סיפורים פרשת שבוע סיפורי חסידים (זוין) בהעלותך (2 צופים)

[געגועים]

סיפורי חסידים
להרב שלמה יוסף זוין
פרשת בהעלותך
328
[287, 430]​

וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ (במדבר יא, ב)​

פעם אחת נסע הצדיק ר' יצחק אייזיק טויב ז"ל מקאלוב לשבת קודש לכפר אחד, הסמוך לעירו. בשעת קבלת שבת נשמע פתאום קול כי נפלה דליקה [1] בתוך התבואות של בעל הבית שהתאכסן אצלו הצדיק. כשרצה בעל הבית לצאת ולהתעסק בהצלת הונו ורכושו, תפסו הרב בידו ואמר לו: עמוד, עמוד! אספר לך מעשה. הרבי ר' זושא מאניפולי ז"ל כשהיה משרת אצל רבו הקדוש (המגיד הגדול ממיזריטש) ואמר תהלים סמוך לקבלת שבת בהתלהבות גדולה, נשמע קול המון שנפלה דליקה בתוך הבית מסיבת גודל חום האש הבוער בתנור. ובאשר ר' זושא היה מסיק העצים בתוך התנור, התחילו לצעוק אליו: זושא הנה בוער! ור' זושא המשיך באמירת התהלים עוד ביתר התלהבות, והאש בוערת והולכת. צעקו אליו פעם שניה ושלישית: זושא, זושא! הנה בוער! השיב להם ר' זושא: ואם בוער מה בכך? הלוא כתוב בתורה "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ". ותיכף נשקעה האש. וכך - סיים הצדיק מקאלוב - גם אני אומר: כתוב בתורה "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ". ומיד נשקעה האש גם כאן. ומצאו אחרי כן כי בתוך אוצר התבואה נתהווה כמו בור עמוק סביבותיו, ושם נשקעה האש.
​

---

*סיפורי חסידים פרשת אמור
287​

[1] כשהיה הרב ר' דוד משה מצ'ורטקוב ז"ל כבן שבע שנים, נפלה דליקה בבית הרב מרוזין ז"ל באישון לילה. הצדיק יצא מחדרו ושאל על ילדיו. תיכף נתקבצו כולם סביבו, וראה כי אחד איננו, הוא הרד"מ. מיד שלח אחד מן המשמשים לחדרו, ומצאהו שוכב על מטתו והוא ער. שאלו המשמש: האם אינך שומע את הרעש שנפלה דליקה בבית? הראה לו הנער ברמיזה, כי אמנם שמע על הדליקה, אבל כבר בירך ברכת "המפיל", ואסור לו להפסיק. והראה ברמז, כי השם יתברך בודאי יצילו. הלך המשמש וסיפר זאת לאביו הקדוש. ותיכף ראו שכבתה האש. אמר הצדיק מרוז'ין: אל יפלא בעיניכם שנשקעה הבערה בשבילו, שכן כתוב (תהלים קמה יט) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, ובני זה הוא עמוד היראה.
​

סיפורי חסידים פרשת עקב
430​

אדמו"ר הזקן בעל התניא נזדמן פעם לעיר אחת, ובזמן שהיה שם פרצה דליקה באחד מבתי העיר. ביקש אדמו"ר שיוליכוהו למקום הדליקה. והוליכוהו לשם. כשבא להבית הדולק, עמד נשען על גבי מקלו, שהה כך רגעים אחדים, ומיד שקעה האש. והיו שם חיילים שחנו בעיר, ונתעסקו בכיבוי הדליקה. משראו את הפלא מאדמו"ר, הלכו וסיפרו את הדבר לשר הצבא שלהם. וציוה שר הצבא לקרוא אליו את אדמו"ר. כשבא אדמו"ר לשר הצבא ביקש ממנו לשבת, ופנה אליו בשאלה, אם הוא הרבי, איננו בנו או נכדו של הבעל שם טוב. אני - השיב הרבי - אינני נכדו הגופני של הבעל שם טוב, אבל הנני נכדו הרוחני, כלומר: תלמיד תלמידו. ובכן - אמר לו שר הצבא - שוב איני מתפלא על מעשיך. הבה ואספר לך מה שאירע לאבי המנוח עם הבעל שם טוב. אבי - סיפר השר - היה גנרל צבאי, וחנה פעם עם הצבא שלו בעיירה מיזיבוז. וקרה, שעברו ימים רבים שלא קיבל כל מכתב וכל ידיעה מאשתו. הלך אבי הגנרל סר וזעף, דואג ומתאנח, ולא ידע מה לעשות. כשסיפר את צערו למקורוביו, אמרו לו: הלוא בעירנו יושב הבעל שם טוב שמגלה נפלאות, למה לא תפנה אליו? שלח אבי להבעל שם טוב לבקש ממנו שיקבלו לראיון, והבעל שם טוב סירב לקבלו. שלח פעם שנית והבעל שם טוב מסרב. אז הודיע אבי להבעל שם טוב, שאם יסרב מלקבלו, אזי יצוה על כל יהודי מיזיבוז לאכסן בבתיהם את החיילים, והיות שהדבר היה בפרוס הפסח, יכניסו החיילים בכל בתי היהודים שבעיירה לחם חמץ בפסח. איום זה השפיע, והבעל שם טוב הזמינו אליו.

הלך אבי יחד עם שלישו לבית הבעל שם טוב. נכנסו לחדר הראשון, ומחדר זה היתה פתוחה הדלת לחדר שהבעל שם טוב ישב בו. ראה אבי בעד הדלת את הבעל שם טוב כשהוא יושב ומעיין בספר אחד. שכפי שאמרו לו היה זה ספר "הזוהר". אבי ניגש להמראה שעמדה בחדר הראשון, בשביל לתקן את שערו קודם שיכנס לחדר הבעל שם טוב. ומה נבהל לראות במראה דרך סלולה המובילה ישר להעיר, שאשתו גרה שם. מיד קרא לשלישו שיקרב להמראה גם הוא, לראות את החזיון הנפלא הזה. נגש גם שלישו וראו שניהם אחרי הדרך את העיר עצמה, ובתוך העיר ראו גם את ביתו של הגנרל, והנה נפתח הבית והם רואים את אשת הגנרל כשהיא יושבת על יד השולחן וכותבת מכתב לבעלה, והנה הם רואים גם את המכתב, וקוראים בו דברי התנצלות על העדר כתיבתה עד עתה, והיא מודיעה שימי הריונה עברו בשלום, וילדה בן, ושלום לשניהם, לה ולילד. אבי נתרגש מאד מהמראה, והביע תודה עמוקה להבעל שם טוב. עבר זמן מה, והוא קיבל מאשתו את המכתב שכבר ראה אותו בשעת כתיבתו. אז כתב אבי את כל המאורע בכתב ידו בספר הזכרונות שלו.

ואני - סיים שר הצבא - את סיפורו לאדמו"ר הזקן - הנני אותו הבן שנולד להורי, שעל אודותיו כתבה אמי את מכתבה לאבי, והנה לפני גם ספר הזכרונות של אבי שבו רשם אבי את המאורע. ובדברו, הראה לאדמו"ר את ספר הזכרונות.

* ההערות וההקשרים הם מאבי שליט"א​

 

[געגועים]

332
[220]​

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד (במדבר יב, ג)​

הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מוויטבסק ז"ל, בעל "פרי הארץ", למד בנערותו אצל המגיד הגדול ממיזריטש ז"ל. כשהיה בן עשר שנים, כבר הפליא את כל מכיריו בלימודו בנגלה, ורבו המגיד חיבב אותו מאד. פעם אחת ביום שבת אחרי סעודת שחרית, ראה המגיד שהנער דעתו בדוחה עליו, והולך בבית אחת הנה ואחת הנה במצב רוח טוב. עמד הרב בפתח חדרו, ואת הידית של הדלת הפתוחה אחז בידו, ואמר: מנדיל! כמה דפים גמרא למדת היום? השיב הנער: ששה דפים. אמר הרב המגיד כמדבר לעצמו: אם מששה דפים גמרא שמוט הכובע על הצד (כי מפני שהתהלך הנער ברגש, היה כובעו שמוט על צדו), כמה דפים צריכים ללמוד [1] עד שיסירו את הכובע לגמרי? הבין הנער עד היכן הדברים מגיעים, והתחיל לבכות הרבה, ורץ לחדר רבו, ודפק על הדלת בזעקה גדולה: פתח לי רבי ומורי, ותן לי עצה מה לעשות, כי ידעתי שהחזקתי טובה לעצמי מלימודי. פתח הרב את הדלת ואמר: אל תפחד! אני ואתה ניסע שנינו לרבנו הבעל שם טוב (הדבר היה אחרי התקרבותו של הרב המגיד להבעל שם טוב), והוא יורנו את הדרך נלך בה שנינו. [עיי"ש ההמשך].
​

---

סיפורי חסידים פרשת תרומה
220​

[1] דרכו בקודש של הרב הצדיק ר' שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", היתה, לדבר במילי דבדיחותא, והיה מסתיר בהם סודות קדושים, בשביל שלא יכירו את מופתיו. פעם נכנס לבית המדרש, וראה שלמדן אחד ישן באמצע לימודו. ניגש אליו הרב והעירו, ושאל אותו: האם תדע ליישב קושיית "רב החובל"? תמה הלמדן. הרי הוא בקי ברוך השם בש"ס ופוסקים, ועדיין לא ראה ולא שמע על קושיא של "רב החובל". לסוף אמר לו הרב: כוונתי היא לקושיית 'רב החובל' שהקשה ליוֹנָה בֶן אֲמִתַּי [וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל] "וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ" (יונה א, ו).

שוב היה מעשה שראה למדן אחד שישב כל הלילה בבית המדרש ולמד שלושה דפים גמרא עם תוספות בעיון. ואותו למדן היה מטבעו אוהב כסף. אמר אליו בעל "תפארת שלמה": "וָוֵי הָעַמֻּדִים" (רוצה לומר: למדת ששה עמודים גמרא - בכל דף יש כידוע, שני עמודים) "וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף", ועדיין יש לך חשק לכסף?!​

 

[געגועים]

333
[101, 355 363]​

הרב הקדוש ר' אהרן מטיטיוב ז"ל בן הרב הצדיק ר' צבי ז"ל בנו של הבעל שם טוב הקדוש, ישב קודם בעיר קונסטנטין, והיה נוהג בענוה ובשפלות יתרה. שם, בקונסטנטין היו חסידים בעלי צורה, גדולים בתורה וביראה, מתלמידיו של המגיד הגדול ממיזריטש ז"ל. והוא, ר' אהרן עדיין היה אז צעיר לימים, והיה נוסע גם כן למיזריטש ביחד עם החסידים הזקנים, אבל היה נחבא אל הכלים ומצניע לכת עם ד', ואף שהיה נכדו של הבעל שם טוב, היה מתנהג בדרך ארץ ובשפלות בפני זקני החסידים. בנסיעתם, למשל, למיזריטש, היה הוא יושב תמיד למטה אצל העגלון, ומעולם לא נכנס לשבת בראש עם החסידים הזקנים.

ודרכו היתה למעט במסיבה עם החסידים, אלא היה מאריך בתפילה הרבה, מקדים לבוא לבית הכנסת ומאחר לצאת, וכשאחרי התפילה היו החסידים מסובין אל השולחן לשתות קצת יי"ש, עדיין היה הוא עומד בתפילה ואינו מסב עמהם. בערב כשכולם כבר הלכו מבית הכנסת, היה נשאר שם ללמוד עד חצות, ולפעמים עד עמוד השחר. התחילו החסידים לרנן אחר הנהגתו, וחשדוהו שהוא רוצה להתנשא עליהם, ופנו אליו בדברי תוכחה: וכי רבי אתה, שאתה מתנהג בעבודה כזו? והוא שומע, ואינו משיב להם דבר, אלא עושה את שלו, ועוסק בעבודת השם כדרכו. החליטו החסידים שכשיהיו במיזריטש, יספרו להרבי שר' אהרן תעה מן הדרך הישרה. וכן עשו, כשבאו להמגיד הגדול, ור' אהרן אף הוא עמהם, התחילו לדבר עליו לפני הרבי. ור' אהרן עמד באימה ויראה ושותק. הביט אליו המגיד הגדול בחיוך, קירב אותו בסבר פנים יפות, ואמר: מעתה יעזור לך השם יתברך, שבעבודתך התמה תפעל ישועות על ישראל. ולחסידים אמר: היזהרו בו, ואל תביטו אחריו, כי איש קדוש הוא. עמדו האנשים משתוממים, יראו לגשת אליו, והתביישו והתחרטו מאד על הדברים שדיברו בו.

ויהי כאשר נסעו בחזרה לביתם, ור' אהרן ישב שוב כדרכו אצל העגלון, רצו החסידים לנהוג בו כבוד ולהושיבו בראש העגלה, אבל הוא לא רצה להניח מקומו בשום אופן. נצטערו החסידים הרבה על זה, אבל לא יכלו לעשות דבר, והתייעצו ביניהם, שכשיגיעו לאיזה מלון בדרך ויתעכבו לתת אוכל להסוסים, יכנסו כולם למלון, ובינתיים יקדים אחד מהם וישב אצל העגלון, ולר' אהרן ישאירו מקום מכובד בראש העגלה, ואז יהיה מוכרח לשבת שם באין ברירה. וכן היה. לא היתה לר' אהרן שום עצה והוכרח שלא בטובתו לשבת על המקום המכובד שהשאירו לו החסידים.

אז אמר ר' אהרן: מעתה מוכרח אני להתפלל להשם יתברך שישכחו [1] כולם מה ששמעו מרבנו המגיד במיזריטש. וכן היה. כשבאו לביתם התחילו לנהוג בו כבוד, אבל אחרי ימים אחדים נשכחו מהם לגמרי דברי המגיד הגדול, ושוב לא הביטו אחריו כלל, והוא התעסק בעבודתו להשם יתברך כמנהגו.

ומצבו החומרי של ר' אהרן היה נורא מאד. הוא ואשתו וילדיו הקטנים סבלו רעב ממש, והעניות בביתו היתה גדולה מאד. בני העיר לא השגיחו עליו כלל, ולא עלתה על דעתם לחשוב "מהיכן ירק זה חי". כנראה פעלה תפילתו של ר' אהרן על זאת שישכחו אותו ואת מצבו גם יחד. והעניות בביתו גדלה, עד שלא היה לו כלום לשלם בשכר דירה. כשראה ר' אהרן שבעל הבית ודאי ישליך אותו בקרוב מדירתו החוצה, נמלך ועקר את דירתו לחורבה אחת שעמדה בקצה העיר. הקול יצא על חורבה זאת שהיא "לא טהורה", ומזיקים שוכנים בה, ואנשים היו מתייראים להיכנס לתוכה גם ביום, אבל ר' אהרן סמך על דברי הגמרא שלשני אנשים המזיקים רק מתראים אבל לא מזיקים, ולשלושה אנשים אף אינם מתראים כלל, והרי הוא ואשתו וארבעת ילדיו - ששה הם! לכן חיפש ומצא בתוך אותה חורבה חדר אחד שלם, ושם התיישב. והזהיר את בני ביתו שכשילכו לחוץ, לא יישאר בתוך החורבה אחד מהם לבדו, רק תמיד יזהרו שיישארו לא פחות משנים בין ביום ובין בלילה. כשראו בני העיר שר' אהרן נתיישב בחורבה ואינו ניזוק כלל, אמרו שוודאי מפני שהוא מגזע קדושים, וגם הוא בעצמו ירא שמים, הקדוש ברוך הוא שומר אותו מן המזיקים, ושוב שכחו אותו, ולא דברו עליו כלל.

לימים מלאו ימי אשתו ללדת, ובאחד הלילות אחזוה חבלי לידה. הוצרך ר' אהרן ללכת העירה לקרוא למילדת, אבל ירא להשאיר את אשתו לבדה בחורבה מפני חשש המזיקים, שאף על פי שגם הילדים הקטנים היו שם, הרי יולדת צריכה שמירה יתירה מפני המזיקים. נטל ר' אהרן את אשתו על כתפיו[2], ונשא אותה העירה אל בית המילדת, קרא את המילדת והלכה עמו. והוא נשא את אשתו כך בחזרה אל החורבה. כשהגיעו לדירתם שבחורבה, ראתה המילדת את העניות הגדולה השוררת אצלם, כי לא מצאה בבית לא נר להדליק לכל הלילה, לא גזר עץ להסיק כדי להרתיח קצת מים, ולא כלום. המילדת היתה אשה צדקנית, ועמדה משתוממת מבלי דעת מה לעשות. לחזור העירה לבדה ולהביא את כל החסר - היא יראה ללכת מסביב לחורבה לבדה בלילה, שהרי אנשים יראים גם ביום להיכנס לחורבה, שילך גם הוא הבעל עמה העירה - האם ישאיר את היולדת בחורבה? הלוא גם בשביל לקרוא אותה נשא את אשתו על כתפיו. נצטערה המילדת מאד, עד שמצאה עצה: לקחה עמה נער קטן מילדי ר' אהרן והלכה עמו העירה, והביאה משם את כל הנחוץ, והאשה ילדה למזל טוב. בבוקר הלכה המילדת לביתה ונכנסה לבית הכנסת מקום שהחסידים מתפללים, והתחילה לצעוק עליהם בקול גדול: הייתכן, שחסידים ויראים שכמותכם לא ישגיחו כלל על אברך בן טובים עם ילדים קטנים ואשה יולדת ובביתו אין אפילו לחם צר ומים לחץ ויושב בחורבה ואין לו גם לצרכי אשתו היולדת?! אז נזכרו החסידים מה שאמר להם רבם המגיד הגדול עליו, וקיבצו ביניהם שני רובל, ונתנו למילדת לצרכי היולדת, והבטיחו למילדת שמהיום והלאה ישגיחו עליו לעזור לו פעם בפעם. המילדת אספה עוד איזה סכום בעיר, וקנתה את כל הנחוץ בעד היולדת. אבל החסידים גם כשהיו נזכרים פעם בר' אהרן תיכף היו שוכחים אותו לגמרי, כדבר ר' אהרן ביושבו בעגלה, שהתפלל להשם שישכחוהו.

והעניות בבית ר' אהרן הלכה ונמשכה, ולא היה לו לשלם שכר לימוד להמלמד בעד ילדיו הקטנים, שהתחילו כבר ללכת ל"חדר". כשעבר זמן מסוים ולא שילם להמלמד שכר לימוד, שלח לו המלמד את הילדים בחזרה לביתו, ולא רצה ללמד אותם עוד. מצא ר' אהרן את עצמו בצרה גדולה מאד, ואמר: הלוא הילדים לא יוכלו, חס ושלום, גם להתפלל! זה נגע ללבו יותר מכל הצרות, והחליט בדעתו שבענין שכר לימוד הוא מוכרח לבקש מהחסידים שבבית הכנסת שלו, שיעזרו לו. הלך בבוקר לתפילת שחרית לבית הכנסת, ואחרי התפילה אמר להחסידים: בנסיון של עניות אני יכול לעמוד, וסברתי וקבלתי, אבל בנסיון זה, שבני יהיו בטלים מתורה, איני יכול לעמוד, שזה נוגע לכבוד שמים, ועל כן אני מבקש מכם שתעזרו לי לשלם שכר לימוד בעד ילדי. תיכף נענו ואמרו כולם זה לזה שבוודאי צריך לעזור לו בשכר לימוד. לקחו מיד נייר, ערכו רשימה, וכל אחד מהם התחייב לתת בכל שבוע סך ידוע. נרשמו כעשרים אנשים, ועלה סכום ההתחייבות בערך ששים או שבעים קופיקות לשבוע. מינו אחד מהם לגובה, שהוא יגבה בכל שבוע את המעות, וימציאן לר' אהרן.

לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת ללכת לביתם, ור' אהרן נשאר לבדו בבית הכנסת לגמור את שיעוריו שלמד בכל יום, התחיל לעשות חשבין בנפשו, מה זה עשה היום, ששם מבטחו באדם, והתמרמר מאד על זאת, והתחרט מעומק לבו על מה שעשה שלא כהוגן לבקש עזר מבני אדם. עמד ושפך שיחו לפני השם, והתפלל בבכיות עצומות שהאנשים ישכחו לגמרי מה שנדברו היום על אודותיו, וזה יהיה תיקון לחטא שלו. תפילתו נתקבלה, והאנשים שכחו לגמרי את החלטתם, וגם הגובה שכח ולא גבה אפילו פרוטה אחת לפי הרשימה.

