושביו. 'המבוגר' כבר התיישב במקומו, ממתין זה דקות ארוכות לחברותא הצעיר שבושש מלבוא. לאחר מספר דקות, הגיע אחד הבחורים בשליחותו של 'הצעיר', והודיע שהוא לא חש בטוב ויעדר מהלימוד המשותף. המבוגר החווה בידיו כלפי מטה, מביע בכך את חוסר שביעות רצונו.

למחרת בתפילה, המבוגר שם לב ש'הצעיר' נעדר ממקומו. 'אולי אכן הצעיר חולה', קיננה מחשבה בראשו של המבוגר..

לאחר סיום התפילה, ניגש המבוגר לחדרו של 'הצעיר' אך "החולה" לא היה שם. מוזר הרהר לעצמו ויצא מהחדר, לכיון אולם האוכל.

כעבור שעה הסתיימה הסעודה, ברקע האולם עוד נשמעו קולות זימרה, קולותיהם של המאחרים קום התערבבו עם מהדרי הניגונים.. שבחרו להשלים את ניגוני 'בית אבא' ויש שיאמרו ניגוני הקלטת החדשה שיצאה לשוק..

רוב בני הישיבה כבר יצאו מחדר האוכל, חלקם הגדול פנה לכיון חדרי השינה לנוח קמעא ולאזור כוח טרם יתחילו את סדר הצהרים, לקיים הנאמר שינה בשבת תענוג, וחלקם פנו לבית המדרש לקיים מה שנאמר "שבת לרגע בלי תלמוד"? לא ייתכן! כי אם שבת בלי שינה! ורצף של לימוד, זה התענוג, ומר לא פליג ומר לא פליג כל אחד וכוחותיו.

והיו שפסחו על שני הסעיפים, היו נמים קמעא בבית המדרש קצת יותר מששים שיתין כשנת הסוס.. ותיכף ומיד נאזרו בכוחות גבורה, מפליגים בניגון מתוק של הויות אביי ורבא, ואם ישאל השואל ומה עם שינה בבית המדרש? התשובה שאין לך בימינו תלמיד חכם מעולה יותר מבן ישיבה הדוחה בשאט נפש שלל פיתויים שהעולם מציע בפניו.

המבוגר השתייך לקבוצת המתמידים ומשכך סר מיד לבית המדרש.

בשעות הצהרים המאוחרות הוא עדיין התנועע על הסטנדר שקוע בסוגיה בלי שמאן דהו יפריע לו.

האולם כבר התחיל להתמלאות, אם כי בהחלט נשארו חורים פה ושם, של המאחרים לקום או סתם חרפנים.. ביניהם 'הצעיר'.

לפתע הרגיש 'המבוגר' ביוסי שעמד אליו בסמוך.

יוסי חבר חדר של 'הצעיר' ניגש לקראתו בפנים חיוורות, 'מה קרה יוסי אינך חש בטוב?' שאל המבוגר בחמימות.

'הלוואי שכך!' השיב יוסי בחצי גמגום.

'אז מה העניין'?

'הצעיר'!! ענה יוסי בחרדה, כשהוא מכה בכף ידו בסטנדר הקרוב.

מה עם 'הצעיר'?

יוסי רכן לעבר המבוגר והוסיף בלחישה, 'כן כן עיני ראו מקרוב', אבל ראשית כל כדאי שנמצא מקום שקט.

'המבוגר' נדרך. 'בסדר גמור, בו ניגש לפינת הרחבה'.

הם צעדו לעבר הרחבה, בלי להחליף מילה. המבוגר שקע בהרהורים מנסה לנחש מי יש בפיו של יוסי.

כשהגיעו לפינת הרחבה, יוסי קטע באחת את הרהוריו.

'אבל תאמין לי למה שאני עומד לספר לך'. אמר בנימה לחוצה.

'במה הדברים אמורים' הקשה המבוגר בשפתו הלמדנית מנסה לפוגג מעט מהלחץ.

'מה שאירע הוא, שנכנסתי לחדר לפני שעה קלה. ולפתע אני רואה את 'הצעיר' טומן בחפזה דבר מה מתחת לכריתו בצורה מוזרה. שאלתי אותו אם חש הוא בטוב, זה בסדר אל תדאג השיב לי, רק קצת לא מרגיש טוב חולה שאין בו סכנה..

הרגשתי שמשהו אתו לא כשורה, וכשיצאתי מהחדר הצצתי מחור המפתח, ואז, "החולה" הוציא מתחת לכריתו מכשיר כהה.

חככתי בדעתי אולי זה סידור או תהילים 'שהחולה' מתפלל לרפואת עצמו.. אבל למרבה הצער התבדיתי.

"הסידור" הבהב.

מה שגרם לי להבין שלא מדובר בסידור, אלא במכשיר פלאפון!

'הצעיר' אחז בידו מכשיר פלאפון חדשני, ובידיים זריזות הקיש על המסך. ברגע הראשון קפאתי על מקומי עד כדי כך שהרגשתי בחילה.

לאחר כמה רגעים חזרתי 'לעשתונותיי', ורציתי לברוח, לברוח משם, לשכוח ממה שראיתי, לשכוח 'מהצעיר', לשכוח מ"הסידור" לשכוח מכל המחזה המחריד שראו עיני.

אבל לאחר מחשבה נוספת, החלטתי שלא אסוג מהמקום, לדעת לאשורו מה באמת קורה שם.

ומה שקרה, ש'הצעיר' המשיך להקיש מדי פעם על הצג המהבהב, וחיוך שובב נזרק על פניו.. וחוזר חלילה.

בסוף הוא קם ממיטתו, כיבה את המכשיר ותחב אותו מתחת למזרון.

והכל בשבבבתת..!!' סיים יוסי בחלחלה.

 

[נדיב לב]

פרק ה'​

'המבוגר' הוכה בתדהמה.
עיניו הזדעקו, ופיו נאלם למספר שניות, הוא הרגיש כמו אבן כבדת משקל מוטחת על לבו .

'אא...אתה בטוח?!' שאל בעודו אוחז בזרועו של יוסי. מנסה לעכל את הידיעה המרעישה שזה עתה הגיע לאזנו.
'אולי התבלבלת לרגע? או שלא ראית טוב', ניסה לערער את בטחונו.

'אני בטוח במאה אחוז מה ראו עיני', חתך אותו יוסי בכאב.
המבוגר הרפה את אחיזתו. 'זה לא ייתכן, זה לא ייתכן מלמל לעצמו'.
'הצעיר' מחלל שבת?! סיים כמעט בזעקהההה, מבלי שישים לב לאזנים הכרויות מסביב.

