חנוכה מקבץ סיפורי צדיקים לחנוכה (2 צופים)

[שיח יצחק]

התאמצות למצווה

האדמו"ר רבי זאב וולף מזיטומיר נתקע פעם בימי החנוכה באמצע הדרך יחד עם כמה חסידים שנסעו עמו. הנסיעה התארכה מעבר לצפוי והם ראו שלא יספיקו להגיע למחוז חפצם הלילה, ויצטרכו ללון אצל אחד הכפרים הסמוכים. הלכו ופנו אל אחד הכפרים לחפש מקום ללון שבו יוכל הרבי להדליק את הנרות. ולשמחתם מצאו כפרי אחד שהסכים להכניסם.

"אולי יש לך חנוכייה עבורי לצורך הדלקת נרות?" שאל הרבי. "אחפש", ענה הכפרי, "אולי במחסן העצים אמצא חנוכייה". חיפש ומצא, והביא לרבי חנוכייה שהייתה מפויחת כולה, דביקה משמן, ומכוסה אבק ולכלוך. לקח הרבי את החנוכייה בשמחה ובהתרגשות, הפשיל את שרווליו, ובעצמו התחיל לנקותה ולצחצחה. חסידים שהיו שם סיפרו, שהרבי ניקה את החנוכייה בכל כוחו ובהתרגשות של קדושה, עד שזיעה רבה ירדה ממנו ופניו האדימו מרוב מאמץ בניקוי החנוכייה והכנתה להדלקה.

 

[שיח יצחק]

רץ כצבי

רבי יוסף מספינקא זצ"ל סיפר לתלמידו, כי בצעירותו, כשהגיע הלילה הראשון של חנוכה לאחר תפילת ערבית, לא הצליח ללכת לביתו בנחת כהרגלו. ואף על פי שלא היה לכבודו לרוץ ברחוב, בכל זאת כל כך היה גדול חשקו להדליק נר חנוכה, עד שרץ במהירות רבה, כדי לזכות לקיים מצווה זו בהקדם…

 

[שיח יצחק]

הדלקת הנרות של החייט

באחד מימי החנוכה נקלע הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל אל העיר קראקוב. בשעת הדלקת הנרות, נתקע מעילו במסמר שהיה תקוע בקיר, ונקרע. מיהר רבי חיים עוזר אל ביתו של החייט המקומי, והלה ביקש שימתין לו עד שידליק נרות, שכן אסור לעשות מלאכה עד לאחר ההדלקה. ישב רבי חיים עוזר והביט בחייט. פשט הלה את מעילו, התעטף בבגדי שבת, והחל לברך על הנרות בשמחה ובהתלהבות מרובה.

התפעל רבי חיים מאוד מהדלקתו של החייט הפשוט, ואמר: "אם זוהי מדרגתם של החייטים בעיר, אות היא כי מעלתם של יהודייה גבוהה היא. לא פלא הוא שיצאו מקראקוב גדולי תורה שהאירו את העולם כולו בתורתם!"

 

[שיח יצחק]

זה א-לי ואנווהו

רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, היה חי בפשטות נפלאה – בבית פשוט וצנוע, עם רהיטים וכלים פשוטים בתכלית. אולם בכל מה שנוגע לתשמישי קדושה ולצורכי מצווה, לא הסתפק הרבי בכלים פשוטים, הוא היה מהדר וטורח להשיג כלים נאים ביותר. הייתה לו חנוכייה יפה מכסף, פמוטים נאים לנרות שבת, כוס גדולה ליין של קידוש, קופסא מיוחדת לבשמים להבדלה וכדומה.

אחד מחסידי הרבי, שהיה עשיר מאוד, זכה פעם בגורל – בשולחן קטן ונאה, מחוטב היטב, עשוי בטוב טעם ודעת. עז היה חפצו לתת שולחן זה במתנה לרבי, כדי שיפאר את ביתו הדל והפשוט. אולם הצדיק מאן לקבל את המתנה. הלך העשיר אל בנו של הרבי – רבי אליהו, כדי לטכס עמו עצה, כיצד להשפיע על הרב לקבל את השולחן. בא ר' אליהו לפני אביו, והסביר לו שגם שולחן זה נצרך הוא לצורכי מצווה – להעמיד עליו את החנוכייה, ויש בכך משום "זה א-לי ואנווהו" – "הִתנאה לפניו במצוות".

נתרצה הצדיק לקבל מתנה זו – אבל בתנאי אחד: השולחן הזה לא יעמוד בביתו במשך כל ימות השנה! רק בימי החנוכה יובא השולחן אל בית הרבי, כדי לפאר וליפות את מצוות הדלקת נרות חנוכה…

 

[שיח יצחק]

מאיר בכל העולמות

קהל של חסידים הצטופף בבית מדרשו של "החוזה מלובלין" זצ"ל בשעת הדלקת נר חנוכה. הרב ברך על הנרות בדבקות עילאית, הדליק ונותר לעמוד במקומו כשהוא מביט בלהבות האש המרצדות. כאשר כילה את מלאכת הקודש, התחילו החסידים להתקדם לעברו לפי הסדר ולקבל את ברכתו. והנה הגיעה לפניו קבוצה של יהודים מעיירה הסמוכה ללובלין, ובפיהם בקשה: "סבל רב סובלים אנו מיהודי בשם יעקב. האיש הוא "מוסר" – מלשין, וכבר מסר לשלטונות הגויים יהודים רבים, אשר נאלצו לשלם כסף רב. היו גם יהודים שנאסרו בגלל הלשנותיו, ועוד כמה יהודים עומדים ומחכים למשפט לאחר שמסר אותם, וצפויים הם לעונשים כבדים ומרים. אנא, יעשה נא הרבי כלה במלשין זה!"

חשב הרבי שעה קלה, ואחר כך נענה ואמר בהשתוממות: "כיצד יתכן הדבר? איך יכול להיות שיהודי זה הוא "מוסר", הן מאיר הוא בכל העולמות!" נרתעו האנשים לאחוריהם, ולא ידעו את נפשם מתימהון. ימי החנוכה חלפו, והרב שלח לקרוא לחסידים. שוב שמע את דבריהם, אלא שהפעם קילל את הרשע המוסר, שלא יוכל להזיק עוד ליהודים.

שמע בנו של הרב ותמה, מדוע בימות החנוכה טען כי מאיר הוא ואין הוא יכול לעשות דבר, ואילו עתה מקללו?! השיב הרב: "מוסר זה, כמה ששפל הוא, בכל זאת הדליק את נרות החנוכה, וכאשר הדליק ראיתי שמאיר הוא בכל העולמות, על כן היה עלי לחכות עד לאחר החנוכה, כדי שאוכל להסיר את פגיעתו אליכם…".

כמה גדולים הם ימי החנוכה, כמה גדולה מעלתו של המדליק נרות חנוכה!

 

[שיח יצחק]

דמי חנוכה (מעובד מתוך הספר 'סניגורן של ישראל')

אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותר. מפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל. – אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות.

אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה. הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני.

קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפרים- פישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב.

הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי. בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפרים- פישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי. לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו. רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן. לאחר הסעודה היכנס אליי שנית" .

תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו. " אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל. " מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד – תישא אתה בתוצאות". בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים.

השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק… סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו – נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים. "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות, מבוסס בשלג, וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה. " –

לוי יצחק בן שרה-סאשע –" זה מה שנכתב בפתק… שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע. בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה – התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים. באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה".

 

[שיח יצחק]

לכבוד ימי החנוכה נספר סיפור מחזק ומרגש, עד כמה היצר הרע מנסה להכשיל אותנו בימי החנוכה הקדושים, ועד כמה אנחנו צריכים להתגבר בכח על כל הנסיונות. סיפור כזה יכול לתת לנו כוחות גם במצב של קושי, שלא לאבד את העשתונות.

כ"ק מרן הרבי הקדוש מטאלנא זי"ע לעת זקנותו הכין את עצמו פעם בימי החנוכה בהכנות נוראות וארוכות להדלקת הנרות הקדושים. בהגיע זמן ההדלקה, בירך הרבי את הברכות בהתלהבות, והדליק את הנרות באש קודש.

הרבי התיישב והתחיל את העבודה הקדושה ליד הנרות, ולפתע עבר ילד אחד מנכדיו ליד המנורה של הרבי, וללא שימת לב הפך את המנורה כולה בהרף עין עם כל השמן והפתילות, הנרות כבו והשמן נשפך.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את התחושה מה קורה באותו רגע. כשהילד שם לב למה שקרה, הוא ברח משם כל עוד נשמתו בו, ספק מבושות, ספק מפחד… אולם הרבי הקדוש מטאלנא ישב במקומו מלא שמחה. השמחה ניכרת על פניו הקדושות ופורצת החוצה.

הרבי מבקש לקרוא לילד, אך הילד איננו, הוא מתחבא. הלכו בני הבית וחיפשו אותו מהר עד שמצאו אותו והביאו אותו לרבי. פנה אליו הרבי בפנים מסבירות ואמר לו: "אני מאוד רוצה להודות לך. אני מכיר לך טובה גדולה".

לפליאת כולם הסביר לו הרבי: "ראה, אני כבר יהודי זקן, עשרות שנים שאני לומד את הסוגיא של 'כבתה'. כבתה זקוק לה, כבתה אין זקוק לה. מה קורה אם כבו הנרות, האם צריך להדליק מחדש או אין צורך. אך במשך כל חיי לא זכיתי להגיע לקיים את זה הלכה למעשה. עכשיו בזכותך לעת זקנה התגלגלה זכות על ידי זכאי שאזכה לקיים את ההלכה של 'כבתה אין זקוק לה', הלכה למעשה.

"תאר לך, אם לא היית הופך את המנורה, יתכן שכל החיים לא הייתי זוכה לקיים 'כבתה' אפילו פעם אחת. וכעת בזכותך זכיתי לזה". וכך המשיך הרבי לפייס את הילד ולהסביר לו איזה זכות זו, איזה הכרת הטוב יש לו אליו, עד שאכן הילד כבר היה משוכנע שהוא עשה טובה גדולה לרבי לעת זקנותו…

כמה אנו יכולים ללמוד מסיפור זה איך להתייחס למישהו ששובר והופך את כל מה שהכנו. עבדנו קשה, השקענו כוחות, הכנו והתכוננו, ובסוף הגיע זה והפך הכל. איך עלינו להתייחס ומה היא האספקלריא הנכונה שבה נראה את הדברים!

 

[שיח יצחק]

"היכן הם החשמונאים שבדורנו?!"

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[שיח יצחק]

יוסף מאיר האס

שניים עשר ק"מ בלבד מפרידים בין מורפה לדז'ורין. שניהם שוכנים במערב אוקראינה, שניהם תחומים במחוז ויניצה, שניהם כפרים נידחים שסביר להניח כי לא שמעתם עליהם מעולם. יותר נכון יהיה להתנסח: רבים מבין הקוראים לא שמעו עליהם מעולם, כי אצל אלפים ורבבות מיוצאי המשפחות שהתגוררו בצפון רומניה וחבל בוקובינה, נודעים שמותיהם של הכפרים האלה לשמצה ועצם אזכורם מעבירים בגוום צמרמורת וחלחלה של ממש.

