סיפורים פרשת שבוע סיפורי חסידים (זוין) חקת (1 צופה)

[געגועים]

סיפורי חסידים
להרב יוסף שלמה זוין
פרשת חקת
361
[241, 242]​

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד)
- אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן (ברכות סג:)​

הגאון הקדוש ר' יצחק אייזיק מקומרנא ז"ל סיפר על אביו הגאון הקדוש ר' אלכסנדר סנדר מקומרנא ז"ל, שכל כך היה דבוק בלימוד התורה, עד שפעמים היה שוכח ארבעה וחמשה ימים רצופים מלטעום טעם אוכל ומשקה. כל ימיו היה עני מדוכא, ולא הרגיש בדבר כלל. פעם אחת היה הדוחק בבית גדול כל כך עד שאני - מספר בנו ר' יצחק אייזיק - שהייתי ילד, לא היה לי לחם לאכול קרוב לשני ימים. ביום השני למד עמי אבי הקדוש משנה אחת במסכת "נדרים" להפיג צערי, ואחר כך למד עמי משנה זאת בדרך פנימית, לפי קבלת האר"י ז"ל. ונחלשתי מאד והייתי קרוב לבולמוס. ואמר לי אבי: לך אל השכנה ותתן לך לאכול. והייתי תמה, שידעתי שאותה שכנה לא תתן לי בלי כסף. אבל האמנתי בדברי אבי, והלכתי ועמדתי על הפתח. ישב שם גוי אחד ותיכף כשראני אמר אלי: בני! אתה רוצה יי"ש? אתה רוצה לחם? ונתן לי לאכול ולשתות כל צרכי. וכל הרואים היו מתפלאים, ואני מגודל רעבוני לא היה לי פנאי להתבונן בדבר. ואחרי כן הבנתי מדברי אבי ז"ל, שמגודל עוונותי לא זכיתי לראות את אליהו הנביא [1] אלא בבלבול כזה.​

---

[1] * 241

תלמידי הבעל שם טוב ביקשו מאוד מרבם שיראה להם את אליהו הנביא. הפצירו בו הרבה פעמים, עד שהבטיח להם פעם אחת למלא בקשתם. פעם אחת הלך הבעל שם טוב עם תלמידיו הקדושים לקבל שבת. מנהגו היה תמיד לילך אל השדה ביום הששי בעוד היום גדול, ושם היה מקבל שבת, ואומר לפני התלמידים דברי תורה. פתאום אמר הבעל שם טוב: אני רוצה לעשן את המקטרת. התפזרו התלמידים על הדרכים, אולי ימצאו איזה איש המעשן מקטרת, ויבקשו ממנו לזמן קצר את המקטרת, עד שיעשן הבעל שם טוב בה. אבל לא פגשו שום אדם בדרך, וחזרו ריקם להבעל שם טוב. עמד הבעל שם טוב והזדקף מלוא קומתו, ויאמר: הנני רואה אדון "שליאכצ'יץ" (כך קוראים לאדון פולני) הולך, לכו נא לקראתו, אולי יש אתו מקטרת, ותבקשו ממנו להשאיל לכם. הלכו התלמידים לקראתו, ושאלוהו אם יש לו מקטרת. השיב להם, שאמנם כן יש. ביקשו ממנו להשאילה להם, והשיב שהוא בעצמו ילך ויתן להרב את המקטרת. הלך האדון אחריהם, לקח בעצמו את המקטרת, ושם טבק בתוכה, והכה אבנים זו בזו והוציא אש ונתן להבעל שם טוב, והוא עישן. בתוך העישון שאלו הבעל שם טוב על תבואת השנה אם טובה היא בגידולה, ואם פרצה על פני הארץ, ואם נותנת התבואה הרבה גרגרים בשעת הדישה, וכדומה. התלמידים לא פנו אליו, ולא דברו אתו, וחזרו בשעת מעשה על דיבורי התורה ששמעו מרבם שיהיו שגורים בפיהם. אחרי כן פטר הרב את האדון, וילך לדרכו. אז אמר הבעל שם טוב לתלמידיו: עתה קיימתי לכם הבטחתי כי הראיתי לכם את אליהו הנביא! השתוממו כל התלמידים, ואמרו: למה לא הגיד לנו רבנו כי הוא אליהו, והיינו מבקשים ממנו שילמד עמנו? השיבם הבעל שם טוב אילו הבנתם מעצמכם, והייתם שואלים מי הוא, הייתי מגלה אותו לפניכם, אבל כשאתם לא הבנתם, לא היתה לי רשות לגלות. אך אגלה לכם מה שדברתי עמו. כששאלתיו אם פרצה התבואה על פני הארץ, נתכוונתי אם היתה אתערותא דלתתא כראוי, ובשאלתי אם בשעת הדישה נותנת התבואה גרעינים הרבה, נתכוונתי אם היתה אתערותא דלעילא להשפיע כל טוב לבית ישראל. והוא ענה לי על זה מה שענה.

