בספרייה הלאומית (הקישור חסום) שמורות גלויות ובהן ציור המיוחס לו, לרבות ליתוגרפיה על גלוית שנה טובה. הרישום מתעד את הגלויה, ואינו מציג אותה כציור שנעשה בחייו.
באופן מפתיע, "דיוקן" בעל דמיון רב הפך לשם נרדף לרמב"ם לנצח. כיצד ומתי נקשר דיוקן זה עם הרמב"ם? שאלה זו ושאלות מסקרנות רבות אחרות בנוגע לדיוקן זה מטופלות באופן שיטתי, ומקורותיו, השראתו האפשרית ומטרותיו הנסתרות נחשפים.
מילות מפתח: הרמב"ם, דיוקן, איקונוגרפיה, אמנות, היסטוריה
דיוקן הרמב"ם הוא ללא ספק אחד האייקונים האוניברסליים המפורסמים והקלים ביותר לזיהוי בעולם. דיוקנאות, כולל אלה של מנהיגים וחוקרים יהודים בולטים, הפכו לאופנתיים זמן רב לאחר מותו של הרמב"ם. אין לנו דרך לדעת איך הרמב"ם באמת נראה, אך "דיוקן" יחיד בעל דמיון רב הגדיר בהצלחה את תפיסתנו לגבי הרמב"ם לנצח.
מבין הגרסאות הרבות הזמינות של דיוקן זה, הבה נתמקד ברישום בעט ודיו המצוטט לעתים קרובות ומוכר כ"דיוקן וחתימה" ( איור 1 ). 1 חתימת הרמב"ם המתוארת בתמונה זו היא אותנטית לחלוטין ודומה לחתימותיו הרבות המאומתות שנמצאו בגניזה הקהירית ( איור 2 ). 2 עם זאת, שאלות מסקרנות רבות עולות בראש בעת הערכת הדיוקן עצמו. במאמר הבא ננסה לענות על שאלות אלו.
איור 1 דיוקן וחתימתו המסורתיים של הרמב"ם. 1 תיאור דמיוני זה מהמאה התשע עשרה, באדיבות אוסף גריינג'ר, ניו יורק, הוא כנראה מאת המאייר האמריקאי ארתור בורדט פרוסט.
איור 2 החתימה המוגדלת בתמונה (למעלה) בהשוואה לחתימה האותנטית כמעט זהה שנמצאה בגניזה של קהיר (למטה). 2
כיצד ומתי נקשר דיוקן זה עם הרמב"ם?
הדיוקן המוקדם ביותר של הרמב"ם, המתוארך למאה החמש עשרה, מיוחס לפרופסור משה-דוד (אומברטו) קאסוטו (1883–1951) אשר על פי הדיווחים גילה אותו בשנת 1935.
פרופסור אומברטו קאסוטו, חבר המועצה האקדמית של האוניברסיטה העברית בירושלים, גילה דיוקן חדש של הרמב"ם שצויר במאה ה-15 . הדיוקן צבוע ובעל ערך אמנותי נדיר, והוא מציג את הרמב"ם בלבוש מזרחי.
למרבה הצער, הפרטים המדויקים של תגלית מסקרנת זו אינם ידועים. פרופסור קאסוטו, רב וחוקר ידוע, כתב את המאמר על הרמב"ם באנציקלופדיה טרקני והכיר מקרוב את העותקים הנדירים בכתב יד ומאוירים להפליא של משנה תורה שנוצרו באיטליה ובספרד במאה החמש עשרה. סביר להניח שבעת קטלוג כל כתבי היד העבריים בספריית הוותיקן (שפורסמו מאוחר יותר בשם " Codices Vaticani Hebraici "), פרופסור קאסוטו אכן נתקל וזיהה דיוקן כזה.
למרבה המזל, ידוע הרבה יותר על דיוקן המתוארך למאה השמונה עשרה. תמונה זו "התגלתה" כנראה לראשונה באמצע המאה התשע עשרה על ידי ישר (ר' איסאקו סמואלה רג'יו, 1784–1855), מלומד אוסטרו-איטלקי, מתמטיקאי, סופר עביר ורב יליד גוריציה. רג'יו היה אחד המנהיגים הבולטים של האמנציפציה היהודית ומצא את הדיוקן ביצירה אנציקלופדית בת 34 כרכים בשם Thesaurus Antiquitatum Sacrarum (1744–1769). הספר, שפורסם על ידי בלסאוס אוגולינוס בוונציה, נכתב בלטינית (בהתאם לשמו המתורגם ולכוונה) הוא אוצר מילים של עתיקות קדושות שבו מודגמים המנהגים, החוקים והמוסדות, הטקסים הקדושים והאזרחיים של העברים הקדמונים.
אוגולינוס, יהודי מלידה, היה עתיקות נוצרי קתולי בעל מוניטין רב. ביצירתו יוצאת הדופן, אוגולינוס לא רק איגד הדפסות מחדש של רוב החיבורים על עתיקות יהודיות מהמאה השבע-עשרה, אלא גם גייס תורמים חדשים. יתר על כן, הוא תרגם בעצמו חיבורים רבים וכן חלקים נרחבים של משנה תורה, הנחשבת ליצירתו הגדולה של הרמב"ם.
דיוקן מיניאטורי צנוע ולא מרשים במקצת זה ( איור 3 ) 4 נחשב על ידי רוב המומחים, כולל פרופסור ריצ'רד א. כהן, 5 למקור דיוקן הרמב"ם כפי שאנו מכירים אותו.
איור 3 דיוקן הרמב"ם בתזאורוס Antiquitatum Sacrarum. 4 באדיבות ספריית הספרים וכתבי היד הנדירים Beinecke, אוניברסיטת ייל.
משה מרגוליות (1815–1881), מיסיונר יהודי נוצרי שחי באנגליה, שופך אור חשוב על מקורות הדיוקן במכתב הבא, 6 מיום 17 בדצמבר 1846:
אני יודע שאתה [כלומר, הכומר ד"ר ג'יי הורלוק] מעריץ מושבע של אותו חכם עברי. אני חושב שתהיה מרוצה, לכן, מהדיוקן המיניאטורי המצורף שלו. ייתכן שראית אותו בעבר, כי פרסמתי אותו ככותרת לפרוספקט של האגודה הפילועית-העברית. אם לא, הנה הוא. אני לא חושב שמישהו באנגליה ראה אותו אי פעם לפני שהצגתי אותו. עם זאת, תתהה האם זהו דמיון אמיתי, או סתם דמיון בדיוני. לכן, אתן לך את כל המידע שיש לי עליו, ותשפטו בעצמכם.
החוקר האיטלקי-עברי המפורסם, רג'יו, גילה זאת לראשונה ביצירת המופת " Thesaurus Antiquitatum ", שפורסמה בוונציה על ידי בלסאוס אוגולינוס. הוא שלח סקיצה של תגליתו לחברו, הר סולומון שטרן מברלין. האחרון סקרני באופן טבעי לדעת האם הייצוג אמיתי או דמיוני.
לפיכך, שלח רג'יו את ההסבר הבא; "ביצירה המפורסמת, ' Thesaurus Antiquitatum Sacrarum Blasie Ugolini, Venetiis ', 1744, בכרך הראשון, עמ' 384, נמצא דמותו של הרמב"ם, אשר מחבר [ה-' Thesaurus Antiquitatum '] אומר שנלקח, 'ex-antiqua tabula', מבלי לציין באופן מלא ומפורט יותר כיצד הגיע לידי טאבולה זו, היכן היא קיימת, ואם מישהו העיד על אמיתותה של הדמות. עם זאת, מכיוון שאוגולינוס ידוע כאדם חרוץ ומכובד, המכיר את נושאו, ושלא ניתן לחשוד בו בקלות במרמה, אין דבר נגד ההנחה שהסבירות שבעת פרסום יצירתו הייתה לו אכן טאבולה כזו לפניו."
מר סולומון שטרן הדפיס על דף נייר אחד כמה עותקים של המיניאטורה הנ"ל, בליווי עותק של מכתבו של רג'יו ( איור 4 ). זכיתי לקבל עותק של מסמך זה, שנשלח לי על ידי חבר טוב לב מברלין, שיודע את חיבתי לקוריוזים ספרותיים כאלה.
