יש לבאר מנהג החסידים לטבול בכל יום לפני התפלה.
דהנה המתפלל צריך לכוין לבו כאילו עומד כנגד קדשי הקדשים ממש.
כמו דאיתא בברכות ל.: "היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל... היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש... היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים... נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד."
ומבאר הרבינו יונה ברכות כב: היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד א"י לא תימא כנגד א"י בלבד אלא כנגד א"י וכנגד ירושלים וכנגד בהמ"ק וכנגד בית קה"ק וכשעומד בירושלים א"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי כבר עומד בתוכה אבל יש לו לכוין כנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשעומד בעזרה שאחורי הכפרת אם עומד בצפון חוזר פניו לדרום כדי שלא יהיה אחוריו למקדש אלא פניו כלפי המקדש וכן לכל הצדדין שעומד בעזרה אחרי הכפרת יש לו לחזור פניו כלפי המקדש כדמפרש ואזיל כדי שימצאו כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד.
וכן נפסק בשו"ע או"ח צד,א: בקומו להתפלל אם היה עומד בח"ל יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בא"י יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת.
וכן מבואר בכף החיים: ויכוין גם למקדש ונחשב בזה כאילו אנו עומדים בו ומתפללים.
וכן מבואר בטור סימן צה: וצריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ואנו מתפללין כנגד בה"מ ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין ובלבו יכוין למעלה.
ויש יסוד גדול שמיוחס להבעש"ט זי"ע שבמקום שמחשבתו של אדם נמצא, שם האדם נמצא כולו, עיין בתוי"י פ' חיי דכ"ג ע"א וז"ל שמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו ודפח"ח עכ"ל.
עוד שם בפ' שלח דקל"ט ע"ד וז"ל, שמעתי ממורי זלה"ה מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו וכו' ודפח"ח, עכ"ל.
וכן הוא בצדקת הצדיק אות קמד: במקום שהוא המחשבה של אדם שם הוא כל האדם כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש והנפש אינה דבר רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם. ומקום שמחשבתו אדוקה כך הוא כל צורת האדם באותו עת.
ובלקט אמרי פנינים דר"ט ע"ב העתיק וזה לשונו, שמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו, אם חושב בקדושה במציאות השם יתברך וביחודי שמותיו, דיוקנא שלו שלים קמי עתיק יומין, כי שם הוא כולו, וכן המהרהר הרהורים רעים וקשים, עומד ממש בגיהנם, ואש של גיהנם ממש בוער בו, והוא בחייו בשאול תחתית, מכל שכן אחד מותו, ירדו שאול חיים, וצדיקים ישמחו בשמח"ה אותיות מחשב"ה יעלצו לפני אלהים, עכ"ל.
והנה במסכת יומא ל. תנן: אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֲפִילּוּ טָהוֹר עַד שֶׁיִּטְבּוֹל.
ומכיון שבמחשבה נכנס האדם קודם התפלה לבית המקדש, וכפי היסוד של הבעש"ט זי"ע, מכיון שהאדם נכנס במחשבה, נמצא האדם במציאות ממש בתוך הבית המקדש, לכן מחיוב האדם לטבול קודם התפלה, כי אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול.
דהנה המתפלל צריך לכוין לבו כאילו עומד כנגד קדשי הקדשים ממש.
כמו דאיתא בברכות ל.: "היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל... היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש... היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים... נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד."
ומבאר הרבינו יונה ברכות כב: היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד א"י לא תימא כנגד א"י בלבד אלא כנגד א"י וכנגד ירושלים וכנגד בהמ"ק וכנגד בית קה"ק וכשעומד בירושלים א"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי כבר עומד בתוכה אבל יש לו לכוין כנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשעומד בעזרה שאחורי הכפרת אם עומד בצפון חוזר פניו לדרום כדי שלא יהיה אחוריו למקדש אלא פניו כלפי המקדש וכן לכל הצדדין שעומד בעזרה אחרי הכפרת יש לו לחזור פניו כלפי המקדש כדמפרש ואזיל כדי שימצאו כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד.
וכן נפסק בשו"ע או"ח צד,א: בקומו להתפלל אם היה עומד בח"ל יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בא"י יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת.
וכן מבואר בכף החיים: ויכוין גם למקדש ונחשב בזה כאילו אנו עומדים בו ומתפללים.
וכן מבואר בטור סימן צה: וצריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ואנו מתפללין כנגד בה"מ ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין ובלבו יכוין למעלה.
ויש יסוד גדול שמיוחס להבעש"ט זי"ע שבמקום שמחשבתו של אדם נמצא, שם האדם נמצא כולו, עיין בתוי"י פ' חיי דכ"ג ע"א וז"ל שמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו ודפח"ח עכ"ל.
עוד שם בפ' שלח דקל"ט ע"ד וז"ל, שמעתי ממורי זלה"ה מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו וכו' ודפח"ח, עכ"ל.
וכן הוא בצדקת הצדיק אות קמד: במקום שהוא המחשבה של אדם שם הוא כל האדם כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש והנפש אינה דבר רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם. ומקום שמחשבתו אדוקה כך הוא כל צורת האדם באותו עת.
ובלקט אמרי פנינים דר"ט ע"ב העתיק וזה לשונו, שמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו, אם חושב בקדושה במציאות השם יתברך וביחודי שמותיו, דיוקנא שלו שלים קמי עתיק יומין, כי שם הוא כולו, וכן המהרהר הרהורים רעים וקשים, עומד ממש בגיהנם, ואש של גיהנם ממש בוער בו, והוא בחייו בשאול תחתית, מכל שכן אחד מותו, ירדו שאול חיים, וצדיקים ישמחו בשמח"ה אותיות מחשב"ה יעלצו לפני אלהים, עכ"ל.
והנה במסכת יומא ל. תנן: אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֲפִילּוּ טָהוֹר עַד שֶׁיִּטְבּוֹל.
ומכיון שבמחשבה נכנס האדם קודם התפלה לבית המקדש, וכפי היסוד של הבעש"ט זי"ע, מכיון שהאדם נכנס במחשבה, נמצא האדם במציאות ממש בתוך הבית המקדש, לכן מחיוב האדם לטבול קודם התפלה, כי אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול.