הלכות ''והיה מחניך קדוש''

א. מצות עשה של תורה להרחיק מצואת אדם ד' אמות (כ2 מטר), אם רוצה לעסוק בד''ת, ומדברי סופרים להרחיק מלפניו כמלא עיניו, ולכתחילה גם בצדדים.
ב. מצות עשה מדברי סופרים להרחיק ממימי רגליו של אדם, ואם נותן לתוכם רביעית מים (כ80 מ''ל) די בזה, ואם אפשר ירחיק גם מריח רע שאין לו עיקר.
ג. קטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין צריך להרחיק מצואתו ומימי רגליו, ואפי' אוכל אם מכוסה צואתו ומימי רגליו בטיטול סגור כמצוי א''צ להרחיק.
ד. אשפה שריחה רע ביותר דינה כצואה, ואם ריחה מועט די להרחיק עד מקום שכלה הריח, ובכל מקרה די להרחיק ד אמות ולא שייך בה כמלא עיניו בדרך כלל.
ה. אם הצואה או המי רגלים או האשפה נמצאים ברשות אחרת, אין צריך להרחיק כל זמן שאין הריח יוצא, אפי' רואה אותם בתוך הרשות אחרת אין לחוש לזה.
 
הלכות ''ולא יראה בך ערות דבר''

א. מצות עשה של תורה להרחיק מערות אדם בזמן שעוסק בדברי תורה, ע''י סיבוב כל גופו או כיסוי הערוה, וכיסוי שקוף או רשות אחרת לא מועיל לזה כלל.
ב. מצות עשה מדברי סופרים להרחיק מבשר אשה מגולה במקום שהדרך לכסותו, ושוק הרגל (והיד?) התחתון בכלל זה, וכן להרחיק משערה ומקול זמר שלה.
ג. וכל זה באשתו שמותר בה שלא בשעת דברי תורה, אבל באשה אחרת אפילו באצבע קטנה אסור להסתכל וכאילו מסתכל במקום התורף, ופאה כשערה דמי.
ד. צריכה האשה להיות צנועה ביותר שלא יכשלו בה בני אדם, ותמעיט מאוד יציאתה לשוק, ולא תדבר בשוק שלא לצורך, ואף האיש ילבש בגד ארוך וסגור.
ה. צריך ליזהר מדיבור של ערוה ומשחוק וקלות הראש המרגילים לערוה, ואם שומע דבר שאינו הגון יכניס אצבעותיו לאזניו שלא ישמענו, ואל יבוש מהמלעיגים.
 
ונשים חיבות במצוה זו
כן חשבתי בתחילה כדעת כמה אחרונים שמאחר ויש חובה גם ביום וגם בלילה הרי נחשב מצות עשה שאין הזמן גרמא
שוב נמלכתי בדעתי כדעת השאגת אריה שהביאו המ''ב שמאחר ולא די לקיים פעם אחת בין ביום בין בלילה אלא שצריך לקיים ב' פעמים
הרי שכל פעם יש לה זמן בפני עצמו וחשיב זמן גרמא וממילא נשים פטורות ממצוה זו
 
הלכות חיובי איש ואשתו

א. מצות עשה של תורה לקיים עונתו בתשמיש עם אשתו לפי דרך בני מקומו, ומנהג תלמידי חכמים שלא ישמשו אלא מדעת האשה, ואם יש להם כעס יפייסוה.
ב. מצות עשה מדברי סופרים שיהיה האדם זן את אשתו ואת ילדיו קטנים, ואם מנהג המקום שהאשה זנה אף שאינו מנהג נכון כלל, פטור מלזון והיא חיבת.
ג. מצות עשה מדברי סופרים שתהא האשה עושה לבעלה מלאכות הבית, בין מלאכות של טורח בין מלאכות של חיבה, ושפחות פוטרות מטורח ולא מחיבה.
ד. מצות עשה מדברי סופרים שתהא האשה מגדלת ילדיה קטנים, ואף אם מנהג המקום ששולחת אותם לאחרות שמגדלות במקומה, הבעל יכול למנוע זאת.
ה. וכן הבעל יכול למנוע אשתו מלזון ולצאת לזון בעצמו כעיקר המנהג הנכון, ובכל אלו הדברים צריכים לשקול בשיקול דעת רחב, איך לעשות שיועילו ולא יזיקו.
 
הלכות חובת האב על הבן

א. מצות עשה של תורה שילמד האב את בנו תורה, וחיב ללמדו חמשה חומשי תורה (וראוי שילמדו הנביאים והכתובים), ואם יכול ילמדו אף משנה ותלמוד.
ב. פרשו חכמים שבכלל המצוה שילמד האב את בנו אומנות, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, וישתדל ללמדו אומנות נקיה וקלה.
ג. מצות עשה של תורה שידאג האב שבנו יהיה נימול ופרוע ביום השמיני ללידתו, ואם הוא בכור פטר רחם, שיהיה פדוי בחמשה סלעים לכהן מבן חודש.
ד. מצות עשה מדברי סופרים שיחנך האב את בניו ואת בנותיו בכל המצוות, בין במצוות של תורה בין במצוות מדברי סופרים, משעה שיודעים לקיימם כהלכתם.
ה. המנהג הנכון שיהיה האב זן את בניו ובנותיו עד שידעו לזון את עצמם, אף שאין חיוב בדבר לא מדבר תורה ולא מדברי סופרים, מ''מ מנהג דרך ארץ הוא.
 
