345
[224, 1, 535, 302]
טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד (במדבר יד, ז)
הרב הקדוש
ר' שמואל אבא מזיכלין ז"ל היה נוהג לשלוח לארץ ישראל בכל שנה הרבה אלפים רובלים בעד העניים, ומלבד זה שלח סכום כסף לחוד בכל רבע שנה לבני הרב הקדוש
ר' משה מלילוב ז"ל, שהיו חביבים מאד על הרב מזיכלין. פעם אחת בא איש אחד מחסידי זיכלין שהיה בארץ ישראל, והביא אתו מכתב להרבי מזיכלין מאת הגאון המפורסם
ר' מאיר אוירבך ז"ל בעל "אמרי בינה", שהיה מקודם אב"ד בקאליש, ואז היה רב בירושלים. במכתב מתלונן הגאון על מה שהרבי שולח הרבה מעות לבני הרב הקדוש מלילוב ז"ל לחוד, ושואל מה היתרון
[1] להם משאר עניי ארץ ישראל, הלוא הם מבלים את הזמן בלא כלום. קרא הצדיק מזיכלין את המכתב, ואמר: במשך הזמן תתברר להגאון ר' מאיר האמת. אחר זמן קצר נסע הגביר החסיד
ר' לייב קושמירק לארץ ישראל, וביקר גם את הגאון ר' מאיר אוירבך ז"ל. כשנודע להגאון שר' לייב הוא מחסידי זיכלין, ביקש מאתו כי בטרם יסע בחזרה לחוץ לארץ יבקרו שוב הואיל וברצונו לשלוח על ידו מכתב להרב מזיכלין. עשה כן ר' לייב קושמירק, וכשהגאון מסר לו את המכתב, אמר לו שתוכן המכתב הוא הבעת חרטה על אשר התלונן במכתבו הקודם על שהוא שולח הרבה כסף לבני הרב הקדוש מלילוב, והוא מבקש עתה במכתבו סליחה מהרב מזיכלין, שכן הוא רואה עכשיו שבאמת טוב הוא עושה בזה שהוא שולח להם כסף. שאלו ר' לייב קושמירק: ילמדנו רבנו: בתחילה מאי קסבר, ולבסוף מאי קסבר? השיב לו הגאון: שבועות אחדים לאחר שכתבתי אותו המכתב, נראה לי בחלום זקן אחד, ואמר לי איך מלאך לבך לכתוב מכתבים לצדיקים ולדבר סרה על בניו הקדושים של ר' משה מלילוב ז"ל? השבתי לו בחלומי: הלוא אני רואה בהם כמה חסרונות. השיב הזקן: זהו מפני שאין לך מידת ענווה, ואם תבוא למידת ענווה תראה בהם כל מיני מעלות, כי על ארץ ישראל כתוב: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, רוצה לומר: כשהאדם הוא בבחינת מְאֹד מְאֹד הוה שפל רוח (אבות פ"ד מ"ד), אז הוא רואה כל טוב בארץ
[2], ואינו רואה שם שום רע חס ושלום. הקיצותי מחלומי ונזכרתי במכתב שכתבתי להרב מזיכלין, והתחלתי להשריש בקרבי מידת הענווה, ומאז והלאה הנני רואה בבני ר' משה מלילוב כל מיני מעלות ויתרונות, ואני מתחרט מאד על מה שכתבתי אז עליהם.
224
[1] מעיירה קטנה אחת במדינת ליטא באו אל
הבעל שם טוב לבקשו שישלח להם אחד מתלמידיו הקדושים להיות להם לרב, והם יקצבו לו פרנסתו בכבוד כראוי. נעתר להם הבעל שם טוב, בחר את אחד מתלמידיו, ושלחו לאותה עיירה להיות שם לרב. בני העיר קבלוהו בכבוד, והרב התחיל לטפל בעניני העיר ובצרכי הצבור. ביחוד שם עינו על עניני הצדקות שבעיר לסדרם כהוגן ולחפש להם מקורות הכנסה.
ובאותה עיר דר איש אחד בן טובים ובר אוריין, והיה מתפרנס מזה שהיו מקבצים בשבילו מבני העיר בכל שבוע סך ידוע. איש מיוחד היה מתעסק בזה, והיה הולך בכל שבוע לבעלי הבתים לקבץ את הסך הקצוב, ומביאו אחרי כן לבן הטובים. כשנודע הדבר להרב, לא הוטב בעיניו, כי ראה שיוצא מזה נזק להצדקות הכלליות, כי כשנתבעים בני העיר על איזה צורך ציבורי, מענה בפיהם: דיינו בזה שאנו נותנים לאותו בן טובים, ויותר אין בכוחנו לתת. הרב הקפיד על זה, ואמר להם שיותר טוב לגרוע קצת מבן הטובים שאינו אלא יחיד, ולהוסיף על צדקה של רבים.
הדבורים של הרב גרמו שבני העיר התחילו להתייחס בקרירות להחזקת בן הטובים, ומעט מעט היו פוחתים והולכים בנדבותיהם בכל שבוע, עד שהשליח שהיה הולך לקבץ את הנדבות ראה שאין הטרחה כדאית ופסק מללכת. אשת הבן טובים באה ביום החמישי אל בעלה לבית המדרש כדרכה לבקש לצרכי שבת, והשיב לה שאין בידו כלום לתת לה. האשה שבה ריקם לביתה, והאיש מרוב צער התחיל לבכות. והדמעות של האיש בקעו רקיעים, ונעשה קטרוג גדול בשמים על הרב שגרם להפסקת פרנסתו של בן הטובים. ועוד קטרוג שני היה על הרב עוד לפני זה: ימים אחדים קודם לכן באו לפני הרב שני אנשים להתדיין בענין הסגת גבול בחכירת איזה עסק מהאדון, שעל ידי זה קפח אחד את פרנסתו של חברו, והרב לא מחה בכל תוקף נגד המסיג גבול, ואילו היה מוחה בידו בכל כחו היה מציית לו.
נצטרפו בבית דין של מעלה שני הקטרוגים האלה יחד נגד הרב, ויצא הפסק למסרו ברשות השטן. קראו את השטן ושאלוהו אם הוא מתיירא מהבעל שם טוב, והשיב שהוא מתיירא ממנו, אמרו לו בבית דין של מעלה אנחנו מוסרים לך את תלמידו של הבעל שם טוב שהוא רב בעיר פלונית לעשות בו כרצונך, ואל תתיירא מהבעל שם טוב, כי הוא יוצא מעכשיו מרשותו של הבעל שם טוב, ונכנס לרשותך. נתמלא השטן שמחה, והחליט לעשות להרב דבר שהוא מר ממות, היינו לפתות אותו שימיר את דתו רחמנא לצלן.
ודרכו של הרב היתה להתפלל תפלת שחרית של שבת בביתו שהיה סמוך לבית הכנסת, וכשהגיע זמן הקריאה בספר תורה היו מודיעים לו, והיה הולך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה בצבור ולהתפלל יחד עם הצבור תפלת מוסף, ואחרי התפלה היו המתפללים נכנסים לבית הרב לברכו בשבת שלום, והרב היה מכבד אותם בקדוש על יי"ש ובמיני מתיקה ל"מזונות". הרב בעצמו לא היה שותה יי"ש ושום משקה משכר, רק מכוס של קדוש היה שותה מעט. כך היה נוהג בכל שבת.