"גירושם של יהודי שאץ יחד עם כל יהודי צפון רומניה, נודע לנו בהפתעה גמורה כמו כל ההודעות שמסרו לנו מטעם הממשל", היה מספר סבי הבלתי-נשכח, הרה"ח ר' יהודה לייב (לייבלה) קוסטינר ז"ל. "כשרצו להודיע משהו חשוב בעיר, היה צועד פקיד עם תופים ברחבי העיר ובכל פרשת דרכים נעמד עם פתק ובו ההודעות החשובות. הפעם היה כתוב בפתק שבידי הגוי, כי בימי חמישי, שישי ושבת – בהתאם לאזורי העיר השונים – חייבים כל היהודים להתארגן ולעזוב את העיר".

היו אלה ימי ירח האיתנים תש"ב, כאשר גזירת הגירוש לגלות טרנסניסטריה יצאה לפועל באכזריות מרושעת שאין כמותה. מאות אלפי יהודים נזרקו מבתיהם באטימות לב אל היעד הבלתי-נודע. "גזירת הגירוש החלה ביום חמישי חול המועד סוכות", הוסיף סבא לספר לנו בעיניים דומעות, "סבי, החסיד המפורסם ר' משה מיכל קוסטינר ז"ל, התגורר בבית בתו גב' הזנפרץ ע"ה בקצה השני של העיר שאץ, שם הגירוש החל ביום חמישי, לעומת זאת אצלנו היות והתגוררנו בקצה אחר של העיר, החל הגירוש רק ביום שישי בבוקר, ערב שבת חול המועד סוכות. סבי ר' משה מיכל אמר שאין מקדימים לפורענות ובא לישון אצלנו בליל שישי, כדי שייחשב שהוא מהאזור שלנו וכך יוכל ללכת אתנו, לא עם הקבוצות הראשונות שגורשו כבר בחמישי".

ילד בן תריסר שנים היה סבא ר' לייבלה כשיצאה גזירת הגירוש לפועל. מבוהל ומפוחד, ובעיקר לא מבין מה קורה כאן באמת, ראה איך הוריו היקרים, ר' שלמה ז"ל ורעיתו מרים ע"ה, אורזים בחטף מכל הבא ליד ודוחסים לצרורותיהם בבהילות, מעיפים מבט אחרון על הבית האהוב והחמים שהיה קורת גגם משך עשרות שנים, מנשקים את המזוזות בעיניים דומעות ונחפזים אל מרכז העיר, שם הצטוו כל יהודי שאץ להתכנס בשעה היעודה שנקבעה.

מאורעות הימים הנוראים האלה נחקקו היטב במוחו של הילד הצעיר. כמו יהודים רבים שזכו להינצל מגיא ההריגה ולהעלות לציון ברינה, לא הרבה סבא לשתף אותנו על קורותיו בהיותו בעמק הבכא. פה ושם בהזדמנויות פז עת התאספו סביבו פרחי צאצאים וצאצאי צאצאים שזכה להעמיד בחסד עליון, היה מזכיר על קצה המזלג מה שהצליח להוציא מפיו מבעד לעיניו שכוסו בנחל דמעות שוטף ושוצף.

הצרות והגזירות, המחלות והניסיונות, לא היו רגילים בפיו של סבא. יתכן שלא ראה צורך חיוני להעבירם הלאה לדורות הבאים, במקום לעסוק במה שהיה ואינו, ביכר להתעסק עם ההווה שישנו ועם העתיד שיבוא. סיפורי צדיקים היו נשזרים בקביעות במתק שפתיים, 'בעל מספר' נפלא היה סבא ובכישרון מיוחד שהתברך בו ידע להיות הגשר שחיבר אותנו במסלול ישיר לדורות הקדומים אליהם כוסף ועורג כל חסיד בר דעת.