242

כשהיה הגאון הצדיק בעל "חידושי הרי"מ" ילד בן שלוש שנים, וכבר התפלאו כל רואיו על כשרונותיו העילויים, הלכה פעם אמו אל המגיד הקדוש מקוזניץ ולקחה אתה את הילד, והמגיד השתעשע עמו הרבה. בחזירתם, באם הדרך, חלה הילד. אחזתו חמה וכחו נחלש. לקחתו אמו על ידיה ונשאתו בערך פרסה ונתעייפה מאוד. ישבה על אבן אחת לנוח ובכתה בכי רב, כי ראתה שמחלת הילד הולכת ומתגברת והוא בסכנה גדולה. פתאום ראתה שעובר אורח בדרך, מראהו ולבושיו כ"דייטש" ובצווארו תלוי כעין אמתחת נוסעים. ההלך ניגש אליה ושאל אותה לסיבת בכייתה. סחה לו צרתה. אמר ההלך אתן להילד תרופה ותיכף יוטב לו. הוציא מכיס בגדו בקבוק, הטיף מתוכו כמה טיפות על חתיכת סוכר ונתן להילד. תיכף נהפך מראה הילד לטוב וחלצתו חמה. מיד המשיכה ללכת עם הילד לביתה בעיר מגנישוב, וההלך מלווה אותה. בבואם הביתה סיפרה האשה את כל המאורע, ותהום כל העיר, כי בבית הרב נמצא רופא אומן מפליא לעשות, ובאו הרבה חולים לשם להתרפאות - והאיש נעלם ואיננו. בימי גדלותו של "חידושי הרי"מ" סיפר פעם את המאורע, ואמר: אותו "דייטש" היה אליהו, ואבי הרב לא הכירו, יען כי דרכו של אליהו להיות אזור העור על מתניו, אבל לפעמים, לצורך רפואת חולה, האזור הוא בצווארו.

* ההערות וההקשרים הם מאבי שליט"א​

 

[געגועים]

363
[333, 355]​

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם (במדבר כ, א)
- למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך
מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. (רש"י)​

בשנת תר"ח פשטה מגפת החלי-רע, רחמנא לצלן, בעיר נדבורנא, והרבה אנשים נשים וטף נספו. ובעיר זו שכן כבוד אז הרב הקדוש ר' ישכר דוב הנקרא בשם ר' בערצ'י (אביו של הצדיק המפורסם ר' מרדכי מנדבורנא). באו כל העם להרב בבכי תמרורים לבקש ממנו שיעורר רחמי שמים עליהם. ציוה הצדיק לרתום מרכבה ולנסוע לטייל קצת ביער שמחוץ לעיר. כשהגיעה המרכבה לחוץ לעיר ציוה להעמיד את המרכבה באמצע הדרך לרחבה, ואמר לבעל העגלה ולאנשים שנסעו עמו: אם תבוא לכאן מרכבה כבודה אחת, ובתוכה איש זקן נכבד, זקנו מגודל ולבן כשלג, ויבקש מכם לנטות הצידה למען יוכל לנסוע הלאה, לא תאבו ולא תשמעו לו, ואם יצעק עליכם לא תפחדו, ואף אם יאיים עליכם בכמה איומים לא תזוזו ממקומכם, ומורא לא יעלה על לבבכם. האנשים קיימו מצוותו ועמדו באמצע הדרך, והנה הגיעה המרכבה הכבודה ובתוכה האיש הזקן, וביקש מהם לתת לו לנסוע הלאה לדרכו. הם לא שמעו לו, והוא איים עליהם בחרב חדה שהוציא מתערה, אבל ללא הועיל, הם לא זזו ממקומם. ואחרי שכל איומיו לא הועילו, יצא הזקן ממרכבתו ופנקס גדול בידו, ניגש להרב והראה לו את הפנקס. הרב הסתכל קצת בהפנקס, וציוה לרתום המרכבה ולחזור הביתה. בהגיעם הביתה סיפר הרב כי ראה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ולדאבון נפשו ראה כי מידת הדין מתוחה עדיין על כמה אלפים נפשות מישראל, ועליהם להסתלק במגפת החלי-רע, ולא היתה לו עצה אחרת אלא לבקש לעשות חליפין - שהוא הרב יסתלק בעד שנים עשר אלף נפשות, ונעתרו מן השמים לבקשתו, שהוא יפדה אותם. ויצו הרב לביתו ויגוע ויאסף אל עמיו, והמגפה נעצרה [1].
​

---

[1] 333

הרב הקדוש ר' אהרן מטיטיוב ז"ל בן הרב הצדיק ר' צבי ז"ל בנו של הבעל שם טוב הקדוש, ישב קודם בעיר קונסטנטין, והיה נוהג בענוה ובשפלות יתרה... ומצבו החומרי של ר' אהרן היה נורא מאד. הוא ואשתו וילדיו הקטנים סבלו רעב ממש, והעניות בביתו היתה גדולה מאד. בני העיר לא השגיחו עליו כלל, ולא עלתה על דעתם לחשוב "מהיכן ירק זה חי"... והעניות בבית ר' אהרן הלכה ונמשכה, ולא היה לו לשלם שכר לימוד להמלמד בעד ילדיו הקטנים, שהתחילו כבר ללכת ל"חדר". כשעבר זמן מסוים ולא שילם להמלמד שכר לימוד, שלח לו המלמד את הילדים בחזרה לביתו, ולא רצה ללמד אותם עוד. מצא ר' אהרן את עצמו בצרה גדולה מאד, ואמר: הלוא הילדים לא יוכלו, חס ושלום, גם להתפלל! זה נגע ללבו יותר מכל הצרות, והחליט בדעתו שבענין שכר לימוד הוא מוכרח לבקש מהחסידים שבבית הכנסת שלו, שיעזרו לו. הלך בבוקר לתפילת שחרית לבית הכנסת, ואחרי התפילה אמר להחסידים: בנסיון של עניות אני יכול לעמוד, וסברתי וקבלתי, אבל בנסיון זה, שבני יהיו בטלים מתורה, איני יכול לעמוד, שזה נוגע לכבוד שמים, ועל כן אני מבקש מכם שתעזרו לי לשלם שכר לימוד בעד ילדי. תיכף נענו ואמרו כולם זה לזה שבוודאי צריך לעזור לו בשכר לימוד. לקחו מיד נייר, ערכו רשימה, וכל אחד מהם התחייב לתת בכל שבוע סך ידוע. נרשמו כעשרים אנשים, ועלה סכום ההתחייבות בערך ששים או שבעים קופיקות לשבוע. מינו אחד מהם לגובה, שהוא יגבה בכל שבוע את המעות, וימציאן לר' אהרן. לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת ללכת לביתם, ור' אהרן נשאר לבדו בבית הכנסת לגמור את שיעוריו שלמד בכל יום, התחיל לעשות חשבין בנפשו, מה זה עשה היום, ששם מבטחו באדם, והתמרמר מאד על זאת, והתחרט מעומק לבו על מה שעשה שלא כהוגן לבקש עזר מבני אדם. עמד ושפך שיחו לפני השם, והתפלל בבכיות עצומות שהאנשים ישכחו לגמרי מה שנדברו היום על אודותיו, וזה יהיה תיקון לחטא שלו. תפילתו נתקבלה, והאנשים שכחו לגמרי את החלטתם, וגם הגובה שכח ולא גבה אפילו פרוטה אחת לפי הרשימה.

ור' אהרן לא שם על לבו, שבבית הכנסת ישב אז אחורי התנור איש זקן, עני אלמוני, והוא שמע את תפלתו לד', וגם ראה בעיניו איך החסידים ערכו רשימה ביניהם, ואיך שר' אהרן ביקש אחרי כן מד' שישכחו זאת, ואיך שבאמת שכחוהו אחרי כן לגמרי. לימים פשטה מחלה קשה על ילדים קטנים בעיר הסמוכה טיטיוב מהלך שתי פרסאות מקונסטנטין, ואותו הזקן העני נזדמן אז לעיר טיטיוב, וראה שמחפשים חטאים לתקן אותם, אולי ירחם השם ויסיר את המגפה מן הילדים הקטנים. אמר להם הזקן: הנה אתם מחפשים אחרי חטאים לתקנם, אני אגיד לכם איזה חטא עליכם לתקן, ובוודאי יעזור לכם השם יתברך שתיעצר המגפה בזכות זו. נתאספו אצלו בעלי הבתים לשמוע מה יאמר להם. והעני הזקן המשיך: כשתי פרסאות סמוך לכאן, בעיר קונסטנטין, נמצא איש קדוש וצדיק, נכד הבעל שם טוב, בשם ר' אהרן, והוא מחוסר פרנסה עד שהוכרח לדור עם בני ביתו בחורבה, על כן שמעו נא לעצתי, בחרו מכם בעלי בתים נכבדים, ושלחו אותם במרכבה כבודה לבקש את ר' אהרן שיבוא לשבת קודש לכאן, ותבטיחו לו איזה סכום הגון לפי כבודו, ותראו שבזכות הצדיק תיעצר, אם ירצה השם, המגפה, והילדים לא ימותו עוד. ותיטב העצה בעיני בעלי הבתים, ויעשו כן: בחרו במשלחת של אנשים נכבדים, ושכרו מרכבה יפה וכבודה, ונסעו לקונסטנטין לבקש את ר' אהרן שיבוא אליהם לשבת קודש. ור' אהרן לא רצה גם לשמוע את דברי האנשים מטיטיוב, ואמר אליהם: מה אתם רוצים ממני? דבר כזה שייך לצדיק היודע לבטל דינים קשים, אבל אני איני יודע כלום. נתייעצו ביניהם השלוחים, אולי נבטיח לו סכום כסף גדול יותר ויסע עמנו. וכן עשו: אמרו לו שיתנו לו סך מאה רובל, ובלבד שיסע עמהם על שבת. ור' אהרן מסרב. הוסיפו לו עד מאתים רובל, שלש מאות רובל - ור' אהרן בשלו: אינני צדיק, ואין לי מה לעשות אצלכם. נתעכבו האנשים ללון בקונסטנטין, ובבוקר הלכו לבית הכנסת ויספרו שם בצער גדול את כל המעשה להחסידים. השיבו להם החסידים: עוד מעט ויבוא לבית הכנסת להתפלל, ונשתדל לפתות אותו שיסע עמכם, ובפרט שאנחנו יודעים על העניות הגדולה השוררת בביתו, ולכן נתאמץ בכל כוחנו שימלא בקשתכם. תיכף בא ר' אהרן להתפלל, ואחרי התפילה סבבוהו וכיתרוהו כל המתפללים, והוכיחו אותו שעליו לרחם על אשתו ובניו הקטנים ולנסוע לטיטיוב. ור' אהרן אינו רוצה לשמוע כלל מזה. היה שם בין החסידים זקן אחד שקנה חכמה, בשם ר' ברוך, והוא הכיר עוד את הבעל שם טוב, וידע את ר' אהרן מילדותו, ועתה היה מגדולי חסידי המגיד ממיזריטש, וצעק על ר' אהרן בקול גדול: איך אתה אכזר כל כך ואינך חס לא על עצמך, ולא על אשתך וילדיך, וגם לא על אנשי עיר טיטיוב, שהם בצרה גדולה, ומפצירים בך כל כך לבוא אליהם, ואולי בזכות הצדקה יעזור להם השם יתברך ויסיר מהם המחלה? ור' אהרן שותק ואינו עונה דבר. כשראו שהוא עדיין עומד בסירובו, עמדו כולם ואמרו פה אחד: אנחנו ניקח אותו ביד חזקה, ונושיב אותו על העגלה בעל כרחו וניסע יחד עמו לטיטיוב.

כשראה ר' אהרן כך, השיב להם: רואה אני שמוכרחני לנסוע שלא ברצוני, אבל תנאי זה אני מתנה: תיכף כשאבוא לטיטיוב, יחזיר העגלון את הסוסים והעגלה לצד קונסטנטין, ולא יתיר את הסוסים מהעגלה, עד אם אתן לו בעצמי רשות להתירם, ותיכף כשארצה לנסוע בחזרה לא יעכבוני כלל. הבטיחו לו על כך, וחשבו: יבוא נא קודם כל לטיטיוב, ושם נראה איך יפול דבר. שמחו מאד השלוחים מטיטיוב, ור' אהרן ישב עמהם במרכבה, וגם מהחסידים של קונסטנטין, ובראשם הזקן ר' ברוך, נסעו עמהם. בערב באו לטיטיוב, וסרו למלון שהכינו לו, ונתאספו כל בני העיר לקבל ממנו שלום, כנהוג. ותיכף כשבאו העירה שקטה המחלה. שום ילד לא נחלה עוד, והחולים הקודמים חלצתם חמה ונתרפאו לגמרי.