ש..ש..ש.. היסה אותו יוסי. 'בחורים בקרבת מקום עוד יקלטו במה מדובר'.
צודק, התנצל המבוגר, בעודו מליט את פניו דקה קלה, ממתין עד שקבוצת בחורים תחלוף על פניהם.

'רק בקשה אחת לי אליך', הפנה לעברו של יוסי, 'אל תספר לאף אחד, וב"ה אחשוב כיצד לפעול בעניין'.
יוסי הנהן בראשו לאות הסכמה, ועזב את המקום לכיוון בית המדרש.
ו'המבוגר' כאילו רגליו הוליכו אותו מאיליו, צעד לכיוון חדרו של 'הצעיר'.

הפעם הוא החליט לאזור אומץ, ולא להחריש אל מול האסון הרוחני שמתהווה לנגד עיניו.
הוא תכנן לתפוס אותו, לנער אותו, ולזעוק אל ליבו גם את זעקתו שלו, הייתכן שבחור כמוהו שעד לא מזמן היה סמל ומופת בעיני צעירים ממנו, ידרדר לעבר פי פחת?!
ולרגע חלפה בו מחשבה מערערת, 'אולי זה לא הזמן המתאים להוכיח אותו בשעת קלקלתו?'

אבל הוא כבר עמד על מפתן חדרו של הצעיר. והחליט הפעם לא לסגת. הוא נקש קלות פתח את הדלת, ולמרבה אכזבתו הצעיר לא היה נוכח במקום.
'אולי טוב שכך', הרהר לעצמו.

בזמן הנותר עד צאת השבת, 'המבוגר' חכך בדעתו, אם ראוי לערב את ראש הישיבה או את אחד מאנשי הצוות. הוא הרגיש שזה כבר גדול עליו בכמה מדות. אבל שוב הוא נסוג מהרעיון, והחליט לסגור בעצמו את העניין עם הצעיר, ברגע הראשון שיפגוש אותו.
מה שלא קרה בשבת.

מוצאי שבת. בחדר האוכל, הגישו סעודת מלווה מלכה מאולתרת, שאריות סלטים משבת, פרוסות חלה, וחבית פטל.
'המבוגר' סקר את שורת השולחנות אך לא היה זכר לצעיר. היכן הוא נמצא כעת בשעת לילה מאוחרת תהה לעצמו.
הוא סיים את ארוחתו בירך על שולחנו, ונפנה לצאת מחדר האוכל.

בעודו עולה במדרגות המובילות לבניין הפנימיה, נתקל 'בצעיר' שזה הרגע החליט לרדת לשבור את רעבונו.
'הצעיר' ששם לב למבטו החודר של ידידו המבוגר. עצר לרגע, והתעניין בשלומו.

אצלי הכל כמעט כשורה, אבל מה איתך? הטיח בו המבוגר.

'הצעיר' משך בכתפו. 'אה.. מה קורה איתי? הכל כרגיל, לא?' החזירו בשאלה.

'אשמח לשוחח עמך בניחותא ברחבת בית המדרש לאחר שתסיים מהר את ארוחתך', האיץ בו המבוגר.

לאחר שעה קלה הוא אכן התייצב שם.

המבוגר פסע הלוך ושוב בצעדים נמרצים, אחוז בהרהורים, ומתכנן את צעדיו לקראת השיחה 'הלא נעימה' עם הצעיר,
ונרתע לרגע כשראה את האחרון עומד לצדו.

הצעיר שהבחין במבטו המתוח ושפתיו הקפוצות של ידידו המבוגר, ניסה לפתוח ראשון בשיחה.
'מן הסתם לא קראת לי כדי להרצות בפני על חידושך בגדר זיקה הלא כן? אז מה דחוף לך לשוחח בשעה זו ודווקא ברחבה הזנוחה?' שאל בחצי הלצה מצפה לתגובת המבוגר.

המבוגר לא טרח לענות לו.

הצעיר נדרך. הוא נזכר בשיחה הקודמת שהייתה לו עם המבוגר, וכעת קיננה בו מחשבה, אולי גם במפגש הזה הוא רוצה להוכיח אותו על החזקת המכשיר. אבל לא ייתכן, ניסה לערער את חששו, הרי הבטחתי לו שאזרוק אותו, ומנין לו לדעת ש...

'תקשיב ידידי 'הצעיר'!' פנה אליו המבוגר בטון סמכותי, קוטע באחת את הרהוריו.

'אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת ויחידה, ואבקש לשמוע אך ורק תשובה אחת, כן או לא!'

ממההה? גמגם הצעיר לא מבין מה פשר הבקשה המוזרה.

ובן שיחו בלי להשתהות, זרק לעברו את הפצצה.

'האם זרקת את הפלאפון?!'

הצעיר החוויר קמעא, אבל תיכף התעשת. 'כן בוודאי כמו שסיכמנו. אני לא מבין מה השאלה..'

'אתה באמת לא מבין? ואם אספר לך שראו אותך מתעסק עם המכשיר'. הטיח בו המבוגר.

הצעיר נדהם לשמוע את "האשמה" שמוטחת לעברו.

'מי סיפר לך כאלה שטויות. אתה חושד אותי באמת, או שזו סתם הלצה??' שאל בתמיהה רבתית.

'ידידי השאלה שאתה צריך להתמודד מולה, זה לא מי סיפר אלא מה סיפר, ואכן ראו אותך בבירור שבוע שעבר עם המכשיר, אז אין טעם שתכחיש ותחמיר את המצב', סיים המבוגר באיום מרומז.

באותו רגע לא היה לו לב להטיח בו גם על חילול השבת. הוא הרגיש שזה יותר מדי עבור בן שיחו. בפרט שאז הוא יכול לקשר בקלות בין יוסי לאותו אחד שגילה את סודו.

הצעיר, ניסה לעכל בעצמו את ששמעו אזניו. כן סודי נתגלה. אין טעם להסתיר. בפרט שבר שיחו לא השאיר בידו אפשרות אחרת.

'אכן אני מודה באשמה' התלעלעו המילים בגרונו. 'עשיתי טעות אחר טעות', הנמיך מעט את טון דיבורו.
'אבל כעת אני מבטיח שאפרד מהמכשיר לצמיתות!' סיים הצעיר בטון גבוה ונחרץ.

זה לא מספיק! הגיב המבוגר.

'נו אז מה אתה רוצה שאעשה?', תמה הצעיר.

'אני רוצה לראות אל מול עיני, שאתה מנפץ אותו'.

'למה לנפץ ולא למכור אותו לתגרן שבשוק?'

'כי למרבה הצער כל עוד לא אראה מול עיני את המכשיר כשהוא מנופץ, יהיה קשה לי להאמין שהתפטרת ממנו'. סיים המבוגר בנחרצות.