דיוקן נוסף, שכמעט ולא מוכר אך מעניין מאוד, מהמאה השמונה עשרה, שכביכול משנת 1769, הגיע איכשהו לספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים ( איור 5 ). 7 הרמב"ם כאן נראה צעיר בהרבה, ומתחתיו משפט תמוה בכתב יד אומר (בעברית): "הרמב"ם, ינוח נשמתו בשלום בגן עדן, כך נאמר לי".
איור 4 מכתבו של רג'יו לסולומון שטרן, 20 בדצמבר 1843. שימו לב שהטקסט העיקרי בהתכתבות זו נכתב בעברית, בעוד שכאשר התייחס לסוגיה העדינה של אותנטיות הדיוקן, רג'יו חזר לגרמנית.
איור 5 דיוקן הרמב"ם. 7 נראה כי הרמב"ם מחזיק את נאוטילוס כסמל לידיעתו הרחבה במדעי הטבע. באדיבות הספרייה הלאומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
הדיוקן שכולנו מקשרים עם הרמב"ם הוא, אם כן, כמעט בוודאות משנת 1744. מקורו באמצע המאה השמונה עשרה, על פי הדיווחים "התגלה" באמצע המאה התשע עשרה על ידי רג'יו, והופץ משם. רג'יו עצמו היה צייר בעל כישרון ניכר, עם יותר ממאתיים רישומים וציורים, כולל דיוקנאות של ידוענים יהודים רבים. רישומי הדיוקן שלו הועברו תחילה לגרמניה וזמן קצר לאחר מכן לאנגליה. משה מרגוליות "הביא" את הדיוקן לאנגליה וככל הנראה מילא תפקיד פעיל בהפצתו. הדיוקן לא הוגבל לנייר ולהדפסות חוזרות אלא הועתק גם על מדליונים ( איור 6 ). 8
איור 6 מדליון ברונזה של הרמב"ם מתקופת הרנסנס (ללא תיארוך מדויק). 8
לפחות חלק מהדיוקנאות שהיו במחזור לוו בתחילה ב"הצהרת אותנטיות" יוצאת דופן למדי ( איור 7 ) שהדגישה את סמל ה"ex-antiqua tabula" בעברית כעובדה בלתי מעורערת. בעוד שהדיוקן לא היה נפוץ באנגליה בשנת 1847, הוא כבר היה נפוץ ברחבי העולם בתחילת המאה העשרים.
איור 7 "הצהרת אותנטיות" משנת 1844. הצהרות כאלה ליוו בדרך כלל את דיוקנו של הרמב"ם. שימו לב לכותרת בעברית שקוראת באותיות מודגשות "ex-antiqua tabula" ולביוגרפיה המקוצרת של הרמב"ם בעברית ובגרמנית.
עד כמה הדיוקן אותנטי, אם בכלל?
אוגולינוס, עורך ה- Thesaurus Antiquitatum Sacrarum , טען כי התמונה הועתקה מתמונה עתיקה יותר שחרוטה או צוירה "ex-antiqua tabula". למרות שרג'יו היה משוכנע באמיתותה, או לפחות היה מוכן להצהיר על כך בגלוי, הוא נמנע מלהתייחס לשאלה מטרידה ומהותית האם הרמב"ם היה מאשר בכלל רישום של דיוקנו.
על פי כללי ההלכה היהודיים המסוימים, כפי שסוכמו על ידי הרמב"ם עצמו בספרו פורץ הדרך "משנה תורה": 9
אסור לעשות צלמים למטרות קישוט, אף על פי שאינם מייצגים אלוהויות כזב, כמשתמע משמות כ', כג: "אל תעשה עמי [אלוהי כסף ואלוהי זהב]". הכוונה היא אפילו לצלמים של זהב וכסף המיועדים רק למטרות קישוט, פן יטעו אחרים ויראו בהם אלוהויות.
אסור לעשות דמויות דקורטיביות של צורת אדם בלבד. לכן, אסור לעשות דמויות אדם מעץ, מלט או מאבן. איסור זה חל כאשר התמונה בולטת - למשל, תמונות ופסלים שנעשו במסדרון וכדומה. אדם שעושה תמונה כזו חייב במלקות.