ובאותה שבת שחל להיות אחרי הדין תורה של הסגת הגבול והפסקת מחייתו של בן הטובים, התחיל פתאום לבעור בלבו של הרב אש תאוה להמיר את דתו רחמנא לצלן. הדבר היה בבוקר, כשהיה לבוש בביתו טלית לתפילת שחרית. מחמת תוקף תבערת התאוה הסיר מעליו את הטלית, ושתה כוס גדולה של י"ש שעמד על השולחן בשביל קדוש להצבור. מיד אחרי זה רץ כמשתגע לבית הכומר כשהוא לבוש בבגדי שבת. בית הכומר היה מחוץ לעיר, וכשהכומר ראה את הרב בא מהעיר לביתו, קבלו בכבוד ושאלו מה חפצו, השיבו הרב שהוא רוצה להמיר את דתו. תמה הכומר על כך, וגם שמח: לויתן כזה יעלה בחכתו... אמר לו הכומר: הנה אני עסוק עכשיו באורחים חשובים, ועל כן אביאך אל חדר קטן אחד שבביתי ותשב שם עד שהאורחים יסעו לדרכם, ואז אקראך ונסדר את הדבר. קרא הכומר למשרתו, ויצו עליו להביא את הרב לאותו חדר, ולשים לפניו מאכל ומשתה כאשר יחפוץ עד שיפנה מהאורחים, ואז יקראהו אליו. המשרת עשה כדברי אדוניו, וישם לפני הרב מאכלים שונים, וגם יי"ש הרבה. והרב לקח גם כאן כוס גדולה של יי"ש ושתה עד שנשתכר והתחיל להקיא, כי לא הורגל בכך, ונפל על הארץ ושקע בשינה. שעות אחדות היה תפוס בשנתו, וכשנתעורר עדיין לא היה הכומר פנוי, ואש ההמרה עוד בערה בקרבו. שתה עוד פעם הרבה מהיי"ש שעמד לפניו, ושוב נשתכר, ושכב עוד פעם על הקרקע, עד שפנה היום ושקעה החמה.
והצבור כשנכנסו כדרכם אחר התפילה לבית הרב ולא מצאוהו בביתו, התחילו לחקור ולדרוש עליו היכן הוא, ונודע להם שרוח שגעון אחזה אותו פתאום והוא רץ לבית הכומר להשתמד רחמנא לצלן. חרדה גדולה נפלה עליהם, ורעש גדול עם בכיות ויללות קמו בעיר.
והבעל שם טוב היה נוהג בכל סעודה שלישית של שבת להביט על תלמידיו בכל מקומות מושבותיהם ולראות איך היא מדרגתם בקדושה ובסעודה שלישית של אותה שבת כשנסתכל הבעל שם טוב בתלמידו זה, ראה חשך גדול סביבותיו והוא משוקע בעומק הקליפות, רחמנא לצלן. תמה מאד הבעל שם טוב: איך בא אותו תלמיד לנפילה גדולה כזאת? ובהגיעו בזמר "בני היכלא" להמילים "לבטלא כל קליפין" עמד הבעל שם טוב ולא אמר הלאה, והתחיל לשוטט ברעיונותיו הקדושים, ועלה לעולמות העליונים לחקור ולדרוש מה פשעו ומה חטאתו של תלמידו שמסרוהו לידי הסטרא אחרא. בכמה היכלות קדושים לא השיבו לו כלום, עד שעלה להיכל גדול ונורא מאד, ושם גלו לו כי בדבר שתי העברות הנ"ל שעבר הרב ענשוהו ומסרוהו לרשות הסטרא אחרא. התחיל הבעל שם טוב להמליץ טוב על תלמידו, והזכיר כמה וכמה מעשים טובים שיש לו, אך כל אלה לא הועילו להגן עליו להינצל מענשו. לבסוף הזכיר הבעל שם טוב שהוא, תלמידו, נזהר מאד בסעודת "מלוה מלכה" בכל מוצאי שבת קודש, ובקש שמצוה זו תגן עליו. השיבו לו שהזהירות במצוה זו אמנם כדאית היא להגן עליו, אבל בתנאי שיקיים מצוה זו גם עכשיו ויאכל עתה סעודת מלוה מלכה, ואז ינצל, ואם לאו לא ינצל.
אחר פסק הדין הזה של בית דין של מעלה, לקח הבעל שם טוב משולחנו הקדוש פרוסה אחת מהחלה שבצע לברכת המוציא של הסעודה השלישית, ועוד חלה אחת שלימה מי"ב החלות שלו, ומסרן לאחד מתלמידיו הגדולים, ואמר לו בזו הלשון: קח ולך, והשם יתברך יעזור. לא שאל השליח את רבו לאן ילך, ומה עליו לעשות בהחלה ובפרוסה, וסמך על קדושת הבעל שם טוב שבודאי ינחהו השם יתברך למחוז חפצו, ויורהו מה לעשות. קבל את החלות, השלימה והפרוסה יצא מבית הבעל שם טוב והלך עד שהגיע אל מחוץ לעיר מזיבוז'. והבעל שם טוב עדיין יושב אל שלחנו הקדוש עם המסובין החבריא קדישא שלו, וחוזר הרבה פעמים בקולי קולות על המלים "לבטלא בכל קליפין". המסובים לא ידעו את פשר הענין, אבל הבינו שבודאי יש במעשה הבעל שם טוב איזה דבר גדול.