הצעיר נכנע. 'אוקיי אני מוכן ברגע זה לעשות כרצונך'.

'מצוין, אמתין כאן עד שתביא אותו'.

הצעיר נענה לדרישתו, והלך לכיוון חדרו להביא את המכשיר.

לאחר מספר דקות רשרוש קל הגיע לאזני המבוגר. הצעיר שלף מהשקית את המכשיר החדשני והגיש למבוגר שהכין מבעוד מועד אבן כבידה.

דפיקה ועוד דפיקה, והמכשיר התרסק לרסיסים, כמו גם האבן שנגולה מליבו של המבוגר.
אבל עדיין חשש קטן קינן בראשו, שמא והצעיר מסתיר ממנו עוד דבר. 'למחרת אגש ליוסי ואבקש ממנו לשים עין על 'הצעיר'. סיכם לעצמו.

'תעדכן אותי אם אתה רואה דבר חריג בסדר?' ביקש למחרת מיוסי, שמצדו נענה בשמחה לבקשה.
'אהה.. כדאי גם שתדע שהמכשיר כבר בבחינת ז"ל..'

יוסי הופתע לשמוע על כך. 'כיצד זה קרה? ספרת לו כיצד התגלה סודו?'

'ברור שלא. ספרתי לי שנודע לי על כך כבר באחד מימי השבוע, לא בשבת'. ניסה בכך לסלק את חששו.

בימים הבאים, יוסי שם לב ש'הצעיר' נעלם לעיתים תכופות בשעות הצהרים ובערב. בעדינות הוא ניסה לברר אתו מה קורה, אבל לא קיבל ממנו מענה ברור.

באחת הפעמים שניגש לשאול לשלומו, 'הצעיר' החמיץ לו פנים, 'מה קרה לאחרונה שאתה מתעניין בי כל כך?' שאל אותו בטרוניה.

'סליחה על החפירה.. אני רק חשבתי לעזור'. גמגם יוסי.

'אוקיי, לעזור זה דבר אחד ולחפור זה דבר שני'. עקץ אותו 'הצעיר'. 'ואם בכל זאת רצונך לעזור, אז אשמח לקבל ממך עוד הלוואה קטנה'. ביקש ממנו 'הצעיר' כמעט בדרישה.

'אבל רק אתמול ראיתי אותך לוקח הלוואה מהגמ"ח של וייס. ושלשום בקשת מברגמן, ולי באופן אישי אתה חייב כבר סכום נכבד, ועד כה לא הואלת לפרוע את חובך אז למה שאלווה לך עוד?!' סיים יוסי בנימה כעוסה משהו.

'הצעיר' הניף את ידו כמו בא לבטל את דבריו.
'נו נו מה קרה, בסך הכל עיכוב קטן, ב"ה בקרוב אפרע לך את חובך, כולל את ההלוואה הזו..'

אבל יוסי סירב. והצעיר עזב בזעם את חדרם המשותף.

'זה לא אותו 'צעיר' שהכרתי עד לפני זמן קצר, בחור משכמו ומעלה, שקוע בלימוד ונוהג באדיבות כלפי הסובבים אותו. בהחלט משהו השתנה בו, ואם לא די בפרשיה האחרונה, בזמן האחרון הוא מבקש לעיתים תכופות הלוואות גדולות, וזה די מוזר, לאחד שעד לא מזמן הסתדר לא רע'. הרהר יוסי לעצמו. 'ושמא? נצנץ בו שביב של תקוה, בעקבות המכשיר הוא נקלע לחובות ובקרוב לאחר שיפרע אותם, יחזור ל'צעיר' שהכיר מימים ימימה', קיווה יוסי בשביל חברו.

אבל בעתיד הקרוב הוא יגלה לאכזבתו ש'הצעיר' לא חזר לעצמו, ומטה מכך.

 

[נדיב לב]

פרק ו'​

מאז אותו אירוע חלפו כמה שבועות, במהלכם 'הצעיר' נעדר לרוב מבית המדרש, ולעיתים תכופות נעלם משטח הישיבה.
ואם לא די בכך, גם החבילה התפרדה. הצעיר הפסיק להגיע ללימוד המשותף עם המבוגר, וכל פעם היה מצויד באמתלה שונה.

המבוגר שחשש לגורלו הרוחני תפס אותו לשיחה, בניסיון לגלות מפיו מה קורה אתו בעת האחרונה.
אבל 'הצעיר' התחמק בתואנות שווא. וגם כשהאחרון התחנן לפניו, הוא סירב לשתף אותו במה שעובר עליו.

באחד הלילות, צעד המבוגר בחרש מחוץ לישיבה.
לפני דקות ספורות עדכן אותו יוסי על כך ש'הצעיר' יצא מהחדר מצויד בתיק.
'זה לא הפעם הראשונה שהוא נעלם לזמן ארוך, וזה לא נשמע טוב, כדאי מאוד לברר מה הסיפור', הפציר בו יוסי.

כעת הוא במעקב אחריו, תופס ממנו מרחק בטוח, שלא יקלוט אותו אם חלילה יפנה את ראשו לאחור.

'הצעיר' פסע בזריזות לעבר התחנה ובידו תיק בגודל בינוני, כזה שלא אופייני לבחור ישיבה.
לאן הוא מתכונן לנסוע, ומה מכיל התיק, הסתקרן 'המבוגר'.

זמזום של מנוע רעשני קטע באחת את הרהוריו. זה היה אוטובוס בינעירוני שעצר בתחנה.
'הצעיר' טיפס בקלילות על מדרגות האוטובוס ונבלע בתוכו.

המבוגר שם את פעמיו לכיוון הישיבה תוהה מה עליו לעשות. 'לפחות אני יודע מה מספר הקו', הרהר לעצמו.
שבוע לאחר מכן הזמין 'המבוגר' מונית. מהו יעד הנסיעה? שאל נהג המונית בקול מחוספס.

'תפעיל מונה ותעקוב אחרי אוטובוס שיגיע בעוד מספר דקות' השיב לו המבוגר.

'מה לעקוב, אחרי מי בדיוק, ומתי הוא יגיע?' המטיר לעברו נהג המונית בחוסר סבלנות.

המבוגר ניסה להתחמק משאלותיו הטרחניות, ולמזלו טרטור אוטובוס קטע את השניים.

'הנה תעקוב אחרי האוטובוס הזה', הצביע המבוגר לעבר אוטובוס אדום שעצר בתחנה.

מבעד לחלון המונית נראה 'הצעיר' עולה במדרגות האוטובוס.

האוטובוס חרק קלות והחל יוצא לדרכו. והמבוגר דחק בנהג שיצא תיכף בעקבותיו.