לעומת זאת, מותר ליצור דמויות אנושיות חרוטות או מצוירות - למשל דיוקנאות, בין אם על עץ או על לוחות אבן - או שהן חלק משטיח קיר.
[להלן הכללים לגבי] טבעת חותם הנושאת תמונה אנושית: אם התמונה בולטת, אסור לענוד אותה, אך מותר להשתמש בה כחותם. אם התמונה היא הטבעה, מותר לענוד אותה, אך אסור להשתמש בה כחותם, משום שהיא תיצור תמונה בולטת.
באופן דומה, אסור לעשות תמונה של השמש, הירח, הכוכבים, קבוצות המזלות או המלאכים, כמשתמע משמות, שם: "אל תעשה עמי [אלוהי כסף...]" – כלומר, אל תעשה תמונות של עבדי, המשרתים לפניי במרומים. איסור זה חל אף [על תמונות] על לוחות.
ניתן לעצב תמונות של בעלי חיים ויצורים חיים אחרים – למעט בני אדם – ובאופן דומה, תמונות של עצים, עשבים וכדומה. זה חל אפילו על תמונות בולטות.
ככל הנראה, מכיוון שזה מותר מבחינה דתית, מפתה מאוד, גם אם ספקולטיבי, לחשוב שאמן או אחד מתלמידיו צייר או חרט את דיוקנו של הרמב"ם על אבן. אף על פי כן, בלתי יעלה על הדעת שהרמב"ם היה מאשר זאת בחייו. האם מישהו צייר את דיוקנו מהזיכרון לאחר שהרמב"ם נפטר בשנת 1204 במצרים ונקבר בטבריה? האם אותו "דיוקן" היפותטי צויר על לוח כמה מאות שנים מאוחר יותר הרחק באירופה, והאם הוא הועתק והופץ על ידי אוגולינוס? אני אישית מתקשה להאמין ומשאיר את השאלות הללו פתוחות לקוראים.
סביר הרבה יותר שאוגולינוס, שהכיר היטב את ההלכה היהודית בכלל ואת כתבי הרמב"ם בפרט, צירף את ההערה "ex-antiqua tabula" בכוונה. אוגולינוס ידע שחריטת דיוקן על אבן מותרת, והוא שאף לאמת את האותנטיות של הדיוקן ולמתן את הביקורת היהודית הצפויה. אלה שעסקו מאוחר יותר בהפצת הדיוקן אכן ציטטו בהתאם את אותו הביטוי בעברית בכותרת הצהרת האותנטיות שלהם ( איור 7 ).
האם יש דוגמאות לרישומים ארכיטיפיים דומים שקדמו לדיוקן הרמב"ם משנת 1744 ויכולים לשמש כהשראה?
בשנת 1058, אבן בוטלאן, הרופא והתאולוג המצרי המפורסם מבגדד, פרסם קטע פרוזה סאטירי ( ריסאלת דאוות אל-אטיבה ) המתייחס למתחזה צעיר שעובד כרופא לצד רופא מבוגר ומנוסה שחושף בקלות את בורותו. הסצנה ( איור 8 ), שצולמה בצבעי מים על פפירוס, מתארת יפה את הרופא המבוגר והמכובד הזה ואת הצעיר.
איור 8 פרט מתוך מיניאטורה מתוך "רסלאת דעות אל-עתיבה" של אבן בוטלאן . באדיבות מוזיאון ל.א. מאיר לאמנות אסלאמית, ירושלים. צילום: דניאלה גולן.
תמונה זו בוודאי הגיעה לאירופה המודרנית המוקדמת יחד עם אינספור טקסטים אחרים ממקור מזרח תיכוני שהפיצו ביעילות את השפעת התרבות הערבית. ברור למדי שפרסומים כאלה היו עשויים לחרוט את הסטריאוטיפ של איך רופא חכם זקן היה אמור להיראות.
בשנת 1669, ושוב בשנת 1728, פורסמו שני דיוקנאות דומים של סבתאי צבי (1626–1676), המיסטיקן היהודי שהכריז על עצמו כמשיח בשנת 1648 ( איור 9 ). דיוקנאות אלה צוירו כביכול על ידי עד ראייה ולכן נחשבו על ידי רבים כאותנטיים. 10 , 11 מי שצייר את דיוקן הרמב"ם בשנת 1744 בוודאי היה מודע להם וייתכן שקיבל השראה מהם.