צהלה ושמחה העיר טיטיוב, ובאו כולם בשמחה אל הצדיק, וכל אחד הכין לו פתקא ("קוויטל" בלעז) ומטבע חשוב ל"פדיון", מלבד הסכום שלוש מאות רובל שהבטיחו לו השלוחים מהקהל. והחסידים מקונסטנטין שליווהו שמחו אף הם בראותם שיביא לביתו הון רב, ויהיה לו במה לכלכל את ביתו. בתוך כך עמד ר' אהרן מכסאו ונדחק בין הקהל הרב לצאת החוצה. חשבו, אולי לעשות צרכיו הוא יוצא, ולא אמרו לו דבר. והוא כשיצא מהמלון ישב תיכף בעגלה שעמדה הכן על יד הבית, כתנאי שהתנה מראש, ופקד על העגלון שיסע מהר לביתו. ויעזוב את כל הקהל עם הפדיונות, ולא לקח מהם אפילו פרוטה אחת. [עיי"ש כל הסיפור באריכות].

355

בעיר ווֹלְשְׁצוֹבַה שררה פעם אחת מגפה, רחמנא לצלן. ונסעו כמה בעלי בתים מן העיר לרדומסק להרב הקדוש בעל "תפארת שלמה" ז"ל לבקש ממנו, היות שעיר זו ווֹלְשְׁצוֹבַה היא עיר מולדתו, על כן יואיל נא לנסוע עמהם לשם, ויברך אותם שיסיר ד' מהם כל חולי וכל מדווה. נעתר הרב להפצרת בעלי הבתים ונסע לעירם. כשבא לשם יצאו לקראתו בתופים ובמחולות כל בני העיר, אנשים נשים וטף, כולם מלובשים בגדי שבת, ולפידי אש בידיהם, וחכמי העיר עם הרב דמתא בראשם. כשראה הצדיק את כל התכונה הזאת, אמר למקורביו: כמה גדול רוח הקודש של "היהודי" הקדוש מפשיסחא ז"ל! זכורני בעת ש"היהודי" היה פעם בווֹלְשְׁצוֹבַה, ואני הייתי אז ילד קטן, וכל בני העיר יצאו לקראתו בכבוד גדול, ואבי ר' הירשלה ז"ל שהיה ראש הקהילה ומנכבדי העיר, נסע עם "היהודי" יחד במרכבה, ולקח אותי אבי על ברכיו, וכשראני "היהודי" צבט אותי בלחיי, ואמר לי בזה הלשון: "נו, נו! לך יהיה כבוד גדול יותר, כאן". וכעת שראיתי את ה"כלי זמר" עם לפידי האש, נזכרתי במעשה זה. למחרתו נתן הצדיק צו, שכל בני העיר ילכו יחד עמו להקיף את בית החיים. לאחר ההקפה, פתח הצדיק ואמר: באהרן הכהן כתוב (במדבר יז, יג): וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, שורת הדין נותנת שיהיו רק חיים ולא מתים, כי מה תועלת יש להשם יתברך מן המתים? ואף אם צדיקים הם ויושבים בגן עדן, מה יתרון יש להבורא יתברך מזה שהם יושבים ו"מחממים את גביהם" בגן עדן? אבל בני אדם חיים וקיימים, הרי מודים ומתפללים, משבחים ומברכים, וגם שותים "לחיים", ורש"י בפרשת שופטים (דברים יח, ג) במתנות כהונה של הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, כתב: "לחיים תחת תפילה, שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס (ויתפלל) [וַיְפַלֵּל] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". וזהו שאמר הכתוב ויעמוד - ואין עמידה אלא תפלה - בין המתים ובין החיים, שהתפלל להקדוש ברוך הוא בטענה זו, שיראה את החילוק שבין המתים ובין החיים, ובכח טענה זו פעל את פעולתה "וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (במדבר יז, טו). לכן - סיים הצדיק - גם אתם הביאו נא מהר יי"ש לכאן, ונשתה לחיים. והביאו תיכף י"ש ומיני מתיקה, ושתו "לחיים" אצל בית החיים, וברכו זה את זה בקול רעש גדול "לחיים, לחיים!", ותיבקע הארץ לקולם. והלכו לביתם בששון ושמחה רבה. ומאותו יום והלאה נעצרה המגפה, ולא נשמע עוד קול צווחה בעיר ווֹלְשְׁצוֹבַה.​