הסיפורים הרבים שזכינו לשמוע מפיו, היו חוזרים על עצמם הלוך ושוב עשרות פעמים. אולם בשונה מכל דבר אחר, היו הסיפורים של סבא אפופים בטעם ובדעת זקנים ייחודי שאין כמותו. גם כשנשמעו אותם 'טובות זכרונות' שוב ושוב בסעודות שבת, ביומי דפגרא, בכינוסי המשפחה ובשמחות משפחתיות, היינו כולנו ישובים רתוקים למוצאי פיו, קולטים כל הגה ובולעים בשקיקה כל אמרה.

* * *

יותר מכל, עשתה עליו רושם עז בלתי נמחה, דמותו הקורנת של סביו הגדול החסיד המרומם ר' משה מיכל קוסטינר ז"ל. עלם חמודות בסביבות גיל הבר-מצוה היה סבא ר' לייבלה, ביום פטירת סביו האהוב ר' משה מיכל, אולם צורתו המאירה ובעיקר מידת חסידותו היוקדת באמונת חכמים ובדביקות לצדיקים, המשיכה ללוות אותו עד יומו האחרון עלי אדמות.

שבעה עשורים לאחר מכן, עוד היה סבא מתייפח בבכי ומתמוגג בדמעותיו הלחות, עת היה מעלה בזכרון נרגש את הסבא ר' משה מיכל. אנו הנכדים והנינים, כבר התרגלנו לשמוע את צמד המילים 'זיידע משה מיכל', כדי לדעת שעכשיו ייפתח מעיין זכרונות בלתי-נדלה ואתו עמו ייפרץ סכר דמעות בלתי-נשלט. דביקותו של סבא בצדיקי בית ויז'ניץ בכל הרמ"ח והשס"ה, נגזרה כמו מאליה מהנהגותיו המופלגות של ר' משה מיכל, מפארי החסידים בהיכלו של הרבי הקדוש בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע ומסגל מקורביו הנאמנים.

סבא המשיך לספר לנו על אותו יום שישי ערב שבת חול המועד סוכות תש"ב הזכור לדראון עולם:

"לקחנו עגלה ונסענו לתחנת הרכבת כפי ההוראות. חיכינו שם זמן רב ובינתיים החל להחשיך. הייתי ילד בן שתיים עשרה ורצתי ממקום למקום, פתאום קראו לי: 'לייבל'ה, זיידע עושה קידוש'. התברר כי זיידע משה מיכל, לא איבד את עשתונותיו בעת הגירוש וזכר לקחת אתו יין לקידוש. היה זה מחזה בלתי נתפס, לראות את זיידע משה מיכל מקדש על היין בהתלהבות גדולה ובקול אדיר עם הנוסח ממש כמו בבית, כאילו אינו עומד כרגע מול קצינים אכזריים המסתובבים כאן כחיות טרף ומחפשים קרבנות.

"עד היום, בכל ליל שבת כשאני עושה קידוש, עומדת לנגד עיני דמותו העילאית של זיידע משה מיכל, מקדש על היין באותה שעה טרופה", הפטיר סבא וניגב את מורדי לחייו מהרטיבות שפשתה בהן מריבוי הדמעות.

ואנו, שזכינו לאכול על שולחנו מפעם לפעם, כאשר שמענו כן עוד חזינו בקידוש הנאמר בקול חוצב וחנוק מדמעות, יכולנו רק להפליג עם המחשבות ולדמיין איך היה נראה הקידוש של זיידע משה מיכל כל ליל שבת, במיוחד באותו ליל שבת חול המועד סוכות, בתחנת הרכבת המרכזית של שאץ, ערב גירוש היהודים למחוז טרנסניסטריה.

* * *

בראש רבבות אלפי הגולים הדוויים מיהודי רומניה וגלילותיה, בלטה נוכחותו המרשימה של הרבי הקדוש בעל ה'מקור ברוך' זי"ע מסערט ויז'ניץ. גורלה המר של סערט השוכנת כיום בצד הרומני של מעבר הגבול בין רומניה לאוקראינה, היה זהה לגורלם של מרבית הערים והכפרים במחוז זה. שלט אילם בצבע זהב שהונח על חזיתו של בית הכנסת הגדול בעיירה, היחיד שנותר לפליטה מתוך עשרת בתי המדרשות שלה, מספר בכאב ובדומיה על גירושם של היהודים מסערט לטרנסניסטריה, משם לא חזרו למעלה מ-90 אחוז מהיהודים הגולים.