ור' אהרן לא שם על לבו, שבבית הכנסת ישב אז אחורי התנור איש זקן, עני אלמוני, והוא שמע את תפלתו לד', וגם ראה בעיניו איך החסידים ערכו רשימה ביניהם, ואיך שר' אהרן ביקש אחרי כן מד' שישכחו זאת, ואיך שבאמת שכחוהו אחרי כן לגמרי. לימים פשטה מחלה קשה על ילדים קטנים בעיר הסמוכה טיטיוב מהלך שתי פרסאות מקונסטנטין, ואותו הזקן העני נזדמן אז לעיר טיטיוב, וראה שמחפשים חטאים לתקן אותם, אולי ירחם השם ויסיר את המגפה מן הילדים הקטנים. אמר להם הזקן: הנה אתם מחפשים אחרי חטאים לתקנם, אני אגיד לכם איזה חטא עליכם לתקן, ובוודאי יעזור לכם השם יתברך שתיעצר המגפה בזכות זו. נתאספו אצלו בעלי הבתים לשמוע מה יאמר להם. והעני הזקן המשיך: כשתי פרסאות סמוך לכאן, בעיר קונסטנטין, נמצא איש קדוש וצדיק, נכד הבעל שם טוב, בשם ר' אהרן, והוא מחוסר פרנסה עד שהוכרח לדור עם בני ביתו בחורבה, על כן שמעו נא לעצתי, בחרו מכם בעלי בתים נכבדים, ושלחו אותם במרכבה כבודה לבקש את ר' אהרן שיבוא לשבת קודש לכאן, ותבטיחו לו איזה סכום הגון לפי כבודו, ותראו שבזכות הצדיק תיעצר, אם ירצה השם, המגפה, והילדים לא ימותו עוד. ותיטב העצה בעיני בעלי הבתים, ויעשו כן: בחרו במשלחת של אנשים נכבדים, ושכרו מרכבה יפה וכבודה, ונסעו לקונסטנטין לבקש את ר' אהרן שיבוא אליהם לשבת קודש.

ור' אהרן לא רצה גם לשמוע את דברי האנשים מטיטיוב, ואמר אליהם: מה אתם רוצים ממני? דבר כזה שייך לצדיק היודע לבטל דינים קשים, אבל אני איני יודע כלום. נתייעצו ביניהם השלוחים, אולי נבטיח לו סכום כסף גדול יותר ויסע עמנו. וכן עשו: אמרו לו שיתנו לו סך מאה רובל, ובלבד שיסע עמהם על שבת. ור' אהרן מסרב. הוסיפו לו עד מאתים רובל, שלש מאות רובל - ור' אהרן בשלו: אינני צדיק, ואין לי מה לעשות אצלכם. נתעכבו האנשים ללון בקונסטנטין, ובבוקר הלכו לבית הכנסת ויספרו שם בצער גדול את כל המעשה להחסידים. השיבו להם החסידים: עוד מעט ויבוא לבית הכנסת להתפלל, ונשתדל לפתות אותו שיסע עמכם, ובפרט שאנחנו יודעים על העניות הגדולה השוררת בביתו, ולכן נתאמץ בכל כוחנו שימלא בקשתכם. תיכף בא ר' אהרן להתפלל, ואחרי התפילה סבבוהו וכיתרוהו כל המתפללים, והוכיחו אותו שעליו לרחם על אשתו ובניו הקטנים ולנסוע לטיטיוב. ור' אהרן אינו רוצה לשמוע כלל מזה. היה שם בין החסידים זקן אחד שקנה חכמה, בשם ר' ברוך [3], והוא הכיר עוד את הבעל שם טוב, וידע את ר' אהרן מילדותו, ועתה היה מגדולי חסידי המגיד ממיזריטש, וצעק על ר' אהרן בקול גדול: איך אתה אכזר כל כך ואינך חס לא על עצמך, ולא על אשתך וילדיך, וגם לא על אנשי עיר טיטיוב, שהם בצרה גדולה, ומפצירים בך כל כך לבוא אליהם, ואולי בזכות הצדקה יעזור להם השם יתברך ויסיר מהם המחלה? ור' אהרן שותק ואינו עונה דבר. כשראו שהוא עדיין עומד בסירובו, עמדו כולם ואמרו פה אחד: אנחנו ניקח אותו ביד חזקה, ונושיב אותו על העגלה בעל כרחו וניסע יחד עמו לטיטיוב.

כשראה ר' אהרן כך, השיב להם: רואה אני שמוכרחני לנסוע שלא ברצוני, אבל תנאי זה אני מתנה: תיכף כשאבוא לטיטיוב, יחזיר העגלון את הסוסים והעגלה לצד קונסטנטין, ולא יתיר את הסוסים מהעגלה, עד אם אתן לו בעצמי רשות להתירם, ותיכף כשארצה לנסוע בחזרה לא יעכבוני כלל. הבטיחו לו על כך, וחשבו: יבוא נא קודם כל לטיטיוב, ושם נראה איך יפול דבר. שמחו מאד השלוחים מטיטיוב, ור' אהרן ישב עמהם במרכבה, וגם מהחסידים של קונסטנטין, ובראשם הזקן ר' ברוך, נסעו עמהם. בערב באו לטיטיוב, וסרו למלון שהכינו לו, ונתאספו כל בני העיר לקבל ממנו שלום, כנהוג. ותיכף כשבאו העירה שקטה המחלה [4]. שום ילד לא נחלה עוד, והחולים הקודמים חלצתם חמה ונתרפאו לגמרי.

צהלה ושמחה העיר טיטיוב, ובאו כולם בשמחה אל הצדיק, וכל אחד הכין לו פתקא ("קוויטל" בלעז) ומטבע חשוב ל"פדיון", מלבד הסכום שלוש מאות רובל שהבטיחו לו השלוחים מהקהל. והחסידים מקונסטנטין שליווהו שמחו אף הם בראותם שיביא לביתו הון רב, ויהיה לו במה לכלכל את ביתו.

בתוך כך עמד ר' אהרן מכסאו ונדחק בין הקהל הרב לצאת החוצה. חשבו, אולי לעשות צרכיו הוא יוצא, ולא אמרו לו דבר. והוא כשיצא מהמלון ישב תיכף בעגלה שעמדה הכן על יד הבית, כתנאי שהתנה מראש, ופקד על העגלון שיסע מהר לביתו. ויעזוב את כל הקהל עם הפדיונות, ולא לקח מהם אפילו פרוטה אחת.