והשליח כשיצא את העיר, הלך לאט לאט לדרכו הבלתי ידועה לו. בינתים כבר אתה לילה וימש חשך. פתאום ראה השליח שמפוזרים על פני הדרך צרורות ואבנים קטנות וההליכה קשה מאד, הבין השליח שזהו ודאי מעשה שטן לעכבו מהליכתו, ולכן התאזר עוז להתגבר על המכשולים, והמשיך דרכו על גבי האבנים. כך היתה הדרך לאורך שני מילין. אחר כך היתה הדרך ישרה וחלקה, אבל לא לזמן רב. שוב ראה שחול הרבה מפוזר על הדרך, וכמעט שאי אפשר ללכת. התגבר השליח גם עתה ובכל מאמצי כחו המשיך את דרכו, עד אשר רחמו עליו מן השמים, והחול נפסק. וכך ארע לו גם פעם שלישית. בכה השליח והתפלל להשם יתברך שיעזרהו למלאות פקודת רבו הבעל שם טוב, ולגמור המצוה הנעלמת ממנו. ואחרי הפעם השלישית הרגיש השליח שלא זו בלבד שהדרך היא טובה וישרה אלא שהוא גם הולך בקפיצת הדרך. כעבור זמן מה ראה השליח מרחוק בית אחד, ונר מאיר בו. והוא הוא הבית של אותו הכומר שהרב היה מוטל שם שתוי יין ושכור. נכנס השליח להבית לנוח מעט מעמל הדרך, ותיכף בכניסתו ראה שיהודי אחד המלובש בקפוטה של שבת ישן על הארץ, ובגדיו מלוכלכים מן הקיא שהקיא במשך היום. שאל השליח את השומר הנכרי שהיה שם, מי הוא זה, והשיבו שהוא הרב של העירה, ובא אל הכומר להשתמד. כשמוע השליח את הדברים הללו אמר בלבו: עכשיו אני מבין את כוונת הבעל שם טוב בשולחו אותי! אני מבין עתה גם כן למה זה פגשתי בדרכי כל כך מכשולים ומעצורים, אלה היו מעשי שטן. נתן השליח שבח והודיה להשם יתברך שהביאו בשלום לכאן, וישב כשעה לנוח מעמל הדרך.
בינתיים נתעורר השכור משנתו ורצה תיכף למזוג לו עוד כוס גדולה יי"ש. אבל השליח אחזו בידיו ואמר לו: ידידי! מה שיהיה יהיה, אבל לעת עתה רחץ ידיך מקודם, ואחרי כן תשתה י"ש כרצונך. לא סרב השכור, ורחץ ידיו במים, ורצה לשתות. והשליח אמר לו שוב: מה שיהיה יהיה, אבל לעת עתה תאכל תחילה מעט לחם, כי לא טובה השתיה בלי אכילה. והשכור שוב לא סרב, ולבקשת השליח ברך ברכת "המוציא", והתחיל לאכול גם מפרוסת החלה וגם מהחלה השלימה, שהבעל שם טוב מסר להשליח. וקדושת השיריים של סעודת הבעל שם טוב התחילה תיכף להשפיע עליו, ומיד בהתחילו לאכול נהפך לאיש אחר, כי הסטרא אחרא נפרדה תיכף ממנו, והתחיל לצעוק בקול: הוי, מה עשיתי! הלוא רציתי להמיר דת אלקים חיים! אוי לי ואוי לנפשי! והיה בוכה והולך ומורט שערות ראשו מרוב התמרמרות, ואמר: אין לי תקנה אלא לבוא אל רבי הקדוש הבעל שם טוב, כי רק הוא יכול לתת לי תקון, אבל רב המרחק בינינו, ואיך אוכל להשיגו עתה. הוי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה לבוא לפני רבנו הקדוש!