איור 9 דיוקנאות של "סבתה סבי": משנת 1669 (משמאל) 10 ו-1728 (מימין). 11
מי היה האמן שצייר את הדיוקן?
זהותו של האמן, למרבה הצער, אינה ידועה. ייתכן שאוגולינוס צייר זאת בעצמו או שכר מאייר מקצועי למשימה.
בהינתן הדמיון הסגוני האיקונוגרפי בין דיוקנו של הרמב"ם לבין הבן החכם כפי שהוא מתואר באיור המפורסם של ארבעת הבנים ( איור 10 ), משנת 1712, נראה סביר שהאמנים חלקו כמה השפעות משותפות.
איור 10 ג'ובאני פלגריני (1675–1741): "חניבעל הצעיר נשבע איבה לרומא", 1731. קיים דמיון מכוון יוצא דופן בין חניבעל לבן החכם (או המלומד) מהגדה של אמסטרדם (מימין).
אברהם בן יעקב, גיור שאייר את הגדת אמסטרדם הנחשבת לאבן דרך בהיסטוריה של הדפוס העברי, שאל את רוב האיורים ממתאוס מריאן, אמן נוצרי. מריאן (1593–1650) יצר מספר רב של איורים חרוטים פופולריים הן לתנ"ך והן לספרי היסטוריה בין השנים 1625 ו-1630. מבין החריטות הללו נבחרו האיורים להגדת אמסטרדם. הבן החכם הוא למעשה חניבעל כפי שנחרט על ידי מריאן בספר היסטוריה 12. הוא דומה אף יותר לחניבעל כפי שצויר על ידי האמן הוונציאני ג'ובאני פלגריני (1675–1741) בשנת 1731 ( איור 10 ).
ככל הנראה, קוראים יהודים באירופה של המאה השמונה עשרה הבינו היטב את כוונותיו העדינות של המאייר ואכן קישרו חוכמה רבה עם הטקטיקן האייקוני המפורסם בעולם חניבעל, בדיוק כפי שקוראים במאה העשרים היו מקשרים תמונה של אלברט איינשטיין לגאונות עצומה.
הפופולריות של ההגדה המאוירת בקרב יהודי אירופה הייתה עצומה, ובהתאם היא הועתקה שוב ושוב בהגדות הבאות שנדפסו באירופה ומאוחר יותר בארצות הברית גם במאה העשרים.
מי שצייר את דיוקן הרמב"ם השתמש במיומנות באותם עקרונות מוצלחים של איורים איקונוגרפיים, המשלבים את כל מאפייני הרמב"ם כפי שציפו הקוראים.
האם הרמב"ם ענד תלתלים צדדיים ( פעות בעברית), ומדוע צייר אותו האמן ללא תלתלים צדדיים ועם זקן גזוז?
על פי הכללים היהודיים המסורתיים ישנם איסורים חמורים הקשורים לגילוח שיער הפנים. הרמב"ם עצמו מתייחס לכללים יהודיים אלה: 13
אסור לנו לגלח את פינות ראשינו כפי שעושים עובדי האלילים וכוהניהם, כפי שכתוב בספר ויקרא [יט, כז]: "לֹא תִקְצַת פְּנֵי רֹאשִׁיכם".
מותר להסיר את השערות מ]זוויות [הראש] במספריים. האיסור חל רק על הסרה מלאה בסכין גילוח.
האם לדוד המלך היו פֵּאות גלויות כפי שאנו מכירים אותן כיום? האם היו לחכמי המשנה? האם היו לרמב"ם? הראיות סותרות זאת לחלוטין. הרמב"ם ככל הנראה שמר על תלתליו הצדדיים גזוזים קלות במספריים ולא מגולחים לחלוטין כפי שמתואר בדיוקן.
השם "פעות" בוגר מקורו רק במאה השש עשרה, כאשר היה חשוב מבחינה חברתית עבור יהודים שומרי מצוות להבחין ביעילות בין יהודים ללא יהודים, וחשוב מכך, יהודים מיהודים אחרים שנחשבו מודרניים מדי.