האוטובוס התנהל לאיטו, נוטה על צדו, והמונית כל העת ישבה לו על הזנב.

היא גמאה כבר כמה עשרות קילומטרים, אבל האוטובוס ממשיך לנסוע, חולף על פני מקומות שונים, צמתים ומחלפים.

נהג המונית ניסה לפתוח בשיחת חולין עם 'המבוגר' על הא ועל דא, כדי להפיג את שעמומו..
אבל המבוגר שהיה שקוע בהרהורים לא שיתף עמו פעולה.
גם כשניסה לברר מה הסיבה שהם נוסעים בעקבות האוטובוס שלפניו, הוא לא קיבל תשובה ברורה.
'המבוגר' הצליח 'למרוח' אותו, שיש לו עסק עם נהג האוטובוס.
והנהג בעל כורחו העביר את זמנו בשיחת חולין עם חבריו במכשיר הקשר.

לאחר שעה ארוכה של נסיעה, האוטובוס עצר בתחנה ראשונה.

מספר נוסעים ירדו ממנו, אבל הצעיר לא נראה ביניהם.

גם בתחנה הבאה הוא לא נצפה יורד. ואז באחת התחנות 'הצעיר' ירד!

גלוי ראש! לבוש בחולצה ירוקה עם כיתוב מוזר ב-English מסולסלת! ובידו התיק המשונה שכעת טפח כשבלע לקרבו את הכובע והחליפה..!!

'המבוגר' נדהם! הוא לא האמין למראה עיניו. אבל לא היה לו זמן לעכל את המראה.

הוא הזדרז לשלם לנהג, וירד מהמונית, משתדל לא לאבד קשר עין מ'הצעיר' שנע במהירות.

לאחר דקות קצרות של הליכה, 'הצעיר' נעמד, הוציא את הפלאפון והקיש על כפתוריו.

'כן כן הגעתי, אני מחכה לך במקום שקבענו, מלמל לתוך הפומית, וניתק'.

כעבור זמן קצר בחור מתולתל גלוי ראש התקרב לעבר 'הצעיר'.

'המבוגר' שתפס מרחק בטחון מהשניים, החמיץ את פניו. מה למתולתל ול'צעיר'? הרהר לעצמו בתמיהה.

השניים הסתודדו קצרות, ואז התחילו לצעוד במורד הרחוב, ו'המבוגר' שכל העת נשרך בעקבותיהם נזהר שלא ישגיחו בו.

לבסוף עצרו השניים מול שער חלוד, ולידו עמדה חבורת צעירים עליזים.

'שלום המדריך שלום הצעיר', קראו בעליזות.

המתולתל פתח את השער, וקרא לעברם, 'חבר'ה 'בוא נעלה כעת לקומה השנייה'.

החבורה התקדמה בשביל המוליך לעבר מדרגות בניין ונבלעה בתוכו.

'המבוגר' המתין מעבר לשער, וכעבור מספר דקות קולות נגינה בוקעות מכיון אחת הקומות.

נגינה יפה הרהר לעצמו, אך תיכף חזר בו, 'מנגינה מצמררת.. פורטים הם על כלי הנגינה, ואני זועק "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה".

כבר חלפה לה שעה ארוכה והוא עדין ממתין סמוך לשער.

עוברים ושבים שחלפו במקום, תלו בו עיני עגל, למראה חזותו של החרדי השחור, והוא מצדו כבש את פניו, מנסה בכך להתעלם ממבטיהם. האדיבים שבהם הציעו את עזרתם, אך הוא פטר אותם בנימוס, שממתין למאן דהו שבקרוב יופיע.

כעבור שעה ארוכה, קולות של צחקוקים בקעו מכיוון השביל.

'המבוגר' מיהר לקחת כמה צעדים אחורה, ובינתיים החבורה שהתגודדה מספר דקות בסמוך לשער, נפרדה לשלום.

'הצעיר' השתהה לרגע עם הבחור המתולתל, ולאחר שהאחרון רשם לו דבר מה על דף, פנה ממנו לשלום.

'המבוגר' הרחיב את פסיעותיו, ממהר להתרחק מהמקום.

לישיבה הוא יחזור באמצעות אוטובוס שאמור להגיע בשעה הבאה, הוא לא רצה להיפגש עם הצעיר שמן הסתם יעלה באוטובוס הראשון שיגיע בקרוב.

בינתיים פתח גמרא קטנה שהיה רגיל לקחת בכל נסיעה, בניסיון לנצל רגע אבוד.

שעה חלפה והאוטובוס הראשון כבר עבר על פניו.

בדקות הקרובות אמור להגיע אוטובוס נוסף, ומשכך הוא הזדרז לצעוד לכיוון התחנה.

כעבור זמן קצר האוטובוס עצר בתחנה. כשטיפס לתוכו ציפתה לו הפתתעעעההה...!

 

[נדיב לב]

פרק ז'​

אל מול עיניו הוא רואה במלוא הדרו.. את 'הצעיר' בלבושו הרגיל, יושב על אחד המושבים כשהתיק בסמוך אליו, באוזניו תחובות אוזניות ועיניו עצומות למחצה.

'כיצד זה ייתכן? 'הצעיר' סתם פספס את האוטובוס הראשון, או חלילה הרגיש במעקבי?' תהה לעצמו.
הוא שילם לנהג, וניסה לחלוף בזריזות על פני מושב 'הצעיר'.
אלא שהאחרון הספיק לקלוט אותו בזווית עינו.
הוא הבין שנתפס בקלקלתו.
אבל חיש מהר התעשת, ופנה 'למבוגר' בתקיפות. 'אתה עוקב אחרי?!' שאל בנימה מרוגזת, 'נהיית בלש??' הוסיף בזעם.

'המבוגר' שהמשיך לפסוע בין שורות המושבים, לא התכונן לבאות.
הוא הסתובב חזרה לכיוונו ובקול חצי מגומגם אישר בפניו, 'אכן ע..ק..ב..ת..י אחריך..'

'טוב, אוקיי', השיב 'הצעיר' כמו משלים עם המצב.
'עכשיו שאתה יודע מה מעשיי, אני מבין שאצטרך לארוז את מטלטלי ולעזוב את..'

'אל תסיק מסקנות חפוזות'! קטע אותו 'המבוגר' בטון סמכותי.
'המצב בהחלט הפיך. רק תגיד לי מה חיפשת שם?' שאלו בכאב. 'וכפי שראו עיני זה גם לא הפעם הראשונה?' חשף בפניו ממסקנות המעקב..
'הצעיר' התעלם לרגע מהשאלה, ועבר לתחקר את 'המבוגר', 'עקבת אחרי מיוזמתך או בשיתוף צוות הישיבה?'

