ב"ה אני עומד להגיש בפני החברים היקרים, את פרקי הסיום.
התייעצתי עם כמה חברים נכבדים ביניהם ידידי ר' @שניאור, בנוגע לתיאור נקודה מסוימת בעלילה, אם לצנזר אותה לגמרי או לתאר מה שאירע ללא כחל ושרק, ולבסוף הוחלט בכ"ז להסתפק בציון האנקדוטה במשפטים בודדים, מכיוון שתכלית כתיבת הסיפור (האמיתי לגמרי!) לשלוח מסר ותקווה גם לאותם בחורים צעירים שעומדים בפני ניסיונות, וברגע של נפילה מרגישים אבודים ותלושים בלי שום דרך חזרה חלילה.
פרק י"א
'המבוגר' הקשיב למונולוג ששפך לפניו 'הצעיר' מתוככי נשמתו האומללה.
והניח את ידו על שכמו מנסה לשדר תמיכה, ולהשתתף בצערו בלי לומר מילה.
אבל הצעיר לא נרגע והמשיך לשטוח בכאב את מצבו.
'מקולל אותו רגע שלקחתי את המכשיר הארור הזה לידי, לא חלמתי שאפול כל כך עמוק עד לתחתית הבור, אבל למרבה הצער הוא הוא כבל אותי אליו, התמכרתי למכשיר באופן מוחלט, ניסיתי להילחם בו, לתחום לו זמן, להתנתק, אבל הוא שאב אותי לתוך תוכו, עד שהייתי אוכל אתו, שותה אתו, יושן איתו, הכל אתו..!' הוא לפת אותי בזרועותיו העצומות, ומבחור שכל ישותו הייתה אך ורק תורה, בחור שטייגניסט שסדר לימודו המשיך גם באותן שעות שמעבר לשעות.. הפכתי להיות אדם מנותק, שקוע במיליוני פיקסלים שמשתקפים מהעולם הפרוץ, משוטט בעולם אפל, נחשף למסרים מעוותים, ולמחוזות שלא יאמנו,
הוא מחה דמעה נוספת, והמשיך בשלו,
'התמכרתי, ואז התנתקתי מידידי, ממשפחתי, ואפילו מעצמי.., 'מעצמי', כי לפסוח על שני הסעיפים זה הדבר הקשה ביותר, אתה לא פה ולא שם, אתה עומד באמצע, חוטף מההולכים פה ומההולכים שם, תלוש ואבוד במחשבות, במעשים, והגרוע מכל בזהות, עד כדי כך שבלילות הייתי בוכה על מר גורלי מזיל דמעה, ועוד דמעה, בוכה בשקט לתוך הכרית בלי לדעת איך באמת אני יוצא מזה'.
גופו רטט מבכי, בכי איום שהרעיד גם את נפשו של חברו, אבל לרגע הוא לא האמין שגילה לבן שיחו את סודו הנורא, סוד שהסתיר מכולם אפילו מידידו הקרוב, עד לעכשיו שהכל התנקז החוצה עם זרם בלתי פוסק של דמעות.
המבוגר שתק במבוכה. הוא לא רגיל לבכיות כאלה. זאת אומרת, לא מצד בחורים.
במשך דקה קצרה השתרר שקט סמיך באוויר. אבל לפתע כמו גואל מושיע.. טרטור פלאפון קרע את הדממה,
'אה כנראה זה יקי המבריז..' ניסה הצעיר להתנער מגוון קולו הבכייני, בעודו שולף מכיסו את המכשיר, בוחן את הצג בחטף לראות אם אכן קלע בניחושו. הוא העיף מבט לעבר 'המבוגר' וענה לשיחה.
'הלו יקי למה הברזת לי בחנות...?' שאל הצעיר בטון עליז משהו.
'ראיתי בחנות הסמוכה בגד יפה. ולא רציתי לעכב אותך', נשמע קול עמום מבעד לאפרכסת.
'וזה שהברזתי לך בחנות זה לא סיבה שתבריז גם אתה, כולם מחכים לך בחדר', המשיך הקול העמום לדבר.
