חולין י"ד א'-ב' מתני׳: השוחט בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו – שחיטתו כשרה. גמ׳: אמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה דרב: אסורה באכילה ליומא, - באותו יום הבהמה אסורה באכילה, ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא, ומעכשיו הגמ' דנה במקור שאכן ר"י אמר זאת, ...אלא אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים היא, דתנן: כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. שברי עריבה – לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית – לכסות בהן פי הפך. רבי יהודה אומר: ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן, שברי עריבה – לצוק לתוכן מקפה, שברי זכוכית – לצוק לתוכן שמן. מעין מלאכתן – אין, מעין מלאכה אחרת – לא; אלמא, כיון דלא איתכן מאתמול להך מלאכה – אסירי; הכא נמי, כיון דלא איתכן מאתמול – אסורה. אמר ליה אביי: מי דמי? התם מעיקרא כלי, והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד, ואסור. הכא מעיקרא אוכלא, ולבסוף אוכל, אוכלא דאיפרת הוא. ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: אוכלא דאיפרת שפיר דמי, דתנן: אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן – אסורין. רבי יהודה אומר: אם לאכלין – היוצא מהן מותר, ואם למשקין – היוצא מהן אסור.
ולכאו' צע"ק מ"ש בין אם הפירות מיועדים מתחילה לאוכל או מתחילה למשקה? והרי סו"ס החומר שיצא מהם זה משקה, וא"כ היה צריך להיות אסור בב' המקרים?
ונ"ל (בנוסף לפי' רש"י) ובהקדים קושיית הרשב"א: ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון?
והקדים ביאור רבו.. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.
ולפי"ז יובן החילוק, כיוון שסו"ס הפירות שיועדו מתחילה למשקה היינו - משקה אסור היוצא מתוך פירות שיועדו לדבר אסור - ולכן ברור שהמשקה היוצא מפירות אלו - אסור,
משא"כ משקה היוצא מפירות שיועדו לאכילה - היינו משקה דבר אסור היוצא מתוך דבר שמותר בכללי - פירות לאכילה, וזה החידוש שמ"מ המשקה הזה מותר בשבת.
ולכאו' צע"ק מ"ש בין אם הפירות מיועדים מתחילה לאוכל או מתחילה למשקה? והרי סו"ס החומר שיצא מהם זה משקה, וא"כ היה צריך להיות אסור בב' המקרים?
ונ"ל (בנוסף לפי' רש"י) ובהקדים קושיית הרשב"א: ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון?
והקדים ביאור רבו.. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.
ולפי"ז יובן החילוק, כיוון שסו"ס הפירות שיועדו מתחילה למשקה היינו - משקה אסור היוצא מתוך פירות שיועדו לדבר אסור - ולכן ברור שהמשקה היוצא מפירות אלו - אסור,
משא"כ משקה היוצא מפירות שיועדו לאכילה - היינו משקה דבר אסור היוצא מתוך דבר שמותר בכללי - פירות לאכילה, וזה החידוש שמ"מ המשקה הזה מותר בשבת.