'החלטתי מיוזמתי לעקוב אחריך', ניסה 'המבוגר' להצטדק.
'ועד כה לא ערבתי אף אחד, כדי שלא להזיק לך יתר על המידה. אבל בכמה תנאים...'!
'הצעיר' שתק. ו'המבוגר' המשיך בשטף דיבורו.

'התנאי הראשון שתזרוק לאלתר 'את זה' שיש לך ביד.. שעד לרגע זה אין לי מושג איך השגת מכשיר חדש.
והתנאי השני, שאינך מתקרב בשום אופן לאותה חבורה, בפרט לא לבחור המתולתל.
והתנאי השלישי..'
'אדוני אתה לא שם לב שאתה עומד באמצע מעבר', פנה לעברו זקן מסורבל שניסה להתקדם בין שורות המושבים אך ללא הצלחה.

'המבוגר' פינה לעצמו את המושב הסמוך מתיקו של הצעיר, והתיישב לידו.
'הצעיר' עדין שתק. זה היה ברור שהוא מתחבט בעצמו, אם לקבל את ההצעה או לסרב.
'נו..?' דחק בו 'המבוגר', מצפה לשמוע ממנו תשובה חיובית.
אבל הצעיר לא נחפז לענות לו.
מחשבות שונות הציפו אותו. כרגע הוא עומד בצומת דרכים וההחלטה שעליו לקבל היא קשה.
מצד אחד הוא כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם הישיבות ובכלל מהעולם החרדי, הוא גילה זה מקרוב עולם חדש, חברים חדשים ו"אנשים טובים" שעבורו הם כמעט משפחה, ומצד שני, הוריו, חבריו מהישיבה, וידידו המבוגר.
בהחלט עומדת לפניו החלטה לא קלה.
דקות ארוכות הוא חכך עם עצמו, והמבוגר כל העת שמר על שתיקה. מבין היטב מה מתחולל בלבו.
לבסוף, החליט לקבל את הצעת המבוגר. בין כה הוא לא היה שלם אם הצעד האחרון שלו הוא נכון וטוב עבורו, ולעת עתה סיכם לעצמו, אנסה 'להשתלב' שוב בחיי הרגילים, אם יעלה בידי הנה מה טוב, ולא, תמיד אפשר לחזור חזרה..

'כן..כן.. אני מסכים לכך', השיב 'הצעיר' בטון רפוי. 'אבל האם בזה זה יסתיים?'
'בהחלט כן' אישר המבוגר.
'אם תעמוד בתנאים האלה אני מאמין שהכול יחזור למסלולו הרגיל'.
'טוב, בסדר אני מבטיח לזרוק עוד היום את המכשיר בנוכחותך, ולנתק מגע מהחבורה שהכרתי רק לאחרונה', אישר מצידו כפי שכפאו שד.
המבוגר הנהן בראשו, וצהל בלבו שהצעיר קיבל את התנאים שהציב בפניו. זה לא היה מובן לו מאיליו, הוא חשש שכבר פספס את הרכבת..
'רק אבקש ממך שלא לשאול בדבר מעשי היום, ומדוע הייתי לבוש כך. זה כבר מאחורי'. הפציר בו הצעיר.

'המבוגר' אכן הסתקרן לדעת מה לצעיר ולאותה חבורה, אבל למשמע בקשתו הכמעט מתחננת, נאלץ לכבוש את שאלתו שעמדה על קצה הלשון.
'בסדר גמור, לא אשאל וגם לא אספר לאיש מה שראו עיני. אתה יכול להיות רגוע הבטיח 'המבוגר'.

'ומה בדבר התנאי האחרון?', שאל 'הצעיר' בחשש, ולרגע התחרט שהזכיר לבן שיחו את הנשכחות..
'אה נכון.. התנאי השלישי הוא די פשוט. תקבל על עצמך לכתוב 'חבורה' מושקעת בסוגיה הנלמדת'.
'זה מקובל עלי', השיב 'הבעל דבר' באנחת רווחה. 'אבל בתנאי שתעבור עליה'. ספק הטיל עליו ספק ביקש ממנו..
'ברור, זה חלק מהתנאי השיב 'המבוגר' בבת שחוק..' והצעיר מצדו החזיר לו חיוך מאולץ.
'אגב.. מה הסיבה שלא עלית לאוטובוס הראשון? מה שהיה מונע משנינו את המפגש..' ניסה המבוגר להקליל את האווירה.
'אה.. קבלתי שיחת טלפונית חשובה'. סתם 'הצעיר' ולא פירש.

האוטובוס כבר סיים את מסלולו העירוני, וכעת 'פניו מועדות' לעבר הכביש הראשי.
הצעיר הפנה את מבטו לעבר החלון, מחפש דמויות בעלטה..
והמבוגר שלף גמרא קטנה, בניסיון לעמוד בהספקי הלימוד שקבע לעצמו.
ולעצמו הוא חשב, שבזה הסתיים הסיפור עם 'התכשיט' אחת ולתמיד.
'אמנם די נראה ש'הצעיר' לא השלים לגמרי עם העובדה שמכאן ואילך הוא יאלץ לעדכן מסלול מחדש..
אבל נו שויין.. כמה ימים של שטייגען וכתיבת 'חבורה' "והמאור שבה יחזירנו למוטב', הרהר 'המבוגר' לעצמו.

מה שלמרבה הצער יתברר בקרוב כתקוות שווא, והוא כמו שאר חבריו עתידים לגלות ש'התכשיט' נקלע למצב ביש, סיפור שעוד יתפוצץ לכולם בפנים..

***

פרק ח'​

'קיוסק' שכן לו אי שם בפאתי השכונה.
על פי רוב הוא שימש נקודת מפגש לאנשים ריקים ופוחזים. מהמרים בלשון העם.
בחורי הישיבה, גם אלו 'המעשנים' הדירו את רגליהם מהמקום.
מה יש לבחור ישיבה הלן באוהלה של תורה לחפש במקום של יושבי קרנות.

באחד הימים נכנס לפנימיית הישיבה, אדם קירח בפנים זועפות.
'איפה 'הצעיר'? שאל בקול גס את שני הבחורים שהסתודדו בקצה הפרוזדור.
'אדוני מה אתה צריך ממנו?' שאל אחד מהם.
'מה אני צריך ממנו?! הוא חייב לי שש אלף שקל..!'
'על מה ולמה..?' שאל הבחור בפליאה לא מוסתרת.
אתה באמת רוצה לדעת?
'למה לא', רכן הבחור מעט לעברו, מאותת על סקרנותו.
ו'הקירח' בלי להמתין רגע, התחיל לספר את הסיפור..
'מזה כמה שבועות שהצעיר' מגיע אלי לקיוסק כדי לגרד או למלאות כרטיסי מזל,
הוא רכש כרטיסים בכמויות, ובשבועות הראשונים שילם עליהם מיד ובמזומן.
בשבועות הבאים הוא כבר ביקש ממני לתת לו בהקפה, והבטיח לשלם בתאריך קרוב.
ואכן הסכמתי. הוא רכש את אמוני, וגם לא היה שווה לי לאבד לקוח שרוכש ומהמר בקצב מסחרר.