וחסידי קונסטנטין הרגישו בדבר, שר' אהרן עומד לנסוע מכאן בלי פרוטה, וגם בני טיטיוב הרגישו בכך, וכולם סבבו את העגלה והסוסים, אחזו במושכות הסוסים ולא רצו לתתו לנסוע, ובני טיטיוב צועקים בקול: רבי, רבי! הלוא בבואו אלינו באתנו הישועה, ועכשיו כשהשם יתברך הושיענו על ידו הוא רוצה לברוח מאתנו?! וכל הקהל עם נשיהם וטפם התאספו בבכיות וצעקות גדולות: רבי, רבי! אל נא יעזוב אותנו! ליבנו נשבר בקרבנו מהצרה שעברה עלינו, עד שבא אלינו והביא לנו את הישועה, ועתה למה יברח מאתנו ולא ישמח עמנו בישועתו?

עמד ר' אהרן על רגליו בתוך העגלה, ואמר: הרפו ממני! תאמינו לי שאני לא פעלתי לכם הישועה, רק השם יתברך ריחם עליכם עוד קודם שבאתי העירה, ולמה אתם רוצים שאטעה אתכם לחשוב שאני פעלתי לכם הישועה, ושאקבל מאתכם בעד זה מעות בחינם? ולא שמע לקול דבריהם וצעקותיהם ויסע לביתו מבלי לקחת מהם אף פרוטה.

וחסידי קונסטנטין סיפרו לבני טיטיוב מה ששמעו זה מכבר מהמגיד הגדול ממיזריטש על ר' אהרן שאיש קדוש הוא, וגם אותו העני הזקן סיפר ששמע בעצמו את תפלת ר' אהרן להשם יתברך שישכחוהו, ושתפלתו נתקבלה, וזה אות שהוא מצניע לכת עם השם, ומסתיר את עבודתו מבני אדם. התייעצו כל אנשי הקהל של טיטיוב, ושכרו את כל העגלות והמרכבות שנמצאו בעיר, וכולם יחד נסעו על שבת קדש לקונסטנטין, ובידעם שביתו של ר' אהרן ריק ואין בו כלום, לקחו עמהם לחם רב ומאכלים טובים ומשקאות לרוב, ובאו אליו על שבת.

והקול נשמע בכל הסביבות של טיטיוב כי ישועה באה לטיטיוב בעקב ר' אהרן נכד הבעל שם טוב, וכי כל בני טיטיוב נסעו אליו על שבת, ויסעו גם המה כולם יחד על שבת לקונסטנטין, ונתאסף קהל עצום אצל ר' אהרן, והוכרח לתת לכל אחד שלום, כנהוג. ובני טיטיוב אמרו לו: רבי! למה זה יסתתר כל כך מאתנו? ידע נא רבנו שלא תועיל לו מעתה שום הסתתרות, כי אנחנו כולנו כתבנו וחתמנו כתב רבנות, שאנחנו בקבלים את כבודו לרב בעירנו, וכל הצטרכות פרנסת בני ביתו ניתן לו מקופת הקהל, ואנחנו מבקשים ממנו שתיכף אחר שבת יסע עמנו להיות לנו לרב, וכבר הכינונו לו דירה נאה כראוי, ואל נא יצער אותנו עוד, אלא ישיב נא תיכף שיעשה כבקשתינו. הוציאו את כתב הרבנות, ומסרו לו.

השיב להם ר' אהרן: אתם מצאתם אותי גם כאן, ומה אפוא אוכל לעשות? נראה שמן השמים הוא, כי אני לא עשיתי שום השתדלות מצדי על כך. והבטיח להם שאחר השבת יסע עמהם. תיכף נעשתה שמחה גדולה, כל הקהל אמרו: "מזל טוב, מזל טוב!". ר' אהרן אכל יחד עמהם על שלחן בשבת זו, והרגישו תיכף שפניו נשתנו ולבשו צורה אחרת לגמרי, צורה של קדושה נוראה. אחר השבת נסע עמהם לטיטיוב, ונתפרסם מאז בשם ר' אהרן טיטיובר, ופעל ישועות הרבה בישראל, זכותן תגן עלינו.
​

---

[1]​

101​

הצדיק ר' אהרן מטיטיוב ז"ל נכדו של הבעל שם טוב, היה דר קודם שנתפרסם לצדיק בעיר קונסטנטין, וחי אז בעוני ובדוחק גדול. פעם אחת גברה עליו העניות מאד, וכשהגיע יום השבת לא היה לו שום דבר מצרכי השבת. לא יכול ר' אהרן להבליג על צערו הגדול, ופנה בשבת למתפללי בית הכנסת שהיה מתפלל בו בקובלנא: היתכן הדבר שנכדו של הבעל שם טוב יהיה כל כך נעזב ונידח מבני העיר, עד שגם לחם צר ומים לחץ לא יהיה לו? והיתה תיכף התעוררות רבה בין מתפללי בית הכנסת, והחליטו לעשות לו "מעמד" קבוע, והתחייבו כל בעלי הבתים לשלם כל אחד ואחד מדי שבוע בשבוע סך ידוע, וגמרו אומר שאחרי השבת יתאספו לעשות הדבר על פי סדר נכון, ויבחרו גובים וממונים על כך, וכו'.

תיכף כשהלכו בעלי הבתים מבית הכנסת, נמלך ר' אהרן בדעתו: מה המעשה הזה אשר עשה זה עתה? כל ימיו נזהר מלבקש טובות מבני אדם, והיה בוטח תמיד בהשם יתברך שבוודאי ישלח לו עזרתו מקודש, ועתה עזב את הבטחון בהשם ופנה אל בשר ודם?! ולא עוד אלא שהשתמש לתכלית זו גם בזכר זקנו הבעל שם טוב! נצטער הרבה מאד על זה, עד שלבסוף שפך שיחו לפני השם והפציר בתפילה שבני העיר ישכחו אותו ואת הבטחתם, ולא יעשו דבר לטובתו. וכך הוה. תפלתו נתקבלה, ובני העיר שכחו לגמרי כל מה שנדברו ביום השבת.

והצדיק ר' דוד משה מצ'ורטקוב ז"ל (בנו של הרוּז'יני ז"ל) היה מספר מעשה זה, והיה אומר כי מתוך הסיפור הזה יובנו דברי המדרש (בראשית רבה פט, ג) בענין שר המשקים: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ד' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהלים מ, ה) - זה יוסף. וקשה הלוא יוסף באמת פנה אל שר המשקים בבקשה שיזכירהו לפני פרעה. אלא שהכתוב אומר (בראשית מ, כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ, והטעם הוא, כי יוסף התחרט אחר כך על שפנה אל בשר ודם, ופעל בתפילתו ששר המשקים ישכחהו. לכן אמר המדרש שיוסף שם מבטחו בהשם.

[2] צריך עיון.

[3] מי הוא זה?