'אה.. אני יגיע בקרוב, כעת אני משוחח עם חבר ותיק שהגיע לבקר אותי'. הצטדק הצעיר.
'אוקיי אני לא אפריע לך.. נדבר כשתגיע לדירה'.
'כשהיינו בבית הכנסת "משכנות" סיפרת לי שאיזה שכן הביא לך את המכשיר, מדוע ולמה?' הפנה אליו המבוגר את השאלה מיד כשהסתיימה שיחת הטלפון.
'הצעיר' הנהן בראשו מאשר את הדברים.
'כן כן, המכשיר הגיע לידי מספר ימים לאחר פורים, באמצעות שכן שדר בסמיכות להורי, בחור מבוגר שעוסק למחייתו במכירת מכשירים סלולריים, ואשר ממנו הייתי נוהג לקבל ואף ללוות ממנו במשך שנותיי בישיבה, כספים כדי לכסות את הוצאות המחיה בישיבה. באותו הזמן הוא הציע לי לשווק עבורו מכשירים כשרים תמורת סכום כסף הגון, ולאחר שהבעתי את הסכמתי, ושיווקתי בהצלחה עשרות מכשירים, הוא היה כל כך "מבסוט" מקצב המכירות המסחרר, כך שבנוסף לשכרי הוא העניק לי במתנה, את המכשיר הטרףףף הפרוץ והמעודכן שמשלב לראשונה גלישת אינטרנט - אייפון 2G..
'אבל שיהיה ברור, לרגע אני לא מאשים אותו במצבי', סייג 'הצעיר',
'הוא בסך הכל ניסה לעזור לי, וזו היתה בחירה שלי אם לקבל את העסקה ובכלל את 'המתנה', או לדחות אותה בשתי ידיי, שאז לא הייתי מגיע לאן שהגעתי, אבל באותו רגע בחרתי באפשרות יותר נוצצת, ונטל האשמה רובץ עלי, ומאז נלכדתי ברשת של השטן, וספק אם יש לאחד כמוני דרך מוצא', סיים 'הצעיר' בחצי השלמה עם מצבו.
המבוגר התפלא לשמוע ממנו לראשונה על חובות שליוו אותו טרם שנקלע לאירוע האחרון.
'עד לזמן שעבר הסתדרת לא רע ללא שום הלוואה, בטח לא הימורים, אז מה קרה לאחרונה שנקלעת לחובות גדולים, זה בגלל המכשיר או בגלל....? לא הספיק 'המבוגר' לסיים את שאלתו, ושוב צלצול טלפון שהגיח ממכנסיו של 'הצעיר' קטע אותו,
'הצעיר' הביט בצג וללא שהות דחה את השיחה. היה נראה בבירור שהוא מסתיר משהו.
הוא נאנח בכבדות, בפנים תססה בו צעקה כבושה, שבאותו רגע הוא החליט להשמיע באזני בן שיחו.
'מדוע הוריי לא היו ערים למצבי הדחוק, לזה שהיית נצרך לדמי כיס, כן כן, אפילו בחור שטייגניסט כמוני, טבעי שמידי פעם יתחשק לו להשלים ארוחה נורמלית, כזו שהישיבה לא יודעת לספק, או לרכוש מלתחה חדשה לאחר שנתיים תמימות שעברו על הישנה, וסתם לרכוש ספרים תורניים חשובים, או לפחות גמרא חדשה, ולא להסתפק בגמרא מהוה שעברה עלי ביד שלישית',
'ובין הזמנים', המשיך לחשוף בכאב, 'בשבילי הוא סתם זמן יבש ללא שום אטרקציה, ללא שום יציאה, כשכל החברים שלך, גם אלו המתמידים יוצאים לנפוש בצפון הרחוק, אבל מה שהיה חשוב להורי, עיקם את פניו כמו נוגע בעצב חשוף וכואב, 'זה שאלמד טוב, ואהיה חיקוי מושלם לאח הגדול ממני שהיה חיקוי לגדול ממנו שהיה חיקוי לאבי, אה ותו לא', סיכם הצעיר בנימה זועמת ובמשפט ממצה את משנת יחסיו עם הוריו.