רצתה ההשגחה העליונה ושמרה את רגלי חסידיו, הרבי הקדוש ה'מקור ברוך' זי"ע זכה להינצל בעור שיניו מהתופת האיומה, לא לפני שנאלץ לשתות את כוס התרעלה עד תומה ואף יותר ממנה, לעבור שבעת מדורי גיהנום ואף יותר מהם, ולהסתכן פעם אחר פעם במוות בטוח ומיידי, לולי כתיבתו וחתימתו בספר החיים בשמי רום.

דרך ארוכה רצופת סכנות עבר הרבי במסע הגירוש מסערט, תחנות רבות נעצר והשתכן לימים ספורים, עד שהגיע לדז'ורין, כפר נידח ומוזנח במחוז טרנסניסטריה, שם שהה קרוב לשנתיים עד שהגיעה בשורת השחרור המיוחלת. בינתיים, נאסר הרבי מספר פעמים ונכלא בבית האסורים, בלי שבני משפחתו ידעו בכלל היכן הוא נמצא. את התיאורים המרטיטים על מה שעבר עליהם בדז'ורין, זכינו לשמוע עשרות פעמים מפי הרבי הקדוש בעל ה'חכמת אליעזר' זי"ע, שכנער צעיר בן שבע עשרה שנים זכר היטב את המאורעות הקשים והעבירם הלאה.

במקביל ליהודי סערט שגורשו לדז'ורין, פוזרו הרבבות האחרים מהאזורים השונים של רומניה בכפרים ובערים בסביבה. כך, הגיעו בני משפחת קוסטינר המורחבת ובראשם הסבא הדגול ר' משה מיכל לכפר הנידח מורפה. מחלת הטיפוס עשתה שמות בקרב הגולים האומללים, רעב וצמא היו אורחים קבועים בגטאות האלו, והחללים רבו מספור ל"ע.

"ברחובות הכפר היתה עגלה עם בית קיבול מאחוריה שהסתובבה בחוצות הכפר בכל יום", סיפר לנו סבא באנחות כבדות נלוות, "אליה הכניסו את כל גופות הנפטרים הרבים, ולאחר מכן קברו את כולם בקבר אחד גדול ומרכזי".

* * *

חורף תש"ב התבלט במיוחד בסופות השלגים הכבדות שנחתו על אוקראינה דאז. המעלות צנחו בכל יום רחוק מתחת האפס, ובלילות טיפסו המעלות במינוס לשתי ספרות. קור וקיפאון שלטו בחוצות, ורבים חללים הפילו שלא הצליחו לעמוד בכפור העז. מאות היהודים שהצטופפו במבנים ארעיים ובצריפים רעועים ברחובות מורפה, סבלו מאד מפגעיו של החורף הקשה אליו נקלעו בלי מחסה ומסתור מזרם וממטר, ואת סיפוריהם של השרידים על הסבל שלא יתואר במילים, שמענו גם שמענו פעמיים ושלש.

שבועות ספורים חלפו מיום הגיעם למורפה והנה חנוכה בפתח. במצב איום ונורא שכזה, מי הוא האיש שחשב לעצמו להדליק נרות חנוכה, להבליח אור מבעד לחשיכה הסמיכה שאפפה את כל ישותם גם באור יום. אם רגילים אנו להתפייט בנוסח 'לילה כיום יאיר' הרי כאן במורפה של תש"ב היתה ההגדרה הפוכה להחריד ולצמרר 'יום כלילה יאפיל'.