כן חשבתי בתחילה כדעת כמה אחרונים שמאחר ויש חובה גם ביום וגם בלילה הרי נחשב מצות עשה שאין הזמן גרמא
שוב נמלכתי בדעתי כדעת השאגת אריה שהביאו המ''ב שמאחר ולא די לקיים פעם אחת בין ביום בין בלילה אלא שצריך לקיים ב' פעמים
הרי שכל פעם יש לה זמן בפני עצמו וחשיב זמן גרמא וממילא נשים פטורות ממצוה זו
 
כמדומ שבפוסקים כ' שלא לברך אא"כ חלץ ובדעתו לסיים.
ויש מן הפוסקים שכתבו לברך על כל משמוש משום המצוה למשמש וכתבתי שראוי כי לא נזכר זה בברייתא אלא במנהג רבנן דבי רב אשי והעירוני שכנראה אינו חיוב
 
הלכות כיבוד אב ואם

א. מצות עשה של תורה לכבד את אביו ואת אמו, שיסייע להם במה שמבקשים, ואין צריך להוציא ממון על זה משלו, אלא נוטל משלהם, והמצוה בטרחה שלו.
ב. מצות עשה של תורה לירא מאביו ואמו, שלא יסתור ולא יסייע לדבריהם בפניהם, ולא ישב במקומם, ופ' חכמים שמצוה להדרם בקימה בפניהם פעמיים ביום.
ג. אב ואם שמחלו על כבודם ומוראם כבודם ומוראם מחול ואין צריך להקפיד בכל הנזכר, אבל אינו נכון להם לעשות כן כלל, ומ''מ נכון שלא יקפידו מדאי.
ד. קודם שמקיים מצות כיבוד יברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כיבוד אב ואם, ואם אינו גורם נחת להוריו לא יברך, ואם מקיים מזמן לזמן יברך שהחינו.
ה. עיקר ענין המצוה שיחשוב בנפשו מעלות אביו ואמו שגדלוהו וטפחוהו, ויתבונן ברגשותיו בחשיבותם ובהשפעתם עליו, ומזה ילמד לכבוד ומורא המקום.
 
הלכות שבין אדם לחברו

א. מצות עשה של תורה לאהוב כל אחד מישראל כגופו, שידאג לו לצרכיו כפי יכלתו, ואסור מן התורה לצער איש מישראל, ואף שלא בפניו אסור לדבר בגנותו.
ב. אין לאדם לדבר בגנות אף אדם מישראל אף שלא ידוע לשומעים מיהו, אלא אם כן יש קצת תועלת בדבר, ואם יש תועלת גדולה המוצדקת, מותר אף אם ידוע.
ג. פרשו חכמים שצריך האדם לדון את חברו בצדק, ולא לשפטו כטבעו מיד לכף חובה, אלא להעלות הצדדים השונים המצוים, ויהפך בזכותו כמנהגו לעצמו.
ד. חברים הרגילים בדברי שחוק המכונים בלשון העם 'עקיצות' יש לומר שמעיקר הדין אין איסור כי מוחלים אחד לשני, אבל הדבר מכוער ביותר ואין לנהוג בו.
ה. אהבת רעים טפלה היא לעומת אהבת משפחה, ויש לאדם לקרב את קרוביו, וביותר את אשתו ובניו, וכל המרבה באהבה מרבה שמחה וחיים והצלחה.
 
קטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין צריך להרחיק מצואתו ומימי רגליו,
ל' הגמ' שאין צואתו מסרחת, והנה בזמננו נחשב אצלנו מסריח וכנראה בעקבות ריבוי הנקיון והאיסטניסיות, ונראה שצריך להרחיק לפחות עד שיכלה הריח.
 
הלכות ביאת מקדש

א. בזמן שהבית בנוי, אסור מן התורה להכנס למחנה שכינה שהוא העזרה וההיכל, לטמא טומאת מת עד שיטהר באפר פרה, בהזאת שלישי ושביעי ממי האפר.
ב. מדברי סופרים אסרו להכנס לעזרה נוספת מן המזרח הנקראת עזרת נשים, ולשטח הנקרא חיל בכל הרוחות, ולשטח זה אסור לנכרים להכנס, והיו ממיתים.
ג. להר הבית אסור מן התורה להכנס לבעל קרי ונדה עד שיטהרו מטומאתם ובטבילה, ובזמן שאין הבית בנוי אין איסור לטמאים להכנס אף למחנה שכינה.
ד. ראית קרי המטמאת היא מבן תשע, וראית נדה המטמאת אין לה שיעור אלא מיד בלידה, אמנם דוקא בראיה טבעית וברורה מהרחם, ולא בכתם אקראי.
ה. לצורך הקרבת קרבנות ציבור, מותר להכנס ולהקריב בטומאה, ובלבד שיהיה כהן גדול משמש בשמונה בגדים, שהציץ על מצחו מרצה על טומאת הקדשים.
 