מי שצייר את דיוקן הרמב"ם לא היה מודע לכך שתלתלי צד מגולחים לחלוטין וזקן גזוז הם למעשה מאפיינים של דמויות אסלאמיות. לחלופין, ייתכן שהאמן הניח שבגלל מעמדו הרם ומפגשיו התכופים עם מלכים ושרים, הרמב"ם בוודאי לבש בגדים שדמו לבגדים אסלאמיים וכן גילח וגזז את שיער פניו כמו דמויות אסלאמיות מכובדות. מעניין לציין, שהרמב"ם אכן התיר זאת בנסיבות נדירות כמו שלו: 14
יהודי בעל תפקיד חשוב בממלכה גוייתית והוא חייב לשבת לפני מלכיהם, וירגיש נבוך אם לא היה דומה להם, מקבל רשות ללבוש בגדים הדומים לשלהם ולגלח את שיער פניו כמוהם.
ייתכן שהאמן אף צייר במכוון את הרמב"ם כך שיופיע כמלומד מוסלמי על מנת לפנות לקהל לא יהודי ולהדגיש את השפעת התרבות, המדע והרפואה האסלאמית על הרמב"ם ולא את מוצאו והשכלתו היהודית.
דמויות מפתח שעסקו בהפצת דיוקן הרמב"ם באירופה במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו בעיקר מנהיגי תנועת ההשכלה היהודית ( ההשכלה בעברית). ההשכלה דגלה באימוץ ערכי ההשכלה, בקידום השתלבות טובה יותר בחברה האירופית, ובהגברת החינוך בלימודי חול, בשפה העברית ובהיסטוריה היהודית. ההשכלה במובן זה סימנה את תחילתה של מעורבות רחבה יותר של יהודי אירופה עם העולם החילוני, מה שהוביל בסופו של דבר לתנועות הפוליטיות היהודיות הראשונות ולמאבק לאמנציפציה יהודית. דיוקנו של הרמב"ם, חסר המאפיינים היהודיים האופייניים, תאם את המוטו שלהם "היה יהודי בבית ואדם ברחוב".
מעניין לציין כי, בניגוד בדיוקן, בפסל המפורסם בקורדובה ( איור 11 ) נראה כי לרמב"ם יש תלתלים פאתיים. ייתכן שזה משקף את תפיסת האמן לגבי יהודים בולטים, במיוחד דתיים.
איור 11 פסל הרמב"ם (A), שהוקם בשנת 1964 בכיכר טבריה, יודריה (הרובע היהודי העתיק), קורדובה ומתואר על בול ספרדי שהונפק בשנת 1967 (B). פסל אבן סינא (אביסנה, בערך 980–1037) (C,D) ( http://www.muslimphilosophy.com ) שימש ככל הנראה כ (עוד...)
עם זאת, לפנים המפוסלות יש דמיון ניכר לפנים המפוסלות לרופא והפילוסוף הגדול אבן סינא (אביסנה, 980–1037) ( איור 11 ) שפיסוליו התבסס על שחזור מדויק של גולגולתו. ככל הנראה, כל האמנים מחפשים השראה והתייחסויות היסטוריות ומוחשיות, ולעתים קרובות פונים לשימוש בפנים ארכיטיפיות הנחשבות באופן קולקטיבי כמאפיינות מלומדים/רופאים/פילוסופים קדומים מכובדים, לאו דווקא יהודים.
מהי משמעות הטורבן הייחודי שלו ובגדיו המעוטרים בהמון טעם?
לא נקבע האם האמן בחר בגד ועיטורים המבוססים על עובדות היסטוריות או פשוט הושפע מסטריאוטיפים וממודלים חיים קיימים. התוצאה הסופית עשויה להיות מקרית, אך כמה רמזים סמליים מצדיקים מחשבה נוספת.