הטלפון צלצל שוב, הצעיר הסתכל על הצג וגם הפעם החליט לדחות את השיחה,
'וכעת ידידי הוותיק שמאשים אותי במצב שדחק אותי לפינה' המשיך 'הצעיר' תוך כדי הפניית מבט מאשים לעבר בן שיחו, 'כדאי שתדע שהיחיד שעזר לי מידי פעם היה השכן מהבניין, לא אף אחד אחר, לא הורי ובטח לא חברי מהישיבה, וגם לא הראש ישיבה או שאר אנשי הצוות שראו בהתמדתי דבר המובן מאיליו, ומעולם לא זרקו לעברי מילה טובה, מילה של עידוד וחיזוק. 'והסיגריות' הפסיק לרגע את שטף דיבורו ועיניו נקוו בדמעות, 'הסיגריות שהתמכרתי להם בחודשים האחרונים, בסך הכל באו לחפות על הריק שהתחולל בי בעת האחרונה'.
צלצול טורדני הכה בשלישית, הפעם 'הצעיר' נחפז לענות לשיחה.
'כן יקי, מה קורה?'
'תקשיב, אותה אחת שספרת לי עליה, הגיע לפגוש אותך בדירה?
'מה היא עושה שם כעת?' הזדעק הצעיר.
'היא הגיעה לערוך קניות באזור, והחליטה לקפוץ לבקר אותך..'.
'אבל למה בלי לעדכן אותי מראש?' שאלו בקול נואש.
'היא ניסתה ליצור איתך קשר בטלפון כמה פעמים בשעה האחרונה, אבל סיננתה אותה, זה מה שהיא אומרת'.
'אבל יקי', אמר הצעיר בנימה זועמת, 'הלא כבר אמרתי לך שאני באמצע פגישה חשובה עם חבר ותיק,
לא יכולת לעדכן אותה לבד..?' המשיך הצעיר לנזוף בבן שיחו מעבר לקו.
'טוב תכל'ס, להגיד לה שלא תוכל לפגוש אותה?' שאלו יקי בקול נעלב.
'לא, לא, תגיד לה שאני מיד מגיע'. וניתק את השיחה הלא צפויה.
'אני מתנצל' מלמל כלפי 'המבוגר' בקול שפל כאחד שנתפס בקלקלתו,
'אבל אני חייב לקפוץ לדירה, זה לא ייקח זמן רב, רק אעדכן אותה ואחזור בעשרים הדקות הקרובות',
ספק רצה לעדכן ספק ניסה לנחם את בן שיחו בזמן הקצר שיאלץ להמתין לו.
***
פרק י"ב - סיום
המבוגר הנהן בראשו בעל כורחו, אבל לא היה מי שירגיש בכך, הצעיר בפסיעותיו הזריזות כבר התרחק מהמקום.
מחשבות ורגשות התערבלו בתוכו, הוא נדהם לשמוע לראשונה עד לאן הדרדר 'הצעיר',
מה שגרם לו באותו רגע לפתח כלפיו רגש דחיה, ומייחס של חבר אוהב ודואג הוא התמלא בזעם, זעם על הצעיר,
זעם על החילול שבת, זעם על הקשרים האסורים, זעם על בחור מוערך בעיני הוריו האומללים וחבריו הצמודים, שהפך להיות בתוך חודשים ספורים, כאחרון פורקי העול,
ולא פחות מכך הוא נדהם לשמוע על האשמה שהטיח בו, זו הפעם ראשונה שהצעיר משתף אותו במצבו הפיננסי.. העלוב, וכי מנין היה לו לדעת, ובכלל לא היה לו מושג עד לרגע הנוכחי על יחסיו הגרועים עם הוריו.