[4]​

355​

בעיר ווֹלְשְׁצוֹבַה שררה פעם אחת מגפה, רחמנא לצלן. ונסעו כמה בעלי בתים מן העיר לרדומסק להרב הקדוש בעל "תפארת שלמה" ז"ל לבקש ממנו, היות שעיר זו ווֹלְשְׁצוֹבַה היא עיר מולדתו, על כן יואיל נא לנסוע עמהם לשם, ויברך אותם שיסיר ד' מהם כל חולי וכל מדווה. נעתר הרב להפצרת בעלי הבתים ונסע לעירם. כשבא לשם יצאו לקראתו בתופים ובמחולות כל בני העיר, אנשים נשים וטף, כולם מלובשים בגדי שבת, ולפידי אש בידיהם, וחכמי העיר עם הרב דמתא בראשם. כשראה הצדיק את כל התכונה הזאת, אמר למקורביו: כמה גדול רוח הקודש של "היהודי" הקדוש מפשיסחא ז"ל! זכורני בעת ש"היהודי" היה פעם בווֹלְשְׁצוֹבַה, ואני הייתי אז ילד קטן, וכל בני העיר יצאו לקראתו בכבוד גדול, ואבי ר' הירשלה ז"ל שהיה ראש הקהילה ומנכבדי העיר, נסע עם "היהודי" יחד במרכבה, ולקח אותי אבי על ברכיו, וכשראני "היהודי" צבט אותי בלחיי, ואמר לי בזה הלשון: "נו, נו! לך יהיה כבוד גדול יותר, כאן". וכעת שראיתי את ה"כלי זמר" עם לפידי האש, נזכרתי במעשה זה. למחרתו נתן הצדיק צו, שכל בני העיר ילכו יחד עמו להקיף את בית החיים. לאחר ההקפה, פתח הצדיק ואמר: באהרן הכהן כתוב (במדבר יז, יג): וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, שורת הדין נותנת שיהיו רק חיים ולא מתים, כי מה תועלת יש להשם יתברך מן המתים? ואף אם צדיקים הם ויושבים בגן עדן, מה יתרון יש להבורא יתברך מזה שהם יושבים ו"מחממים את גביהם" בגן עדן? אבל בני אדם חיים וקיימים, הרי מודים ומתפללים, משבחים ומברכים, וגם שותים "לחיים", ורש"י בפרשת שופטים (דברים יח, ג) במתנות כהונה של הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, כתב: "לחיים תחת תפילה, שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס (ויתפלל) [וַיְפַלֵּל] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". וזהו שאמר הכתוב ויעמוד - ואין עמידה אלא תפלה - בין המתים ובין החיים, שהתפלל להקדוש ברוך הוא בטענה זו, שיראה את החילוק שבין המתים ובין החיים, ובכח טענה זו פעל את פעולתה "וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (במדבר יז, טו). לכן - סיים הצדיק - גם אתם הביאו נא מהר יי"ש לכאן, ונשתה לחיים. והביאו תיכף י"ש ומיני מתיקה, ושתו "לחיים" אצל בית החיים, וברכו זה את זה בקול רעש גדול "לחיים, לחיים!", ותיבקע הארץ לקולם. והלכו לביתם בששון ושמחה רבה. ומאותו יום והלאה נעצרה המגפה, ולא נשמע עוד קול צווחה בעיר ווֹלְשְׁצוֹבַה.
​

363​

בשנת תר"ח פשטה מגפת החלי-רע, רחמנא לצלן, בעיר נדבורנא, והרבה אנשים נשים וטף נספו. ובעיר זו שכן כבוד אז הרב הקדוש ר' ישכר דוב הנקרא בשם ר' בערצ'י (אביו של הצדיק המפורסם ר' מרדכי מנדבורנא). באו כל העם להרב בבכי תמרורים לבקש ממנו שיעורר רחמי שמים עליהם. ציוה הצדיק לרתום מרכבה ולנסוע לטייל קצת ביער שמחוץ לעיר. כשהגיעה המרכבה לחוץ לעיר ציוה להעמיד את המרכבה באמצע הדרך לרחבה, ואמר לבעל העגלה ולאנשים שנסעו עמו: אם תבוא לכאן מרכבה כבודה אחת, ובתוכה איש זקן נכבד, זקנו מגודל ולבן כשלג, ויבקש מכם לנטות הצידה למען יוכל לנסוע הלאה, לא תאבו ולא תשמעו לו, ואם יצעק עליכם לא תפחדו, ואף אם יאיים עליכם בכמה איומים לא תזוזו ממקומכם, ומורא לא יעלה על לבבכם. האנשים קיימו מצוותו ועמדו באמצע הדרך, והנה הגיעה המרכבה הכבודה ובתוכה האיש הזקן, וביקש מהם לתת לו לנסוע הלאה לדרכו. הם לא שמעו לו, והוא איים עליהם בחרב חדה שהוציא מתערה, אבל ללא הועיל, הם לא זזו ממקומם. ואחרי שכל איומיו לא הועילו, יצא הזקן ממרכבתו ופנקס גדול בידו, ניגש להרב והראה לו את הפנקס. הרב הסתכל קצת בהפנקס, וציוה לרתום המרכבה ולחזור הביתה. בהגיעם הביתה סיפר הרב כי ראה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ולדאבון נפשו ראה כי מידת הדין מתוחה עדיין על כמה אלפים נפשות מישראל, ועליהם להסתלק במגפת החלי-רע, ולא היתה לו עצה אחרת אלא לבקש לעשות חליפין - שהוא הרב יסתלק בעד שנים עשר אלף נפשות, ונעתרו מן השמים לבקשתו, שהוא יפדה אותם. ויצו הרב לביתו ויגוע ויאסף אל עמיו, והמגפה נעצרה.​

 

[געגועים]

334
[69]​

בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ (במדבר יב, ו)​

הבעל שם טוב דרש פעם בפני תלמידיו בענין כוונת המקווה. תלמידיו, שהיו גדולים בנגלה ובנסתר, אמרו לו: רבנו, הלוא בכתבי האר"י ז"ל כתוב ענין זה באפן אחר. כששמע הבעל שם טוב את שאלתם, היטה את ראשו לאחוריו, פניו נעשו כלפיד אש, ועיניו בולטות, כדרכו בשעת עלייתו לעולמות העליונים. על התלמידים נפל פחד גדול, ובקצה השולחן ישב ר' נחמן מהורידינקה [1], הצעיר שבתלמידים, ועל ר' נחמן נפלה תרדמה עזה [2], ולא יכול בשום אופן להתאפק מלישון. הדבר חרה לו מאד, הא כיצד? הבעל שם טוב עוסק בעליית נשמה וכל התלמידים יושבים בפחד ורעדה, והוא ירדם! ניסה לפתוח את עיניו בכח, וללא הועיל. נרדם, ובתוך שנתו חלם שהוא הולך בחוץ ורואה עם רב רצים, ורץ גם הוא אחריהם. שאל אותם לאן הם רצים, והשיבו לו בחפזון כי רבם הקדוש עומד לדרוש. שאל אותם מי הוא רבם זה, אך מחמת החפזון לא השיבו לו כלל. הלך אחריהם עד שבא לבית גדול ומהודר מאד, והבית מלא מפה אל פה אנשים, אשר לפי חזותם נראה שהם אנשים חשובים מאד. בתוך כך בא הבעל שם טוב והתחיל לדרוש הדרוש הזה של כוונות המקווה. היה שם איש צעיר לימים שעמד נגדו וסתר את דבריו. שאל מי הוא זה, ואמרו לו: האר"י ז"ל. נמשך הויכוח בין האריז"ל והבעל שם טוב זמן רב, עד שלבסוף שמע שהאריז"ל הודה להבעל שם טוב. בתוף כך הקיץ ר' נחמן משנתו, ותיכף ישב הבעל שם טוב ואמר: נחמן! לקחתי אותך לעד, ותעיד עם מי הצדק. ואחר כך סיים הבעל שם טוב את הדרוש, והלך לו.
​