 

[געגועים]

366
[178, 195, 262, 348]​

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה (במדבר כא, ה)
- כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה
שנאמר וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה (סנהדרין קי.)​

הצדיק ר' משה מקוברין היה פעם בעיר אחת ברייסין (רוסיה הלבנה), ונתאכסן ב"שטיבל" (בית תפילה) של חסידי רייסין. עשו לכבודו סעודת ערב גדולה, וכל החסידים וראשי הקהילה נתאספו ובאו לכבודו. הצדיק אמר תורה, וכל המסובים ישבו והקשיבו בדרך ארץ. ובקצה השולחן עמד חסיד אחד ושוחח בחשאי עם חברו. אמר לו חברו: הס! אין זו ממידת דרך ארץ לשוחח בשעת ה"שולחן". האיש המשוחח שתק ולא השיב כלום, אבל בלבו חשב הלוא הוא איננו רבי שלי. פתאום, באמצע התורה, אמר הצדיק: המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה [1]. לא הבינו המסובים למי התכוון הצדיק, ואותו המשוחח חשב בלבו: האמנם התכוון אלי? הרי לי יש רבי אחר. והצדיק אמר שנית: המהרהר אחר רבו, כלומר: הוא מהרהר שרבו הוא אחר, ולא זה, כמהרהר אחר השכינה. הרגיש האיש שכנראה מתכוון אליו, ובכל זאת חשב בלבו: הרי יתכן שבין כל הקהל הרב הזה יש מי שהוא אחר, שאליו נתכוון, ולא אלי, שהרי הוא אינו מכיר אותי כלל. והצדיק אמר בשלישית: המהרהר אחר רבו, כלומר: הוא מהרהר שהרבי התכוון לאחר, ולא אליו, כמהרהר אחר השכינה. ואז הבין האיש היטב שאליו מכוונים הדברים.

סיפור זה מסופר בפי חסידים בנוסח אחר: שני חסידים נסעו לרגל מסחרם בדרך, והוצרכו להיות בעיר ווילדניק. אמר אחד מהם לחברו: מכיוון שבווילדניק אנו, נכנס להרבי של ווילדניק, הוא הצדיק ר' ישראל דוב, שהיה מפורסם מאד במופתיו. והשני ענה בדברי זלזול כלפי הצדיק, ואמר: ראוי הוא למתחו על גבי הספסל ולהלקותו. בכל זאת בשבת בסעודה השלישית, הלכו שניהם לבית הצדיק, לשם סקרנות. הדוחק היה רב מפני הקהל הגדול שהצטופף שם. ואירע כך ששני האנשים עמדו מאחורי הכסא של הצדיק, והצדיק פניו אל השולחן ולא ראה אותם. ובתוך דברי התורה שאמר הצדיק, אמר: כל המהרהר אחר רבו וגו', בכל אותם שלושת האופנים שבסיפור בנוסח הקודם. אחר כך אמר פעם רביעית: כל המהרהר אחר רבו, היינו אם המהרהר עומד מאחורי רבו, כאילו מהרהר אחר השכינה. ושוב אמר בחמישית: כל המהרהר אחר רבו, שאם הוא מהרהר שראוי רבו להלקותו באחוריו, כאילו מהרהר אחר השכינה.​

---

[1] 178

בתחילת נשיאותו של הרב הצדיק ר' ישראל יצחק ז"ל מרדושיץ, בנו של הסבא קדישא ז"ל מרדושיץ. והוא עדיין לא נתפרסם אז, נסעו אליו פעם שני אנשים שהיו רגילים לנסוע לאביו, סבא קדישא ז"ל, בעודנו בחיים. באמצע הדרך התחילו לפקפק בדעתם אם כדאי כל טלטול הדרך הזה לנסוע להרבי החדש, שהרי רבי צריך להיות בעל רוח הקודש, שידע מה בלבו של החסיד. בכל זאת החליטו שמכיון שרוב הדרך כבר עברו, יגמרו את הנסיעה וישבתו אצלו שבת אחת, כי על כל פנים הריהו בנו של סבא קדישא. כשבאו לרדושיץ ועברו על מפתן ביתו של הרבי, הלך הרבי לקראתם, נתן להם שלום, ואמר בחיוך: ואם יודעים מה שהחסיד חושב בלבו בדרך נסיעתו, בשביל כך כבר ראויים להיקרא בשם "רבי"?...