מצרים ומזרחים, כולל יהודים מקומיים, אכן לבשו טורבנים אופייניים במשך מאות שנים. טורבן טיפוסי המכונה "מוכ'לה" דומה לזה שבדיוקן הרמב"ם. 15
בתקופות מסוימות בהיסטוריה, חובה היה על פי חוק ללבוש טורבנים בצבעים שונים בהתאם לדת. כמו כן, היו הבדלים ניכרים באופן עטיפתם. ניקולא דה ניקולאי, שחזר מאיסטנבול בשנת 1552, דיווח כי טורבנים יהודיים היו צהובים/כתומים, צבע התואם את זה שבדיוקן הרמב"ם. תחריטיו המקוריים ותצפיותיו על המזרח 16 כוללים טביעה מפורסמת של יהודי סוחר, הנחשבת לייצוג אמין של הטורבן והבגדים שלבשו יהודים עשירים ומוכרים.
ייתכן שהבגדים המעוטרים רמזו גם לשימוש בקמעות או קמעות. הרמב"ם עצמו זלזל ואף הטיף נגד כוחות המגן והריפוי של קמעות או חפצים מבורכים. אף על פי כן, בתקופה בה פורסם דיוקן הרמב"ם, רוב בני כל הדתות, כולל יהודים, האמינו בכוחות אלה, וייתכן שהאמן צייר את ה"מדליה" או את המטבע החרוט בהתאם.
לחלופין, ייתכן שזה פשוט מייצג סימן מסחרי מקובל של רופאים קדומים, כמעט כמו שענידת סטטוסקופ נחשבת כיום לסימן מסחרי של רופאים מודרניים. יתר על כן, ייתכן שהאמן רמז לסמל דרגה של כבוד שניתן לרמב"ם כרופא הראשי של צלאח א-דין, סולטן מצרים.
הרקמה ומה שנראה כמו צמת זהב עם 12 אבני חן צבעוניות עשויים להיות אפילו פרשנותו של האמן לחושן, שריון הקודש שלבש הכהן הגדול עבור בני ישראל. בתיאור המקראי, שריון החזה מכונה שריון הדין , משום שהאורים והתומים (ארבע שורות של שלוש אבני חן חרוטות), ששימשו בניבוי עתידות, הונחו בתוכו.
יש דמיון הדוק, אך כנראה מקרי, בין קווי המתאר הכלליים של העיטורים לבין מנורת המקדש שצייר הרמב"ם עצמו. 17 במאות השש עשרה והשבע עשרה היה אופנתי למדי לשלב רמזים נסתרים, בקושי מורגשים, או מסרים סודיים ביצירות אמנות. אפשר רק לתהות האם האמן האנונימי ניסה בחוכמה להגביר את האמינות והערך האותנטי של הדיוקן באמצעות קווי המתאר המסוימים הללו, שקוראים יהודים משכילים רבים היו מזהים באופן תת-מודע.
מעניין לציין, שמאז תחילת המאה השבע עשרה, הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון, לובש גלימה ומצנפת זהב קלועים. התלבושת מזכירה בחלקה את החכם באשי שייצג את היהודים מול השלטונות העות'מאניים הטורקיים, אך במתכונתה הנוכחית היא בעיקר בעקבות הרמב"ם .
לסיכום, נראה כי המדפיסים העבריים המוקדמים בוונציה, להוטים לספק לקוראיהם דמות מוחשית של הרמב"ם, פשוט שלפו יצירת "קליפורניה" זמינה שהציגה תמונה גסה של איך היה נראה מלומד יהודי מצרי. האמן הלא ידוע המקורי הצליח מאוד להציג תמונה משכנעת להפליא ששבתה את הדמיון והפכה לשם נרדף לרמב"ם מאז.
האמן ו/או זה שהזמין את הדיוקן בוודאי היו יהודים מלידה עם הבנה מעמיקה של ההלכה היהודית ופסיקות הרמב"ם. דיוקן הרמב"ם הספציפי הזה הופץ על ידי תומכי תנועת ההשכלה היהודית ושירת את מטרותיהם.
בלתי אפשרי לספור את מספר הפעמים שדיוקן זה צוטט ואת מספר האמנים שהשתמשו בו כהשראה לעבודותיהם. ראוי לציין שלוח הרמב"ם המבוסס על דיוקן מפורסם זה תלוי בגאווה בכניסה הראשית לקמפוס הבריאות רמב"ם בחיפה, הקרוי על שם הרמב"ם ( איור 12 ).