והשליח אחרי שראה שהוא מתחרט מעומקא דלבא, אמר לו: ידידי! שמע לעצתי וייטב לך, נצא מכאן החוצה, ונלך תיכף למזיבוז', ואני מקוה להשם יתברך שיושיענו ויגיענו לשם. בטח השליח בקדושת רבו הבעל שם טוב, אחרי שראה כל מה שעבר עליו בדרך, ואחר שהרב כבר מתחרט ובוכה ומתמרמר, שבוודאי יעזור השם יתברך להצילו, והוסיף ואמר להרב: אחוז בחגורה שלי ונלך מכאן.
הם יצאו מן הבית והתחילו לילך באישון לילה ואפילה. אחרי כמה רגעים ראו לתמהונם והנה הם בעיר מזיבוז'. הלכו בקפיצת הדרך. נכנסו לבית הבעל שם טוב, כשהוא עדיין יושב על שלחנו הקדוש עם המסובים. הרב התעלף ונפל ארצה, וצוה הבעל שם טוב לעוררו ולהשכיבו על המטה לנוח. הרב התחיל לבכות ולקונן על המחשבה הרעה שעברה עליו, והבעל שם טוב נתן לו תקון כראוי, ונעשה צדיק גמור ובעל תשובה גמור.
1
[2] כפרי אחד, שהיה חשוך בנים, נסע יחד עם אשתו ל
המגיד הקדוש מקוזיניץ ז"ל, לבקש ממנו שיתפלל בעדם ויברך אותם להיפקד בזרע של קיימא. המגיד הקדוש ברך אותם, וברכתו נתקיימה: האשה ילדה בן. לאחר זמן מה חלה הילד במחלה מסוכנת, והאשה הפצירה בבעלה שיסע שוב להמגיד. נסע אליו, והמגיד ברכו ברפואה שלימה ופטרו לשלום. אבל להילד לא הוטב, להפך, מיום ליום התגברה מחלתו יותר ויותר. אם הילד לא זזה מעריסתו, והיתה יושבת כל הזמן על ידו בלב מר ובנפש חרדה. פעם אחת נרדמה על יד עריסת הילד, וכשנעורה משנתה ראתה והנה חייל אחד עומד אצל העריסה, בידו האחת פך ובידו השנית כף, והוא נותן וחוזר ונותן להתינוק לשתות מן הכף. נבהלה האשה והתחילה לצעוק, והחייל ברח. מאותו רגע הוטב מצב הילד, והיה הולך ומבריא עד ששב לאיתנו לגמרי. שמחו ההורים, ועם זה גם פחדו שמא היה מכשף או שד. מה עשו? נסעו שוב להמגיד הקדוש וסחו לו כל המאורע. אמר להם המגיד לבל ידאגו כלל, שאין בזה שום דבר רע חס ושלום, ופטרם לשלום. לאחר שנפטרו ממנו, צוה המגיד למשמשו שיקח את מקלו וילך לבית החיים דקוז'ניץ, ויכה בו על קברו של חייל אחד ויאמר לו שהמגיד קורא לו. המשמש עשה כן, והמגיד פנה להחייל בשאלה: מי שמך לרופא ילדים?