"רק מלראות את העגלה עם המתים מסתובבת בחוצות ופנים מוכרות מציצות מבעד לערמה המתגבהת בתוכה, נפלו עלינו אימה וצלמוות, מי יודע אם לא יבוא יום וגם אנחנו ניזרק לחלקה האחורי של העגלה", היה סבא משתף אותנו בצמרמורות שהיו מנת חלקו בימים ההם.

גם אם מישהו חשב להעז ולהימלט מתוך הגטו הסגור של מורפה, היה זה אחד שקץ בחייו והחליט לאבד את עצמו לדעת. גדרות תיל הקיפו את המקום בגובה רב, כלבי שמירה אימתניים הסתובבו בחוצות כשהם נטולי רסן, וכמובן עשרות ז'נדרמים אוקראינים שבלשו בעיניים מזרות אימה סביבות מורפה השכם והערב.

כמעט בלתי אפשרי היה ליציר נוצר לבקוע את המעטפת ולצאת החוצה, אבל זה קרה גם קרה.

* * *

בערב שבת חנוכה, הרעידו דפיקות רמות את דלת הבית בו התגורר באותה תקופה הרבי הקדוש ה'מקור ברוך' זי"ע בדז'ורין. הבן הגדול, הרבי הקדוש ה'חכמת אליעזר' זי"ע, שניגש לפתוח את הדלת בחשש, העיד לימים על פעימות לבו שפרפר בחרדה, מי יודע מה מבשרות דפיקות אלו על דלת הבית.

הדלת נפתחת לרווחה והנה יהודי לא מוכר עומד בפתח. עטוף כולו בסרבלים ובצעיפים שכיסו את פניו, כולו רועד מקור ובגדיו ספוגים ממי הגשמים שירדו עליו בזעף עלי דרך. ניכר היה כי היהודי עומד לקרוס תחתיו בכל רגע, מתשישות, מעייפות, מקור ומקיפאון.

הרבי ה'מקור ברוך' שהבחין כי הבן מתמהמה להיכנס פנימה, ניגש אל הדלת ותדהמה פשטה על פניו. וכמו מאליה התמלטה זעקה מפיו: 'משה מיכל! וואס טוסטו דא? ס'איז דאך סכנת נפשות!' (מה אתה עושה כאן? הרי זו סכנת נפשות!). התברר שבחסות העלטה של ליל שישי ובחסות הברד והשלג שנחתו בעוז על הארץ, הצליח זיידע משה מיכל להימלט החוצה מגבולות מורפה ולצעוד רגלית שעות ארוכות בדרך המובילה ממורפה לדז'ורין. על אם הדרך נקרו לפניו אין-ספור סכנות מוות מוחשיות, שכן אם היה נתפס בקלקלתו היה מומת בירייה על אתר, אולם התשוקה הנכספת וכיליון נפשו לשהות בצילו של הרבי בשבת חנוכה גברו על כל הסיכונים.

"זייט ווען איך געדענק מיך, האב איך נישט פארפאסט א שבת חנוכה ביים רבי'ן", היתה תשובתו של ר' משה מיכל קוסטינר על מעשהו הנועז. "ממתי שאני זוכר את עצמי, לא פספסתי מלהיות שבת חנוכה אצל הרבי" – – –

* * *

סיפור נפלא ורב רושם זה היה רגיל בפיו של הרבי הקדוש ה'חכמת אליעזר' זי"ע, ברצותו להצביע על דוגמה וסמל מופתיים של חסיד אמיתי שהשליך נפשו מנגד כדי לשהות בשבת חנוכה בצילא דמהימנותא. והיה הסיפור המרטיט הזה מקבל משמעות מיוחדת כששמענו אותו מפי הסבא היקר ר' לייבלה קוסטינר ז"ל, שזכר היטב את הבהלה ששררה אצלם במורפה עת נודע כי עקבותיו של הסבא ר' משה מיכל נעלמו בערב שבת חנוכה, ואת השמחה וההתרגשות שפרצו כשחזר לאחר שבת חנוכה מדז'ורין.