והשביעי חביב

הלכות קריאת שמע

א. מצות עשה של תורה לקרוא בכונה בשכבו ובקומו פסוק ''שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'', ודוקא אם שוכב וקם בזמן שהוא בגבול נורמה כללית אף מועטת.
ב. ומדברי סופרים לקרוא לפניו עשרת הדברות (ופסוקי קיבוץ גלויות מיחזקאל), ולהמשיך הפרשה עד ובשעריך, ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ, ופרשת ויאמר עד אני ה' אלהיכם (השני), ולברך לפני המקראות ברכת מאורות וברכת תורה, ולאחרי המקראות ברכת גאולה ולהזכיר בה גאולה מכל הארצות.
ג. בערב יש להוסיף קודם ברכת מאורות ברכה על התפשטות תאורת החשמל המאירה את הלילה כיום ומבריחה את המזיקים לעשות שלום בעולם.
ד. מצות עשה של תורה להזכיר יציאת מצרים פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, ונשים חיבות במצוה זו, ועל פי דברי קבלה להזכיר גם היציאה מכל הארצות.
מחודש אף תמוה, להצריך הזכרת שעבוד מלכויות,ואין נביא רשאי לחדש וכו'
ומ"ש בגמ' בביאור הפס' כ"א חי ה' אשר העלה, הוא שבשיחת בנ"א את נפלאות ה'
ייעשה ש"מ עיקר ויצי"מ טפל, ולא לענין לקראו בקרי"ש
כמו"כ לכאו' בקשו לקבוע ולא קבעו בי' דברות אע"פ ש(אולי ) בטל הטעם מחודש על גבול הטעות
שחוזר ונעור חיוב דרבנן שמעולם לא נתקן אלא 'בקשו'
 
הלכות ביאת מקדש

א. בזמן שהבית בנוי, אסור מן התורה להכנס למחנה שכינה שהוא העזרה וההיכל, לטמא טומאת מת עד שיטהר באפר פרה, בהזאת שלישי ושביעי ממי האפר.
ב. מדברי סופרים אסרו להכנס לעזרה נוספת מן המזרח הנקראת עזרת נשים, ולשטח הנקרא חיל בכל הרוחות, ולשטח זה אסור לנכרים להכנס, והיו ממיתים.
ג. להר הבית אסור מן התורה להכנס לבעל קרי ונדה עד שיטהרו מטומאתם ובטבילה, ובזמן שאין הבית בנוי אין איסור לטמאים להכנס אף למחנה שכינה.
ד. ראית קרי המטמאת היא מבן תשע, וראית נדה המטמאת אין לה שיעור אלא מיד בלידה, אמנם דוקא בראיה טבעית וברורה מהרחם, ולא בכתם אקראי.
ה. לצורך הקרבת קרבנות ציבור, מותר להכנס ולהקריב בטומאה, ובלבד שיהיה כהן גדול משמש בשמונה בגדים, שהציץ על מצחו מרצה על טומאת הקדשים.
ומדברי סופרים (ה"ה מרנן ורבנן שליט"א וזצ"ל) תקנו שכל אדם אסור להיכנס בהר הבית והרחבותיו
ומאן דעבר אדרבנן שרי וכו'
נ.ב.מה ראית להכריע כראב"ד?
 
מחודש אף תמוה, להצריך הזכרת שעבוד מלכויות,ואין נביא רשאי לחדש וכו'
ומ"ש בגמ' בביאור הפס' כ"א חי ה' אשר העלה, הוא שבשיחת בנ"א את נפלאות ה'
ייעשה ש"מ עיקר ויצי"מ טפל, ולא לענין לקראו בקרי"ש
נגד הסוגיא בברכות סוף פ''ק שמשוה את זה לדיני הזכרת יציאת מצרים בכל יום ולילה
כמו"כ לכאו' בקשו לקבוע ולא קבעו בי' דברות אע"פ ש(אולי ) בטל הטעם מחודש על גבול הטעות
שחוזר ונעור חיוב דרבנן שמעולם לא נתקן אלא 'בקשו'
לענ''ד בקשו מהדהד עד היום ומיד כשבטל טעם המינים חוזר ונעור וכמו שניסו לעשות בכמה דורות כמבואר בבבלי וכל פעם דחו מחדש כי היה הטעם שייך.
 
ומדברי סופרים (ה"ה מרנן ורבנן שליט"א וזצ"ל) תקנו שכל אדם אסור להיכנס בהר הבית והרחבותיו
ומאן דעבר אדרבנן שרי וכו'
כל מקום שיש חילול ה' וכו'
נ. ב. מה ראית להכריע כראב"ד?
מקראי ריש עזרא ויעלו עליו עולות לבוקר ולערב ע' מלבי''ם שם ומסברא כמו שנאמר ''ובאו בה פריצים וחללוה'' וכן דעת כמה תנאי ואמוראי.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