וכי מי הוא זה שדאג לצעיר, אם לא הוא? וכעת הוא בא אלי בתלונה. תהה לעצמו.
'לבחור הזה יש בעיה חמורה, מורכבת, וכעת אל מול מה ששמע אולי הגיע הזמן להתרחק?..
'בעצם הוא לא צריך להתרחק, הרהר בשנית, הבחור כבר עשה לעצמו שירות דוב הכי גרוע שאפשר, ויחסי ציבור הכי זוועתיים שיכולים להיות בנטילת ההלוואות מכל "פושט יד" בישיבה, מבלי שיפרע את חובו.. כך שברגע ש'ראש הישיבה' ישמע את הנופך שנוסף לסיפור המורכב, גם אם הצעיר יימלך איכשהו בדעתו, הוא לא יסכים לקחת עליו אחריות, ולו לתקופה קצרה, אין לו כמו לשאר אנשי הצוות בישיבה את הכלים להתמודד אתו,
בטח לא במסגרת של מאתים וחמישים בחורים טובים, שהשיגעון הכי גדול שלהם הוא רצון בוער לסיגריה, או לסחוב בלוק שלם של גבינה צהובה מהמטבח.. ולרגע חיוך נמרח על שפתיו, או שאיפה הגיונית לעמוד במרכז החברה, או להרוויח כסף מן הצד, או ללמוד נהיגה בסתר ללא ידיעת הצוות, ועוד כמה דוגמאות שחשב לעצמו, חלקם מצחיקות וחלקם פחות, אבל סיפורים שעלולים להסתיים במחוזות אפלים לא מתאימים לישיבה.
לרגע הוא סבר שהוא רואה את 'הצעיר' בחולצת הטריקו מתקרב לעברו, אבל לא, מסתבר שכמוהו יש כאן רבבות..
הוא המשיך להפליג במחשבותיו הנוגות, מנסה לעשות חושבים אם הוא טועה במשהו, למרות שהיה ברור לו שהוא לא טעה, ולהפך, הטעות שלו הייתה כשהסכים לקבוע חברותא עם בחור שצעיר ממנו ביותר משלוש שנים,
אמנם הוא לא ראה בכך כל בעיה בפרט שקיבל את אישורו של ראש הישיבה, והוא גם לא היה הצעיר היחיד שניסה להתחמם לאורו, רבים מהם באו לשאול אותו בלימוד או סתם להתייעץ, והוא מצדו נידב עצה ופתרון לכל מי שביקש פנינים מחוכמתו, אבל מה שהיה מיוחד ביחסיו עם ה'צעיר', שבלי לשים לב הוא הפך להיות מלווה אישי של הבחור.
'האמת' הוא המשך להרהר, 'בהתחלה זה היה די נעים להיות אחראי לגורלו של בחור צעיר, אבל בשלב הזה הוא כבר הרגיש שהפך לפסיכולוג פרטי של 'הצעיר' לכל ענייניו האישיים, וכעת אחרי שהוא נסחף כהוגן הוא שם לב שבעצם הזמן שהוא מקדיש ל'צעיר' גולש מעל ומעבר, שבעצם כבר אין לו זמן לעצמו כמו מקודם, ופתאום הקשר המחמיא הפך למעיק, ופחות מוצא חן בעיניו,
ובעיקר זה שכושר הלימוד שלו ירד, כי מהו כושר הספיגה של בחור אחד, מבוגר ככל שיהיה, אם הוא צריך להקדיש זמן רב לסיפור טרגי שלא קשור לאף אחד מלבד ל'צעיר', ובו זמנית לזכור את כל המהלכים שלמד בסוגיה, וגם לעשות שטייגן לעיני כל ישראל כלומר לעיני החבר'ה.. ובין לבין, לצאת לפגישת שידוכים מאכזבת, נזכר לרגע בפצע פתוח.
בקיצור הוא מרגיש שזה לא הולך, הוא לא מספיק את הכל, ובהחלט לא היה בתכנון שלו לעמוד במרכזה של דרמה.. מן הסוג ש'הצעיר' הציג בפניו.