---

[1] ב' תמוז תקכ"ה.

[2]​

69​

אביו-זקנו של אבי הצדיק ר' הלל מפאריטש ז"ל, היה נקרא בשם ר' מאיר ונתגדל ביחד עם בחור אחד שנקרא בשם דוד. שני הבחורים גדלו ביחד ולמדו ביחד, והיו רעים אהובים זה לזה. כשהגיעו לעונת שדוכין, נשאו שניהם נשים באותה עיר עצמה שנולדו בה, והיו סמוכים על שלחנות חותניהם, שהיו אנשים עשירים, והמשיכו ביחד ללמוד תורה. לאחר כמה שנים נעלם פתאום האברך ר' דוד, ולא נודע מקומו. במשך הזמן נודע שנלכד ברשת ה"כת" של הבעל שם טוב. כשנודע הדבר לחותנו, נסע למקום שחתנו נמצא שם, והפציר בו לעזוב את דרכו. כשראה שכל הפצרותיו אינן מועילות להסיר את לב חתנו מדרכו, בא לביתו, והתחיל לדבר אל לב בתו שתקבל ממנו גט פיטורין והוא יתן לה חתן אחר טוב ממנו. לא אבתה בתו לשמוע לו, ובשום אופן לא הסכימה להתגרש מבעלה, כי הכירה בו היטב שהוא איש צדיק. עמד אביה והדירה מנכסיו וגרשה מביתו. קבלה עליה בתו את הדין, יצאה מבית אביה, וסבלה כמה שנים צער ועוני, עד שאחר כך באו שני אנשים עם עגלה והביאוה לניקולייב, כי בעלה נתקבל אז לרב בניקולייב, והוא הוא הרב שנתפרסם בשם ר' דוד מניקולייב תלמיד הבעל שם טוב.

ור' מאיר שבמשך הזמן מת חותנו, והוא ירש את עסקיו, היה נוהג לקבוע עתים לתורה, וגם לעסוק במסחרו. פעם אחת נסע לרגל מסחרו לאיזה יריד בעיר רחוקה, וכשבא לשם והתאכסן במלון, ראה כמה אנשים יושבים ושמחים מאד. שאל אותם ר' מאיר: לשמחה מה זו עושה? השיבו לו: ר' דוד מניקולייב נמצא כאן. הבין ר' מאיר שמסתמא זהו חבירו מנעוריו, ר' דוד. שאלם איפה הוא עתה, והשיבו לו שהוא בחדרו, ומניח עכשיו תפילין של רבנו תם. דפק ר' מאיר על דלת חדרו, ואמר: דוד! פתח לי הדלת. פתח לו הדלת, ומיד הכירו זה את זה, ונפלו אחד על צווארי חברו, ונשקו זה לזה. אחרי כן שאל ר' מאיר את ר' דוד: אמור נא לי את האמת, למה זה נתעוררת לנסוע להבעל שם טוב? הלוא תזכור - השיבו ר' דוד - שכשלמדנו ביחד דברנו פעם בינינו, שאנו לומדים הרבה ואין אנו רואים בזה "תורה לשמה". ושמעתי אחרי כן שבחבורה של הבעל שם טוב יש תורה לשמה, והחלטתי לנסוע לשם. שאלו ר' מאיר: ולמה לא הגדת לי זאת? השיבו ר' דוד: יראתי פן לא תסכים לכך, ואז לא אוכל גם אני לנסוע. דוד! - שאלו שוב ר' מאיר - הלוא אני יודע ומכיר אותך, אמור נא לי איזה דבר פעל עליך שנשארת אצל הבעל שם טוב?

כשבאתי להבעל שם טוב - השיבו ר' דוד - לא מצאתי בתחילה את מבוקשי, והחסידים שהיו שם רצו שאשאר אצלו. התחילו לפתות אותי שאשאר שם עד יום הששי, ערב שבת קדש, ואשתדל להיכנס אליו באותו יום בשעה שיאמר שיר השירים, ואז יתמלא מבוקשי. השתדלתי, וגם החסידים עזרו לי בזה שאהיה נמצא בחדרו בשעת אמירת שיר השירים. והיה באמת מה לשמוע אז! הרגשתי שנעשה רעש בכל העולמות. אבל עדיין לא משך את נפשי בזה. אמרו לי החסידים שאחכה עד שיגיע יום ה"יארצייט" להבעל שם טוב, ואז בליל הראשון של ה"יארצייט" הוא מתהלך כל הלילה בחדרו ולומד בעל פה את כל ששת סדרי המשנה, ואז בוודאי ימשוך את נפשי. חיכיתי עד ליל ה"יארצייט", ונחבאתי בתוך חדרו, והיה באמת ממה להתפעל הרבה, אך בכל זאת עדיין לא לקח את נפשי. אמרו לי החסידים שאחכה עד ליל השני של ה"יארצייט", כי למחר הוא מתענה כל היום, ובלילה הוא עושה סעודה לגדולי התלמידים, ואז אי אפשר שלא ימשוך את נפשי, רק אכין את עצמי שלא אישן בעת הסעודה, כי על הרוב נופלת אז תרדמה על האנשים הנמצאים שם. הכינותי את עצמי ביום, ישנתי כל צרכי, וגם עשיתי אילו סגולות שלא אישן בלילה, ובאתי להמסיבה.