ימים ספורים לאחר שחלף זמן הפירעון, הוא התקשר אלי מיוזמתו והודיע לי,
היות ובני הישיבה יצאו 'לשבת חופשה' הוא יפרע את חובו תיכף ומיד כשיחזור לישיבה.
בלית ברירה הסכמתי להאריך לו את זמן הפירעון.
וכעת חלף לו כבר שבוע, וכל ניסיונותיי לתפוס אותו בפלאפון עלו בתוהו!'
סיים הקירח בעצבנות אל מול עדת בחורים שבינתיים התקבצה סביבו.

בחור נבון שהאזין לו כל אותה העת, הבין את ההשלכות 'הלא נעימות' ש'הסיפור' טומן בחובו..
'חכה רגע, אבדוק אם הוא נמצא בחדרו ואמסור לו שאתה מחפש אותו'.
והקירח בעל כורחו המתין בקוצר רוח, מוקף בבחורים הסקרנים.

הבחור ניגש לעבר חדרו של הצעיר, זורק מבט אחורה מוודא שהקירח לא בא בעקבותיו.
לאחר דפיקה קצרה, הדלת נפתחה.
'הצעיר' אחז בידו חולצה לבנה ובידו השנייה מגהץ לוהט.
'שלום לך, מה לידידי בביתי', שאלו בחיוך זחוח.
'תקשיב 'צעיר'. בקומה למטה, ממתין לך בעל קיוסק מפאתי השכונה'.
'איך הוא נראה' שאל הצעיר?
'קירח בעל חזות קשוחה'..!
'הצעיר' התחלחל, והניח את המגהץ מידיו.
'הוא סיפר לך מה הוא רוצה ממני?'
כן השיב הבחור. 'וכפי שאני מבין נקלעת לעסק ביש מזל... האמנם'?

החולצה נשמטה מידי 'הצעיר'. גופו רעד ואישוניו התרוצצו בקצב המחשבות.
'מה אעשה?' מלמל לעצמו בחרדה.
ממנו ואילך היה להסתבך עם טיפוסים מפוקפקים.
'ברנשים אלימים חסרי עכבות שגילויי רחמים או התחשבות בזולת זו אחת החוליות הרופפות אצלם.. ועל אחת כמה', הרהר לעצמו בחשש, 'שבחור צעיר כמוני, הם יאכלו אותו בלי מלח.. רק כדי לפרוע את חובם'.
סיכם את מצבו העגום, בלי שיש לו מושג איך לצאת מהתסבוכת שהכניס את עצמו במו ידיו..

הבחור קטע את הרהוריו, 'צעיר' אולי זה הזמן לערב אדם מבוגר'? זרק לעברו בשאלה, משל קרא את מחשבותיו.
'את מי כבר אפשר להכניס בסוד העניינים'? תהה בפניו 'הצעיר'.
'לא אחד ולא שניים, אפשר לערב את הוריך, או את ראש הישיבה או סתם עסקן מבין עניין', הציע לפניו הבחור כמה אפשרויות.
'לא, לא. בשום אופן אני לא רוצה לערב בתסבוכת הזו את הוריי המסכנים,
גם לא לערב עסקן מבין עניין.. ובוודאי לא את ראש הישיבה שמן הסתם למשמע הסיפור ישלחני לחופשי..
לא בא בחשבון', סיים הצעיר בנחרצות ושוב שקע בהרהוריו.

'אז מה אתה חושב לעשות? בעל הקיוסק עדיין ממתין לך'. ניסה הבחור לעורר אותו.
'זה בסדר. תמסור לו שלא מצאת אותי, אני כבר יסתדר', ולעצמו חשב איך באמת הסתדר..
'אתה בטוח שתסתדר'?
'כן כן, אני יודע מה לעשות', השיב בנחישות מזויפת.

'אבל רק בקשה לי אליך, אל תיתן לו לחשוב לרגע שאני נמצא כאן'. סיים 'הצעיר' בטון מעט מתחנן.
'בסדר גמור', הרגיעו הבחור.
'אם שם ה' נמחק למען השלום, על אחת כמה שעבור שלומו.. של בחור כמוך אהיה רשאי לצנזר אי אלו פרטים..' גיחך הבחור,
ושב תיכף על עקבותיו מתכונן למסור לקירח ש'המבוקש' לא נמצא בחדרו.
'הצעיר' מצדו לא התמהמה לרגע, הוא אסף כמה מחפציו והחליט לנוס על נפשו, הרחק מהישיבה למקום אחר...

 

[נדיב לב]

פרק ט'​

כל אותו הזמן, הורי 'הצעיר' לא ידעו דבר וחצי דבר ממה שארע לבנם.
כשעוד שוחח אתם, הוא דאג לא להסגיר בפניהם שמשהו אתו לא כשורה.
כעבור מספר ימים הרגיש 'המבוגר' בחסרונו של 'הצעיר'.
לאחר שבירר עם חברי החדר, ושמע את הסיפור שאירע זה מכבר עם בעל הקיוסק, הוא נעשה חושש לשלומו.

'הצעיר נמצא בישיבה, רק בשבוע הבא הוא צפוי לשוב הביתה', השיבו הוריו בפליאה למתקשר הלא מעודכן..
'המבוגר' נחרד למשמע אוזניו. 'הוא לא בבית'? שאל שוב משתומם.
'לא לא כעת הוא בישיבה', ענתה האם בפסקנות. 'אם תרצה תאמר לי מי מחפש אותו, ואעדכן אותו ברגע שיחזור מהישיבה'..
'המבוגר' נבוך לרגע, הוא לא תכנן בשלב הזה לערב את הורי 'הצעיר',
אבל במחשבה שנייה החליט לספר להם, זה היה גדול עליו לשמור סוד נורא שכזה.
והוא סיפר לאם כל מה שאירע עם בנה בעת האחרונה.