ו'הצעיר' כמו כל ירח טוב, גורם לו לליקוי ירח, ומאפיל עליו בכל השטחים שלפני כן הוא הצטיין בהם. הוא אמנם לא תוהה על הראשונות, וגאה בעזרה שהושיט לצעיר, אבל אולי הגיע הרגע להרפות? תהה לעצמו מבלי קול.
הוא הציץ בשעונו, ושם לב שמזמן חלפו להם הדקות שהצעיר הקציב להיעדרותו.
'אוי מה יהיה אתו' נאנח לעצמו, ושוב שקע שוב בהרהורים,
ולרגע צפה דמותה המתחננת של אם 'הצעיר',
כאילו זועקת היכן הוא בני? הצילו את מחמד עיני?
ובמחשבה נוספת כשהוא בחן את הדברים מהצד כאילו לא הוא הנפגע מן העסקה..
הוא בעצם חש הזדהות עם הצעיר, עם הכאב המוסתר שהציף בפניו,
הוא אפילו השכיל להבין, מדוע 'הצעיר' חיפש מעט חום במחוזות אחרים..
ושכל הטענות והטרוניות הקטנוניות והאנוכיות שלו מתגמדים אל מול מצבו העגום של חבירו,
שספק נקלע אליו ספק קלע בידו, אבל כעת זה המצב,
מצב שבו תלויה עתידה הרוחני של נפש בישראל, ובעצם של משפחה שלימה,
ואם הוא האחרון שיש בכוחו להושיט עזרה, ויש בהשפעתו לחצוץ בפני ידידו הצעיר מלהידרדר סופית לתהום,
אז לא יד המקרה היא זו, ולא זה הרגע מצדו להרים ידים,
בפרט שהצעיר לא גמר בדעתו לפרוש לגמרי, וכפי שבא הדבר לידי ביטוי בווידויו, שמצד אחד הוא זועם על מי שבעיניו יש לו חלק במצב שנגרר אליו ומצד שני הוא בוכה על מר גורלו, פוסח על שתי הסעיפים, רגל כאן רגל שם, כך שהוא לא השלים עם עם מצבו,
ויש עוד תקווה אם הוא ינצל את כישוריו, ישוחח עם הורי 'הצעיר' שמכאן ואילך ישנו גישה עם בנם, שירעיפו עליו חום ואהבה, ולא כפי שראו בהתמדתו עד כה כדבר המובן מאיליו, אלא יעודדו אותו, ויספקו לו את כל הצרכים, כאילו אינו אלא בן יחיד,
ורה"י כמו שאר אנשי הצוות במקום שישבחו מידי פעם את הצעיר בפני החברותא שלו, ישבחו אותו בפניו, יראו לו פנים מחייכות, יטפחו על שכמו, ויתנו לו להרגיש עד כמה הם מעריכים אותו, וכמו כל בחור חלש שמצבו דורש שיעודדו אותו ויכירו במאמציו להשתלב כמה שיותר בלימוד ועבודת השם, גם בחור שטייגניסט אין לראות בהתמדתו ורצינותו דבר המובן מאיליו, וברגעי משבר הוא עומד באותם ניסיונות.
שטף הרהוריו נקטעו, רק כשהצעיר התיישב לידו.
'אני ממש מתנצל, אבל זה היה מקרה דחוף'. מלמל בשקט.
ולרגע גם 'המבוגר' רצה להתנצל בפניו, הוא התבייש במחשבה הרגעית והאנוכית שלו מקודם,
המבוגר טפח קלות על כתפו של 'הצעיר', כאילו אין בלבו רוגז על מה שהמתין לו עד כה.
'תקשיב לי ידידי', קרא לעברו כשהוא מפנה אליו מבט מאיר פנים.
'אתה בחור גדול.. ונבון, שיודע לקבל החלטה עבור עצמך, ומודע היטב להשלכות שתלויות בצעד האחרון שעשית'.