איור 12 לוחית הרמב"ם באולם הכניסה הראשי, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה, ישראל. צילום: פיוטר פליטר.
הערות שוליים
ניגוד עניינים: לא דווח על ניגוד עניינים פוטנציאלי הרלוונטי למאמר זה.
הפניות
1.
אוסף גריינג'ר, ניו יורק: 0004896_T ו- 0046323_T.
2.
אוסף הגניזה של קהיר. ספריית אוניברסיטת קיימברידג'; TS 12.192.
3.
ה"פלסטין פוסט", 20 באוגוסט 1935, מסוכנות הטלגרף הפלסטינית.
4.
ספריית הספרים וכתבי היד הנדירים ע"ש ביינקה, אוניברסיטת ייל: מספר רשומה ביבליוגרפית 2008140, מספר זיהוי תמונה 1041737.
5.
כהן, רוד איי. אייקונים יהודיים: אמנות וחברה באירופה המודרנית. ברקלי ולוס אנג'לס; הוצאת אוניברסיטת קליפורניה: 1998. עמ' 136.
6.
מרגוליות, מ. מכתב XIV. לונדון: ריצ'רד בנטלי; 1850. עלייה לרגל לארץ אבותיי; עמ' 144–145.
7.
עמ' 4B. הספרייה הלאומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: כתב יד עברי 803931.
8.
Wurmbrand M, Roth C. Le Peuple Juif, quatre mille ans de survivance Paris Albin Michel1967116.
9.
הרמב"ם, מ.; משנה, תורה.; מד"א, ספר; זרח, עבודה. פרק ג', הלכה י ויא.
10.
תומאס, קונן. Ydele verwachtinge der Joden getoont in den persoon van Sabethai Zevi. ג'ואן ואן דן ברג; אמסטרדם: 1669. עמ'. 159.
11.
ז'אן בפטיסט, דה רוקולס. Les Imposteurs Insignes. 1728. עמ'. 248. Chez Jean van Vlaenderen, Imprimeur & Marchand Libraire, prés de la Steen-Forte a San-Bernard,
12.
Merian, Historische Chronica של MJL גוטפריד. פרנקפורט: 1657. חניבעל הגנרל מקרתגו נשבע לכבוש את רומא.
13.
הרמב"ם, מ.; משנה, תורה.; ספר, מד"א; עבודה, זרח. פרק יב, הלכה א' ו-ו'.
14.
הרמב"ם, מ.; משנה, תורה.; ספר, מד"א; עבודה, זרח. פרק יא, הלכה ג.
15.
ליין, EW. תיאור של הנימוסים והמנהגים של המצרים המודרניים. כרך 1. לונדון: צ'ארלס נייט ושות'; 1836. עמ' 39.
16.
ניקולס, דה ניקולאי. Les Quatre Premiers Livres des Navigations et Peregrinations orientales. גיום רוילה; ליון: עמ. 1567.
17.
פירוש המשניות, מנחות ג':ז'. מהדורת י. כפיח. כרך ג'. ירושלים: תשכ"ז. פירוש הרמב"ם עם איורים; עמ' 79.
המקור המתועד שלה הוא ספר שנדפס בוונציה בשנת 1744, למעלה מחמש מאות שנה לאחר פטירת הרמב״ם. מחבר הספר כתב שהעתיק אותה מלוח עתיק, אך לא מסר פרטים שיאפשרו לבדוק את מקור הלוח או את אמינות הייחוס. לכן אין ראיה שכך נראה הרמב"ם. מצד שני, גם לטענה שזהו דיוקן של שייח' מוסלמי מסוים לא מצאתי מקור. לכל היותר הועלתה אפשרות שהצייר העניק לדמות מראה של מלומד מוסלמי.
הספרייה הלאומית שומרת גלויה שנדפסה בווינה בהוצאת יוסף שלזינגר, ומייחסת את הדיוקן לצייר מאיר קונשטט. מדובר ביצירה מאוחרת, מאות שנים לאחר פטירת רש״י בשנת 1105. הספרייה גם מתארת אותה כליתוגרפיה שהופיעה בגלויות ברכה.