השיב לו החייל: מעשה שהיה כך היה. כשנלקחתי לעבוד בצבא נתערבתי בגויים ועשיתי ככל מעשיהם עד שכמעט לא היה שום הבדל ביני ובין הגויים, מלבד מה שבפנקס שלהם הייתי רשום בתור יהודי. פעם אחת הלכתי עם עוד כמה חיילים, בדרך נפגשנו בעני יהודי אחד ההולך מאיזה כפר לביתו. החיילים סבבוהו מכל צד, חיפשו בבגדיו ומצאו בהם שבעים וחמשה רובלים, גזלו ממנו את הממון, ומחשש שלא ילך העני לספר הדבר לשר הצבא נטלוהו ותלוהו על העץ והלכו להם לדרכם, ואני כשראיתי את המעשה הנורא הזה נתעוררה בקרבי "הנקודה היהודית" ורגש הרחמנות נתגבר בי, התחמקתי מבין החיילים ובאתי מהר אל התלוי, נטלתי סכין וחתכתי את החבל שהיה תלוי בו, ותיכף כשנחלץ מן החבל שבה רוחו אליו. בכיסי היה אז סכום כסף ונתתי ליהודי שבעים וחמשה רובל, כסכום שהחיילים גזלו ממנו, והוא הלך בשמחה רבה לביתו. כשבאו החיילים למקומם, ערך שר הצבא כנהוג את המפקד, וקרא בשמו של כל אחד ואחד. כשהגיע לשמי ואין קול ואין עונה "הנני", שאל את החיילים עלי, והשיבו שהייתי עמהם בדרך, וכנראה התעכבתי שם באיזה מקום. מיד צוה עליהם שר הצבא ללכת לחפשני. הלכו ומצאוני עומד על יד העץ שתלו עליו את היהודי, והוא, התלוי, איננו. הבינו החיילים שאני החייתי את היהודי, וחששו שמא אגלה את הדבר לשר הצבא, והחליטו לתלות גם אותי על העץ, וכן עשו, והלכו לשר הצבא ואמרו שמצאו אותי תלוי על עץ. אחרי כן לקחוני וקברו אותי בעיר קוזיניץ. כשבאתי אחרי פטירתי לפני בית דין של מעלה לדין, אמרו: לתן לי תיכף גן עדן אי אפשר, מחמת שכל ימי עשיתי עברות, וגיהנם גם כן אי אפשר לתן לי מפני שהצלתי נפש אחת מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובפרט שעל הצלה זו מסרתי את נפשי ממש. לכן פסקו שאהיה רופא ילדים, ונתנו לי מן השמים רשות להחיות נפשות של ילדים בשעה שצריכים לישועה. מעשיה זו סיפר הרב הקדוש
ר' יחיאל מאיר מגסטינין ז"ל, והוסיף: אנו מבינים בטיב כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה. אבל בטיבו של יהודי אין לנו מבינות כלל.
535
החסיד ר' מוניא מוניסזון, גביר וסוחר באבנים טובות ומרגליות, ישב פעם אצל הרבי הרש"ב מליובאוויץ', והשיחה נסובה על אנשים פשוטים אחדים שהרבי שיבח אותם מאד. שאל ר' מוניא מוניסזון: מה הרבי "עושה מהם" "ענין שלם"? השיב הרבי: יש בהם מעלות רבות. אמר מוניסזון: אני איני רואה. שתק הרבי. אחר כך שאל הרבי אם הביא עמו חבילת היהלומים שלו. השיבו ר' מוניא מוניסזון אמנם ישנה אצלו כאן, אבל הוא יראה אותה להרבי אחר זמן מה, כי בעוד שהשמש זורחת אי אפשר להסתכל ביהלומים. אחר כך לקח ר' מוניא מוניסזון את חבילת היהלומים לחדר הסמוך, התיר את החבילה וסידר את היהלומים על השולחן והצביע להרבי על אבן אחת, ואמר: אבן זו היא פלאי פלאים. אמר הרבי: אני איני רואה בה כלום. השיבו ר' מוניא מוניסזון: צריך להיות מבין כדי לראות ביהלומים. אמר לו הרבי: יהודי אף הוא פלאי פלאים, אלא שצריך להיות מבין כדי לראות.
302
חסיד אחד, ממשפחת סלונים שבארץ ישראל, בא פעם לליובאוויץ' לבקר את קרובו הרבי מהר"ש ז"ל (בנו של אדמו"ר ה"צמח צדק" ז"ל). הרבי שאלו לשלום היהודים שבארץ ישראל, והלה השיב לו. בתוך השאר אמר: אינני מבין מה שכתוב בספרים שבארץ ישראל יושבים בעלי נשמות גבוהות, אני מכיר את היהודים שבארץ ישראל, ולא ראיתי שם ביניהם בעלי נשמות גבוהות יותר מאשר בין היהודים בחוץ לארץ. אמר לו הרבי: ואתה הנך מבין מי ומי הוא בעל נשמה גבוהה? הבה ואספר לך מעשה ששמעתי מאבי ז"ל (ה"צמח צדק"), ותראה עד היכן מגיע לפעמים כחו של יהודי פשוט בארץ ישראל.