האם נחרדה, 'היתכן?! דוד לא יצר עמנו קשר כבר למעלה משבוע, ומצדנו לא התקשרנו אליו,
שלא להפריעו בלימודו, ועכשיו היכן הוא נמצא?' שאלה בחרדה, 'שמא מוטב לערב את המשטרה', הציעה האם בחשש.
'המבוגר' שתק, מה יאמר כעת לאם החוששת לגורל בנה. ובעודו מהרהר, הבזיק לו רעיון לפתרון התעלומה.
'יכול להיות שיש בידי קצה חוט היכן הוא נמצא, הרשו לי לבדוק זאת ואחזור אליכם בהקדם', סיים בחפזה את השיחה.

הוא פנה לחדרו של 'הצעיר', ושם תר אחר התיק שנשא 'הצעיר' באותה נסיעה רחוקה..
לאחר חיפוש מייגע התיק נמצא לבסוף בארון למעלה, מוצנע בין הבגדים.
הוא נבר בתוכו ומצא פתק, זה היה הפתק ששרבט הבחור המתולתל. ועליו היה רשום מספר טלפון.
'המבוגר' שמט את התיק, ורץ לעבר עמדת הטלפון, שלמזלו גם הייתה פנויה.

הוא חייג את המספר הנקוב בפתק, וכל זאת בלי לדעת מיהו אותו אחד שיענה לו מעבר לקו.
ברקע, צליל חיוג ארוך, הוא נדרך, ואז בקע קול עבה מאפרכסת, 'הלו מי מדבר?'
'מדבר המבוגר'.
'מה אדוני רוצה?' שאל אותו העונה מעבר לקו.
'התקשרתי כדי לברר מה ידוע לך על בחור בשם 'הצעיר'.'
האיש מעבר לאפרכסת, המהם קלות. 'במה זה קשור אליך?'
'המבוגר' אזר כוחות והתחיל לספר לו את פרטי העלילה.
'חוששני שיש עמך את פתרון התעלומה, לאן נעלם הצעיר', סיים בטון מתחנן.
האיש ניסה להשתמט, אך משאיים עליו 'המבוגר' שהורי הבחור יערבו את המשטרה.
הוא נעתר לספר מה שידוע לו על 'הצעיר'.

הוא כחכח קלות בגרונו.. 'טוב תשמע אדוני, הגעת לארגון העוסק בעזרה לנערים נושרים..'
'אתם מעניקים עזרה גשמית או רוחנית?'' שאל 'המבוגר'.
האיש צחקק בקול, 'לא אנחנו מהמתרס השני כת חילונית למהדרין, שעוזרת לבחורים לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם הגדול.. ובאשר לשאלתך' המשיך האיש בלי להשתהות, 'כל מה שידוע לי ש'הצעיר' נמצא כעת במרכז הארץ,
שכרנו לו שם דירה עם בחורים נוספים, ובקרוב הוא יתחיל ללמוד נגינה',
ואהיה ברור אתך, המשיך האיש, 'אל תצפה שאפרט לך היכן הוא בדיוק נמצא!' סיים בנחרצות.
'שמא תוכל להעביר לו מסר מהוריו?' הפציר בו 'המבוגר'.
'נו בסדר, רק שיהיה קצר', השיב באילוץ.
'הוריו חרדים לשלומו, אמור לו שיעדכן אותם היכן הוא נמצא ומה מעשיו' קימץ 'המבוגר' במילים.
'בסדר גמור' השיב האיש האלמוני, וטרק את השפופרת נחפז לסיים את השיחה.

כשנודע ל'צעיר' שהוריו דואגים לשלומו, הוא מיד התקשר לביתו.
הוא לא הסתיר מהם דבר, וסיפר להם בדיוק היכן הוא נמצא, ושאין מה לחשוש לשלומו..
הוריו התחננו שיחזור הביתה וישכחו מכל מה שאירע אתו, אך 'הצעיר' סירב לשמוע.
הבכי והדמעות של הוריו לא גרמו לו לזוז מההחלטה האיומה שנטל בנוגע לחייו הרוחניים.
הוא ביקש מהם שלעת עתה יניחו לנפשו, ולא ינסו להיפגש אתו או להשפיע עליו בשום דרך שהיא.
באותו שלב הוא כבר היה עמוק בתוך הבור. וכיון שכך, כל תחנוניהם הנרגשים נפלו על אוזניים ערלות.

ראש הישיבה שכעת נודע לו לראשונה מה קרה עם 'הצעיר', היה בצער גדול,
ואת 'השיעור הכללי' שהיה אמור למסור למחרת, ביטל בפעם הראשונה מאז קום הישיבה.
הוא הזעיק את המבוגר לחדרו, והורה לו על דרכי פעולה.
'תקשיב, דיברתי עם הוריו. הבטחתי להם שאני נרתם בכל כוחי להציל את בנם,
תברר באמצעותם מה הכותבת המדויקת של 'הצעיר', ותשכנע אתו שישוב לישיבה,
אני מוכן לקבל אותו כעת, עד שימצאו לו מסגרת תורנית שתואמת את מצבו הנוכחי'.

הראש ישיבה היה סמוך ובטוח שאם יש בכוחו של מישהו להשפיע לטובה על 'הצעיר',
זה רק 'המבוגר', וכיון שכך לא היסס להטיל עליו את המשימה הקשה והמורכבת כל כך,
מה גם שלא היה לאל ידו לשכנע את הבחור. שמן הסתם לא יסכים להיפגש אתו.
'המבוגר' עשה כדבריו, ולאחר שהשיג את הכתובת המדויקת, נסע בלי הודעה מוקדמת להיפגש עם 'הצעיר'.

***

פרק י'​

במשך כל אותה נסיעה התפלל 'המבוגר' שיעלה בידו לשכנע את 'הצעיר' לשוב חזרה,
חזרה להוריו חזרה לישיבה חזרה לעצמו.
כשהגיע למקום המשוער, נגלה לפניו בנין בן שלוש קומות,
'כן זה המקום שמסרו לי הוריו' ציין לעצמו.

הוא נכנס בחשש לבניין, ולמול עיניו הופיעו תיבות-דואר של הדיירים במקום.
'אנסה לזהות על פיהם באיזו קומה נמצא חדרו של הצעיר'. חשב לעצמו.
אבל למגינת לבו הוא לא מצא סימן מסגיר. הוא הסתובב בחוסר מעש בלובי הבניין,
וכעבר זמן קצר ניגש שוב לבדוק בתיבות דואר, אולי פספס משהו.
הפעם הוא שם לב לתיבת דואר שהופיע עליה כתובת 'ארגון בית שמאי'..
אוו! אורו עיניו. 'מן הסתם זו הדירה ששכנו בה את הצעיר'. הרהר לעצמו.