הוא הפסיק לרגע את דבריו, כמו שוקל את מילותיו, והמשיך,
'לא באתי לכאן כדי לשכנע אותך, או להטיף לך, באתי כדי לראות אותך, לשמוע אותך, להבין אותך,
אתה יקר לי, יקר להוריך, ונערץ בעיני חבריך, כמו גם בעיני ראש הישיבה שכל הזמן לא פסק מלהלל ולשבח אותך בפני'.
אותות השתאות נמרחו על פני הצעיר. והמבוגר המשיך בשלו,
'האמת, שבזכות השיחה איתך עכשיו, אני מבין אותך לחלוטין, אני מבין שמה שגרם לך לעשות את הצעד הקיצוני, לא נבע רק מחוסר שיקול דעת של אדם צעיר, אלא בגלל מצב בלתי נסבל ומתמשך בהתמודדות עם הוריך ובהתמודדות עם עצמך, מה שהוביל אותך למצב, שבעיני הוא אמנם שגוי, אבל הגיוני בהחלט, לנתק מגע מבית הוריך גם במחיר של ניתוק מהישיבה והחברים, כדי להיחלץ טיפ טיפה מהמחנק שעטף אותך בשנים האחרונות והתגבר בזמן האחרון בפרט,
אבל כל עוד אני מעורב בסיפור, הגביה 'המבוגר' את קולו, 'אני יכול להבטיח לך, שמכאן ואילך הכל ישתנה,
ובנוגע להתנהלות של הוריך מולך, בטוחני שזה לא בא מרוע לב, הם התרגלו שבן אחר בן הולך בדרכי אביו, ובעיניהם זה היה מובן מאיליו שגם בנם הצעיר יהיה כזה, עד כה הם לא נתקלו במצב מורכב כמו שלך, ולא שיערו בדעתם שגם בנם המתמיד צריך מדי פעם בגדים חדשים, או לצאת לחופשה בבין הזמנים, ושאר דברים שבחור בגילך נזקק להם'.
שתבין', המשיך המבוגר בטון מתחנן, 'הם פשוט לא היו מודעים למצבך, אז בבקשה ממך' הפציר בו, 'תן להם צ'אנס, תנסה להיפגש איתם, וליישר את ההדורים, ואם לא נוח לך, אני יכול לשמש בשלב הראשון כמתווך, להעביר בשבילך את המסר'.
הוא בחן לרגע את פני 'הצעיר', לראות איך הוא מגיב למשמע הדברים, אבל בעיניו השתקפה רק דמעה סוררת.
והמבוגר במעבר חד בלי להמתין לתשובה, המשיך את דבריו.
'ובדבר עסקי המזל' הפליט לעברו בחצי רמז, מאותת על ביש מזלו...
'אתה יכול להיות רגוע, העסק מסודר, וראש הישיבה התחייב לגברא אלימא.. שיפרע את כל החוב, כולל החובות שנטלת מהבחורים'.
'הצעיר' חייך למשמע הבשורה האחרונה, ו'המבוגר' המשיך לדבר אליו הפעם בטון נמוך,
'ידידי 'הצעיר', רק זכור תמיד, שיש לך הורים אוהבים, חברים אמיתיים, ובעצם יש לך עתיד מזהיר, ולרגע אבל לרגע אל תעלה על דעתך שאתה לא רצוי לפני המקום חלילה', סיים בנימה רכה.
הצעיר נאנח למשמע הדברים, ושתק באותו רגע.
הלילה פרש כנפיו באזור, והם שוחחו עוד שעה ארוכה על הא ועל דא, איך הוא מסתדר מבחינה כלכלית, ובאיזה כלי הוא לומד נגינה.
לבסוף הזדקף 'המבוגר' ופלט לעברו 'טוב הגיע הזמן שאשוב לישיבה, יש לי עוד כמה סוגיות לא פתורות..', עקץ אותו בחיוך כבוש.
'הצעיר' מצדו הציע להתלוות אליו בדרכו לתחנה' והמבוגר נעתר להצעה בשמחה.