הבעל שם טוב ישב בראש, והתלמידים ישבו מסביב לו. התחיל הבעל שם טוב לדרוש בביאור ענין "כוונת המקווה", ואחד התלמידים פנה אליו בשאלה: רבנו! הלוא האר"י ז"ל אינו מדבר כך על כוונת המקווה?! והיטה הבעל שם טוב את ראשו לאחוריו, ופניו שהיו נלהבים כשלהבת אש, נעשו פתאום לבנים וחיוורים, ועיניו כאילו בלטו לחוץ, וממש נעשה כמו שנסתלק. מיד נפלה עלי תרדמה, ולא יכולתי בשום אופן להתחזק לבלי לישון. בתוך השינה נדמה לי שאני נמצא באיזו עיר, ורואה הרבה אנשים הולכים בחפזון ובמרוצה לאיזה מקום. שאלתי אותם להיכן הם רצים, והשיבו לי שהבעל שם טוב יאמר תיכף דרוש, והם רצים לשמוע. התחלתי גם אני לרוץ יחד עמהם, ובאנו לבית גדול, ועמדו שם שני כסאות באמצע. שאלתי: למי הם הכסאות? השיבוני, שהכסאות הם להבעל שם טוב ולהאר"י ז"ל. נדחקתי לעמוד אצל הכסא של הבעל שם טוב, והוא, הבעל שם טוב התחיל לדרוש בענין "כוונת המקווה". אחרי שגמר לדרוש, התחיל האר"י ז"ל לשאול אותו שאלות, והבעל שם טוב משיב לו. וכך נמשך המשא והמתן שביניהם זמן מסוים, עד שהאר"י ז"ל הודה לדברי הבעל שם טוב. תיכף אחרי זה נתעוררתי משנתי, וראיתי שאני יושב על יד שלחנו של הבעל שם טוב עם כל תלמידיו, ובפניו של הבעל שם טוב נכנס האודם, ונעשו פני להבים. התחיל הבעל שם טוב עוד פעם לומר את הדרוש בכוונת המקווה, ואותו תלמיד שאלו שוב: רבנו! הלוא האר"י ז"ל אינו מדבר כך על כוונת המקווה?! פנה הבעל שם טוב אלי בזה הלשון: דוד! עמוד על רגליך והעד מה שראית!... ואז - סיים ר' דוד את סיפורו לחברו ר' מאיר - קנה הבעל שם טוב את נפשי. כששמע ר' מאיר את הסיפור, צוה למשרתו שנסע עמו, שיסע עם הסחורה שלו בחזרה לביתו, והוא, ר' מאיר, נסע ישר מהיריד ביחד עם ר' דוד להבעל שם טוב, ונעשה לאחד מגדולי החסידים שלו.​

 

[געגועים]

335
[341]​

הצדיק ר' אלעזר מדזיקוב, בנו של הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ, ראה פעם בחלום כי מוליכים אותן לגן עדן. הגיעו להר גדול שהיה מאיר ככוכבי הרקיע. עלה על ההר, וראה חצר אחת עשויה מכסף וזהב, וזהרה גדול מאד. נכנס בתוך החצר, וראה שם בית בנוי אבנים טובות ומרגליות מאירות כשמש וירח, והרגיש שם עונג נפלא ונעימות אין קץ. ראה שם איש אחד עומד בתוך הבית על יד החלון ומסתכל. שאל מי הוא זה, ואמרו לו הוא הרבי ר' אלימלך מליזינסק, שכל ההר והחצר שייכים לו, וזהו חלק קטן מחלקו בגן עדן. הסתכל בפני ר' אלימלך והתענג מאד מתואר פני מלאך השם צבא-ות. בבוקר השכם נסע לאביו הרב ר' נפתלי מרופשיץ וסיפר לו את כל אשר ראה בחלום. ולא רצה אביו להאמין לו. אך כאשר צייר לו צורת ר' אלימלך [1], הבין כי דבר השם אמת בפי בנו. ואמר לו: בני, אמת שזוהי צורת רבנו אלימלך, אך צריך אדם להיות בעל מדרגה גדולה מאד שיוכל לראות את ר' אלימלך. השיב לו בנו: מה פירוש מדרגות? תורה ותפילה, ואני מה עושה? אמר לו: אמנם בני, אף אתה בעל מדרגה, אבל כדי לראות את ר' אלימלך צריכים להיות במדרגה גבוהה הרבה יותר. אולי עשית טובה גדולה לאיזה אדם מישראל, ובעד זה נתנו לך מתנה טובה זו. נזכר ר' אלעזר, כי לפני שבועות אחדים נסע אחד מנכדי ר' אלימלך לקבץ כסף לפרנסתו, ולא היה לו בגד חם, ולו, לר' אלעזר, היתה אדרת שער טובה, חמה ויפה ומכובדת ששוויה כסף רב, ונתן לו הבגד במתנה, ובזה עשה לו טובה כפולה: שמר על בריאות גופו שלא יתקרר בחורף, וגם הרים את כבודו: מאני מכבדותא. כששמע אביו את הדבר, אמר: עכשיו יתכן שאמת בפיך, ובדין היה שתיטול שכרך, כי ר' אלימלך ביקש מהקדוש ברוך הוא שיוצאי חלציו יצטרכו לבריות, כדי שיעמדו בצדקתם, וכל המחיה אותם ומהנה אותם בכבוד, הוא חשוב מאד אצל ר' אלימלך.
​

---

​

341​

[1] להגאון הצדיק ר' משה טייטלבוים מאוהיל, בעל "ישמח משה", נולד בן, ובהיותו כבן תשע חלה בחולי גדול והיה מסוכן מאד. הצדיק שפך לבו לפני ד' לעורר רחמים עליו, ובראותו כי סכנה גדולה מרחפת על בנו, שלח אנשים כשרים אל הציון של הצדיק ר' אלימלך מליזינסק בעל "נועם אלימלך", וצוה להשלוחים שכשיבואו לחצר בית החיים, יאמרו: אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה אשר תלך ותודיע לנשמת הרב ר' אלימלך כי באנו על הציון שלו להתפלל לד', ואז ירוצו כל הנשמות הנמצאות שם באותה שעה להודיע להצדיק, כי לא בכל עת שורה נפשו של אדם על קברו, ושם, בעולם האמת, דבר יקר הוא אצל נשמות המתים אם הן יכולות "להרויח" פרוטה שנותנים לעילוי נשמתן, ולכן תרצה כל אחת להזדרז ולהודיע בשביל לזכות בהפרוטה. אחר כך תלכו על קברו ותתפללו בעד בני, ותביטו במכוון על השעון למען תדעו באיזו שעה התפללתם שם. עשו האנשים כל אשר צוה להם הצדק. והילד שהיה שוכב על ערשו, כמתעלף, נתעורר פתאום וקרא: אבא, אבא! ניגש אביו אליו, והילד אמר לו: מעתה אקום בעזרת השם מחליי, כי ברגע זה היה אצלי יהודי אחד - וצייר תארו ותמונתו כתמונת הצדיק ר' אלימלך מליזינסק - וברך אותי והבטיח לי שאתרפא ואהיה בריא. תיכף הביט אביו על השעון, ואחר כך כשבאו השלוחים וסיפרו באיזו שעה התפללו על ציון הצדיק, ראו שזה היה בדיוק באותו הזמן שהילד נתעורר.​