כעבור דקה הוא מצא את עצמו עומד אל מול דלת ממנה בוקעים קולות של מוזיקה רעשנית.
פעימות לבו התגברו, 'זה הרגע המכריע', חשב לעצמו.
הוא נקש קלות על הדלת, אבל לא הייתה תגובה מהצד השני.
רק לאחר שהגביר את קצב הנקישות, נשמע קול של מנעול מפתח מסתובב.

בחור צעיר בעל רעמה גדולה הציץ מבעד לדלת, ותלה בו עיני עגל.
'המבוגר' תיכף התעשת, ושאל אותו אם 'הצעיר' נמצא בדירה.
'אהה.. אתה מחפש את זה שהגיע לפני מספר ימים'? לפני שעה הוא יצא עם 'יקי'.. עדכן אותו הבחור בעל הרעמה.
'יש לך מושג מתי הוא יחזור'? ניסה המבוגר את מזלו.
'לא, אני לא יודע, הוא לא עדכן אותי לאן הוא הולך ומתי הוא יחזור'. השיב הבחור לאכזבתו.
'המבוגר' הודה לו, והבחור מצדו טרק את הדלת, בלי להציע עזרה נוספת.

'חבל שלא לקחתי מהוריו את מספר הפלאפון שלו',
הרהר לעצמו בעודו שם פעמיו לעבר היציאה מהבניין. ברחוב הוא פגש בהלך מזדמן,
וביקש להשאיל ממנו מכשיר פלאפון להוצאת שתי שיחות דחופות.
הזר נענה לבקשתו, ומסר לו את מכשירו. הורי 'הצעיר' מסרו לו בשמחה את המספר של בנם,
ובפיהם היה רק שבח והלל ל'מבוגר' ששם נפשו בכפו. המבוגר התקשר לפלאפון של הצעיר, אך לא היה מענה.

בחוסר ברירה הוא החליט לעמוד בקרבת מקום, ולהמתין עד לרגע שיראה את 'הצעיר' נכנס לבניין,
'אז אנצל זאת לדבר אל ליבו'. הרהר לעצמו.

בכל אותו הזמן אנשים יצאו ובאו, אבל 'הצעיר' לא היה אחד מהם.
רק כעבור שעה עיניו קלטו לפתע את 'הצעיר' נחפז להיכנס לבניין, ראשו גלוי, לבוש בחולצת טריקו וכמה שקיות בידו.
'המבוגר' פסע לעברו, ובעדינות הניח יד על כתפו.
'הצעיר' נרתע לאחוריו, לא האמין למראה עיניו. 'מה אתה עושה כאן?' שאל את 'המבוגר' בפליאה.
'מעשה ידי טובעים בים.. וכיצד אשב בחסרון מעש', עקץ אותו בחיוך מאולץ.
הם התיישבו על ספסל מזדמן, 'המבוגר' שתק במבוכה ו'הצעיר' בהה בו כלא מאמין.

'עד כדי כך טרחת בשבילי'? הביע 'הצעיר' את תדהמתו.
'המבוגר' הסמיק לרגע. 'כן כן ידידי הצעיר, אל תהיה מופתע, עבורך אהפוך עולמות'.
'הצעיר' קיבל את המחמאה בשתיקה. הוא שילב בחזקה את פרקי אצבעותיו, קימץ את שפתיו ושקע בהרהוריו.
והמבוגר מצדו גם שתק. בשלב הזה רצה לשמוע את הצעיר, לפני שהוא פותח במסע שכנועים.
לבסוף 'הצעיר' התחיל לדבר.

בעיניים עצומות הוא שפך את אשר על ליבו, והתחיל לגולל בפניו כל מה שעבר עליו עד לאותה העת.
'בחלומות הכי שחורים, לא חשבתי שאקלע למצב ביש שכזה, שהתגלגל להימורים, לחילול שבת, עד למקום שמציע ערכים כל כך זרים ממה שחונכתי עליהם מינקותי.
המכשיר חיבר אותי למקומות זרים שכעת אני במקום אחר לגמרי! מנותק לגמרי "מהעולם הישן".
המבוגר שמר על שתיקה.

והצעיר קם לרגע מהספסל, הלך אנה ואנה, לבסוף התיישב בסמוך אליו, והמשיך לשתף בתחושותיו.
'בפעמים הראשונות שגלשתי במכשיר, התרגשתי מכל הצבעוניות וההרפתקאות שיש לעולם הגדול להציע בפני'.
אם לא ידוע לך ניסה 'הצעיר' לשבר את אזנו של בן שיחו, 'המכשיר הקטן מקפל בתוכו את העולם כולו, לטוב ולרע..'
'המבוגר' כחכך בגרונו.
ו'הצעיר' שהבין את הרמז תיקן את עצמו.
'כן נכון, בשבילך הוא מסמל רק את הרוע וזה לא רחוק מהמציאות..'.
הוא שתק לרגע, ואז המשיך לחלוק את הרהוריו בדיבור שוטף.

'בשלב הראשון הופצצתי בריגושים.. נחשפתי לעולם ייצרי בכמויות לא הגיוניות, ואז בא השלב השני, שהתבטא בחוסר סיפוק מהדברים האמיתיים, הרוחניים, ובניגוד לרצוני הגיע גם השלב המכריע, ההשקפה הבסיסית שלי התעוותה, האמונה התערערה, עד למצב שהיצר הצליח להסית אותי, ולהתלוות עליו למקום זר ומנוכר כל כך!

הוא גירד את מצחו, מנסה לחפות לשווא על הדמעות החמות שהרטיבו את חולצתו הצבעונית..

***​

ב"ה אני עומד להגיש בפני החברים היקרים, את פרקי הסיום.
הסתפקתי בנוגע לתיאור נקודה מסוימת בעלילה, אם לצנזר אותה לגמרי או לתאר את מה שאירע ללא כחל ושרק, ולבסוף הוחלט בעצת ידידים להסתפק בציון האנקדוטה במשפטים בודדים, בלי להשמיט אותה לגמרי, מכיוון שתכלית כתיבת הסיפור (האמיתי לגמרי!) לשלוח מסר לאותם בחורים צעירים שעומדים בפני ניסיונות לא קלים, וברגע של נפילה מרגישים אבודים, ותלושים, בלי שום דרך חזרה, שגם במצבם המדוכדך יש תקווה.

 

[אלעזר]

כתובת 'ארגון בית שמאי'..

ועל כך המליץ הסופר ר"י וינשטוק, כמאמר הכתוב, - כי הלל רשע....
לעצם הדברים
יישר כח עצום,
חושב שכדאי לציין גם בהתחלה שמבוסס על סיפור אמיתי,
כדאי לתקן מעט טעויות הקלדה, ולסדר מחדש את שטף הדברים,

ושוב יישר כח

 

[אלעזר]

מה קורה עם ההמשך?