195

שני אברכים מעיר לודז, שלא היו מאמינים בחסידים ורבותיהם, נועצו יחדיו לנסוע להרבי מאלכסנדר, כדי להתל בו: יכנסו אליו וישאלו אותו באיזה ענין שהם "מצטרכים" לו, ואחרי שובם יהיה להם חומר להתלוצץ על הרבי ועל חסידיו. וכן עשו. באו אל הרבי, נתן להם שלום, ולא דיבר עמהם מאומה. האברכים נשארו שם לשבת קודש, והתחפשו כחסידים: לבשו בגדי החסידים והתנהגו כמותם, שלא ירגישו בהם. ביום הראשון נועדו ללכת אל הרבי להיפטר מאתו בברכת פרידה כדרך החסידים, בכוונה לראות דרכו ומנהגיו, בשביל להתלוצץ אחר כך. כשנכנסו לברכת פרידה אמר להם הצדיק: האם למדתם פעם חומש? ויהי כמצחק בעיניהם, כי הם התיימרו לאמור: מי ידמה לנו במקרא ובדקדוק לשון הקודש, והוא שואל אם למדנו חומש, הרי שאינו יודע ואינו מכיר בבני אדם כלל. השיבו לו: הן. שאלם עוד: האם ידעתם את הפסוק שבסוף פרשת יתרו "ולא תעלה במעלות על מזבחי? השיבו: הן. ביקש אותם הרבי שיאמרו לו את הפירוש של הפסוק. צחקו בלבם, ואמרו לו את הפירוש. אמר להם הרבי: הוי, לא כך הוא הפירוש. אני אפרשהו לכם: "במעלות", הוא מלשון "נפש כי תמעול מעל"; "מזבח" הוא הצדיק, שזובח את יצרו ותאוותו לד'. וכוונת הפסוק, שלא תלך בערמומיות למעול מעל בהצדיק, "אשר לא תגלה ערותך עליו" - שאם לא תשמע, רק תעלה במרמה ומעל על הצדיק, אז הצדיק יגלה את אשר אתה עושה במסתרים דברים מכוערים ומגונים שתבוש בהם. כשמוע האברכים את דברי הצדיק אחזה אותם חרדה ונמס לבם כדונג, ולא יכלו לזוז ממקומם מגודל הבושה שכיסתה פניהם. והצדיק הוכיחם על מעשיהם, וגילה לפניהם את תעלומות מעשיהם המכוערים שעושים בסתר. האברכים כפפו ראשם, ובכו בדמעות שליש. אחר כך ניחמם הצדיק, ודיבר על לבם דברי תשובה, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים, וקיבלו עליהם את דרכי החסידות.