בכפר אחד שבסביבות ירושלים היה דר יהודי פשוט שלא קרא ולא שנה ולא ידע גם את "פרוש המלות" בתפילה, ולא עוד אלא שלא ידע גם את סדר התפילה, מה צריכים להתפלל ביום זה ומה לא. והיה דרכו, שבכל שבוע היה בא לירושלים למכור ירקות ופירות בשוק, ומזה היה מתפרנס, והיה נכנס אז לאחד מרבני ירושלים, והוא, הרב, היה רושם לו בנייר מה להתפלל בכל יום ויום במשך השבוע הבא. לתת לו כלל, אשר בימות החול מתפללים כך, מלבד ה"שיר של יום" המשתנה בכל יום, ומלבד התוספת שיש בשני ובחמישי, ובימות השבת מתפללים כך - אי אפשר היה בשום אופן, כי מרוב בערותו היה מתבלבל, ולא היה מוצא ידיו ורגליו ב"סידור", על כן מוכרח היה הרב לרשום לו על כל יום ויום לחוד איך להתפלל. פעם בא בחודש חשון אל הרב, וביקש ממנו שירשום לו את סדר התפלה לשבועות אחדים רצופים, כי הדרכים מקולקלות ברפש וטיט, ולא יוכל לנסוע לירושלים בכל שבוע. רשם לו הרב כבקשתו. ואירע, שבשבוע השני הוצרך דווקא לנסוע לירושלים. בא לירושלים, ולתמהונו ראה והנה כל חנויות היהודים סגורות. נתבהל היהודי: שמא חס ושלום, טעה בחשבון, והיום יום שבת? שהה קצת על יד חמורו, וראה שיהודי אחד הולך עם טלית ותפילין תחת זרועו, נתיישבה דעתו, שהיום אינו יום השבת, ועדיין הוא עומד ותוהה: סוף סוף מה יום מיומים? ניגש אל אותו יהודי שהלך, ושאלו לפשר הדבר. השיבו היהודי, שהיום יום תענית צבור. נשתומם הכפרי על הרב שלא רשם לו את התענית בתוך אלו הימים, ולבו נתמלא צער על שנכשל בשני דברים: א) שאכל ביום תענית; ב) שלא התפלל כדת היום של תענית צבור. ומיד עזב את חמורו ועגלתו בתוך השוק, ורץ אל בית הרב. משבא לבית הרב, לא מצאו בביתו. על שאלתו היכן הוא, השיבו לו בני ביתו שהוא בבית הכנסת. רץ בבהלה רבה אל בית הכנסת, ניגש אל הרב, ופרץ בבכי: הייתכן, רבי? מה זאת עשית לי? והרב אינו מבין את דבריו, ושואלו מצדו: מה יש בני? - האיך "מה יש"? - השיבו הכפרי - הלוא היום תענית צבור, וכבודו לא רשם לי זה כלל, ונכשלתי גם באכילה וגם בתפילה. אמר לו הרב: הרגע, בני. אין זה יום תענית קבוע, אלא תענית על עצירת גשמים, שגזרנו בירושלים. ומה זה - שואל הכפרי - תענית על עצירת גשמים? הסביר לו הרב, שאם אין יורדים גשמים, ויש חשש לסכנת רעב, גוזרים תענית, ומתפללים להשם יתברך שירדו גשמים. תמה הכפרי: וכי בשביל כך צריכים לגזור תענית? אלא מה - שאלו הרב - צריכים לפי דעתך לעשות? השיב הכפרי: אני, בהיעצר המטר על שדותי, הנני יוצא אל השדה, ואומר להשם: אבא! אני זקוק לגשמים! ומתחילים הגשמים לרדת. מששמע הרב דברים אלה, אמר לו: אדרבה, לך ונסה גם כאן לעשות כן. מיד יצא הכפרי אל חצר בית הכנסת, התחיל לבכות, ואמר: אבא! כלום אפשר שבניך שבעיר הקודש יגועו, חס ושלום, ברעב? הלוא אתה רואה שהם זקוקים לגשמים! ותיכף התחילו לרדת גשמי ברכה. וכשסיים הרבי את סיפורו לאורח מארץ ישראל, אמר: והאם תוכל עכשיו להעריך מי ומי בארץ ישראל הוא בעל נשמה גבוהה?