הם צעדו לעבר התחנה, מבלי לשוחח האחד עם השני. 'הצעיר' שתק ושיחק בשקיות שאחז בידו, לא היה צריך לנחש שראשו תפוס במחשבות.
והמבוגר שאמנם הסתקרן לדעת אם פגישתם הארוכה הזיזה במשהו, ואם הוא אכן מתכנן להיפגש עם הוריו, ועוד המון שאלות שצצו בראשו באותו רגע, אבל בלית ברירה הוא כבש את סקרנותו, 'זה לא יהיה נכון לברר אתו כעת על הצעד הבא שהוא מתכנן לעצמו' הרהר לעצמו, ושמר על שתיקה.
כעבור זמן קצר האוטובוס התייצב בתחנה. הצעיר ננער מהרהוריו, ופלט באזני 'המבוגר',
'אני צריך עוד קצת לשבת עם עצמי. אולי בכל זאת המצב הוא באל חזור..'
למשמע הדברים המבוגר מתח חיוך מאולץ על שפתיו, והפטיר לעומתו: 'ידידי, באשר תלך, תלך.. אבל לעולם תעמוד לנגד עיני דמותך האמיתית'.
ולעצמו הרהר בעצב, אולי בעצם זו הפעם האחרונה שאני עוד רואה אותו.
והאמת שהוא די התאכזב, הוא ציפה לשמוע מהצעיר איזה רמז לשינוי ולו במעט.
ובנפנופי ידים הם נפרדו לשלום.
באוטובוס הוא עוד ניסה לנחם את עצמו במאמר החכם 'שבע יפול צדיק וקם', כל אדם בתוך תוכו ישנו "צדיק", וכמוהו 'הצעיר', וגם בשעה שקשה לאדם לקום, להתנער ממצבו השפל, "הצדיק" שבתוכו ממאן להיכנע, והוא לא מרים ידים גם בפעם המאה, אלא מנסה להשתלב מחדש, וכך יהיה ב"ה עם הצעיר, הוא עוד יחזור לעצמו'. קיווה 'המבוגר' בלבו.
****
כשנה לאחר מכן. אולם מלא מפה לפה תזמורת קצבית מתנגנת ברקע.
ראש הישיבה והמגידי שיעורים כבר סיימו לרקוד עם החתן.
בחור צנום ממושקף, תחת בית שחיו ספר תורני, שהגיע זה עתה, השקיף מהצד, במעגל הריקודים.
החתן שהרגיש בנוכחותו ניגש אליו, ואחז בו בחזקה תוך שהוא גוררו למרכז המעגל,
מחיאות כפים סוערות נשמעו מצד ציבור הרוקדים, ואז פצחו השניים בריקוד כשמבטיהם נפגשים,
החתן פיזר לעברו חיוך נדיב, ו'הצעיר' בעיניים קורנות מאושר השיב בחיוך של שמחה.
'המבוגר' הניח את ידו על כתפו של זה, והרוקדים התחילו ללוות את השיר החדש שהתנגן לו ברקע "אם אין אני לי מי לי", תוך שדודי לוחש לחתן, 'יוספי רק רציתי להגיד תודה .."ואם לא עכשיו אימתי".. תודה לך חתן מפואר'.
-סוף-
קראת, נהנית? אשמח מאוד לקבל משוב באשכול או בהודעה פרטית. כמו כן חברים שחוו הזדהות עם תוכן הסיפור מוזמנים לשתף אותנו ברגשותיהם או להציע את סיפורם באשכול (אפשר גם לשלוח לי באישי ע"מ שאעלה לאשכול בהשמטת פרטים מזהים, כמובן מותנה בהסכמתם) לתועלת בחורים צעירים שנבוכים בעצמם, ואין יותר טוב מסיפור אישי כדי להעביר בפניהם את המסר שהם לא היחידים שנקלעו למצבים לא פשוטים, ובכל זאת יש מוצא מהסבך, מה שללא ספק ינסוך בהם כוחות חדשים, וכמים קרים על נפש עייפה.