262

שני אברכים חסידים, שרבם שהיו רגילים לנסוע אליו, נפטר, נסעו להצדיק ר' מאיר מפרימישליאן לראות אם כדאי שיבחרו אותו לרבי להם ולחבריהם החסידים. נתאחרו בנסיעתם והגיעו לפרימישליאן בערב שבת קודש, פרשת שמיני, עם הדלקת הנרות. לא הספיקו להזמין באיזו אכסניה סעודות שבת, ונכנסו ישר לבית המדרש של הצדיק. אחר התפילה נשארו בבית המדרש, ושני בעלי בתים הזמינו אותם לסעודות שבת, כל אחד הזמין אורח אחד. אחד מבעלי הבתים דרכו היה שלא לאכול הרבה, והאורח משראה שבעל הבית אינו אוכל, היה מתבייש לאכול, אף כי היה רעב מאוד. בעל הבית השני היה נוהג לאכול, אבל לא פרס פרוסות לחם מהחלה שעל השולחן, והאורח התבייש לפרוס בעצמו, וממילא גם הוא לא אכל. אחרי הסעודה באו אל שולחנו של הצדיק שנמשך עד אחרי חצות לילה. אחר כך הלכו לאיזו אכסניה ושאלו אולי יש משהו לאכול, ובעל האכסניה השיב כי אצלו יש רק מקום ללון ולא לאכול, אלא שמכיון שאתם רעבים אתן לכם משהו בלי הכנה. בבוקר אחר התפילה הלכו שוב לאותם שני בעלי הבתים, שהזמינום בלילה, ושוב נשנה אותו הדבר של אמש, ויצאו משם שוב רעבים. לתפילת המנחה באו לבית המדרש של הצדיק, והצדיק עדיין לא היה בבית המדרש. חשבו, שבודאי יושב הרבי ולומד תורה בחדרו. נכנסו לבית הצדיק, והגבאי אמר להם, כי הרבי עומד בחצר. יצאו וראו שהרבי עומד בחצר ומצוה על המשרת ליתן אוכל להאווזים והעופות. אחר כך אמר הרבי: נלך להתפלל מנחה. נתפלאו מאד: בכל יום השבת לא שמעו מהרבי שום דברי תורה, ונוסף לזה ה"הכנה" שראו ממנו לתפילת מנחה, וגם היו רעבים מאוד, ולכן גמרו בדעתם שלא ללכת לסעודה השלישית של הרבי, והלכו שוב לבעלי הבתים שלהם. אבל בעלי הבתים לא היו בביתם, הם הלכו לשולחנו של הרבי. על כרחם הלכו אף הם לשם.

תיכף בבואם, אמר הרבי: איפה הם שני האברכים המחפשים רבי בעל רוח הקודש? ואין משיב דבר. שאל עוד פעם הרבי: איפה הם, מדוע הם מסתירים את עצמם ממני? ואין קול ואין עונה. בפעם השלישית אמר הרבי: אם לא יבואו תיכף לפני, יתחרטו. אז ניגשו לפניו שני האברכים בבושת פנים, והצדיק נתן להם שלום. ושאל אותם: איפה אכלתם סעודות שבת? והשיבו: אצל פלוני ופלוני. קרא הרבי אליו את שני בעלי הבתים, ואמר להם: יש בתורה הקדושה מצות "הכנסת אורחים", אבל צריך לדעת כיצד להתנהג עם האורחים. כשמזמינים אורח, צריך בעל הבית לפרוס חתיכות לחם הרבה על השולחן, שהאורח לא יצטרך לפרוס בעצמו ויתבייש לעשות כן. ואף אם בעל הבית כבר פורס הפרוסות, אך הוא עצמן אינו אוכל, עדיין יתבייש האורח מלאכול. וזה מרומז בתורה, בפרשת השבוע: את החזיר כי מפריס פרסה הוא (הוא פורס חתיכות "המוציא"), והוא גרה לא יגר (הוא בעצמו אינו אוכל), טמא הוא לכם; את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, אף הוא טמא הוא לכם. טהור הוא רק זה שהוא גם ממעלי הגרה וגם ממפריסי הפרסה. ועתה - הוסיף הצדיק - שני האברכים הלא רעבים מאוד, וצריך ליתן להם לאכול. הצדיק פרס שתי חתיכות חלה ונתן עליהן שתי חתיכות דגים, והושיט להם. אחר כך אמר הצדיק תורה, ובתוך דברי התורה נתגלה להאברכים סוד עמידת הצדיק על יד העופות להאכילם. אף אחד מהקהל לא ידע ולא הבין את ענין השיחה של הפרסה והגרה ואת דברי התורה שאמר, מלבד בעלי הבתים והאברכים. במוצאי שבת סיפרו האברכים את כל המעשה, ואמרו: מצאנו כאן רבי, אשר רוח ד' בקרבו.

348

חסיד אחד של הצדיק מרוז'ין נזדמן לו פעם להיות אצל הצדיק ר' מאיר'ל מפרימישליאן. והיה האיש מהרהר בלבו, כי רבו הצדיק מרוז'ין הוא רבי באמת, אבל לא הצדיק מפרימישליאן. הרגיש ר' מאיר'ל בדבר. פתח ואמר לו: אמור נא לי מדוע דנו את ה"מקושש עצים" בעונש חמור כזה? לא ידע החסיד כוונתו בשאלה זו, ושתק. הוסיף ר' מאיר'ל ואמר: העצים נקראים הצדיקים, כמו שכתוב: הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן (במדבר יג, כ), מקושש עצים הוא זה שאומר צדיק זה הוא רבי, וצדיק זה אינו רבי.​